פדיחות

ניצן: 

כשחן הציעה שנכתוב על פדיחות, גיחכתי לעצמי. פדיחה? פרצתי בצחוק גדול.  המסכנה תאלץ לסחוב על עצמה את עול הבלוג השבוע, מאחר ולי אין שום פדיחות לספר עליהן. לא, שום פדיחות מצידי. לי יש יותר השפלות מורבידות שמצלקות את נפשי ואת נפש סובביי לנצח. אבל פדיחות אין.

בשבוע שעבר חן חגגה יום הולדת והזמינה אותי לחגוג עמה. שמחתי מאד כשחן אמרה לי "מזל שהגעת! כולם שואלים עלייך!" (בדיעבד התברר שהיא הייתה מאד שיכורה ולא זכרה שאמרה דבר כזה). "הם מכירים אותי מהבלוג" הסברתי לנועה בתחושת חשיבות עצמית בעודי מזמינה שתייה ומדמיינת שההמונים מצלמים אותי בגלל שהם מזהים אותי. כעבור כמה דקות הגיעה המלצרית עם השתייה שלנו וצרחה על השולחן להיות בשקט כדי שתוכל לחלק את המשקאות שלנו "מי רצה למות לבד בלילה בחושך?" צווחה  המלצרית בעוד כולם מביטים סביב במבוכה. "למות לבד בלילה בחושך?? מי רצה??" צועקת המלצרית האדיבה שוב בעוד אני מנסה נואשות להזכר מה הזמנתי לשתות וכולם מצביעים עליי בידיים רועדות ומבטים מרחמים. אכן. מתפריט קוקטיילים מלא בשמות נחמדים וחיוביים שקשורים בסקס פרוע וחיים נפלאים אני הצלחתי להזמין את הקוקטייל היחיד שקרוי "למות לבד בחושך". בשולחן של זוגות. כשאני הרווקה היחידה. חה חה כמה צחקנו!  לקחתי לי את המשקה המריר שלי ושתיתי אותו בנוגות בעודי מדדה לעבר חברה של חן שישבה לצד הבחור החדש שלה, שנראה לי מוכר. סלבריטאי כמוני! חשבתי בשמחה וניגשתי להגיד להם שלום, אני ו"למות לבד בלילה בחושך". "אני מכירה אותך?" התעניינתי אצל הבחור "כן, את ניצן, יש לך בלוג" הוא ענה לי ורוחי צהלה. סוף סוף מישהו מזהה אותי. "יצאתי איתך לפני כמה חודשים" הוא המשיך "חה חה" צחקתי. "באמת יצאנו" הוא התעקש. "נראה לי שהייתי זוכרת", התעקשתי גם אני . לאחר עשר דקות כאלו התברר שאכן יצאנו. ולאחר יומיים הוא הודיע לי שהוא לא בקטע. אני והקוקטייל שלי זחלנו הצידה לפינה חשוכה ושמענו סלין דיון.

ובכן, אני מלכת הפדיחות. יעל קוראת לזה "הסיפורים המצחיקים של ניצן", אני קוראת לזה "השפלה טוטאלית" והשאר קוראים לזה "יום שני רגיל". מה שמיוחד בי הוא שאני לעולם לא אודה בפדיחה, בנסיון תמידי להיות מתוחכמת וגזעית (כן אני משתמשת במילה גזעית, זה מזניב).  "היה בור בדשא! זה מסוכן!" אני אכריז ברצינות בעודי מנסה להרשים בחור חמוד ומחליקה עם העקבים פנים קדימה, שמלה מעל הראש, כשחברתי עומדת לצידי ושואגת בצחוק בעודה מצביעה עליי. המבחר הוא בלתי נגמר! להלן כמה דוגמאות רנדומליות (לקוחות הישר מחייה של כותבת שורות אלו)

* הפעם בה בחור הודיע לי שהוא מגיע אליי ואז סימסתי לחברה "אלוהים ישמור, הוא מגיע, אני היסטרית!", אך כמובן שבפועל שלחתי את אותו סמס לבחור המדובר, צרחתי באימה, זרקתי את הטלפון על הקיר ואז קיבלתי מהבחור סמס תשובה – "אני אכן מגיע, שאלוהים יעזור לשנינו".

* הפעם בה שלחתי תמונת מחשוף מפתה לבחור בעת שכרות וקיבלתי ממנו תשובה יומיים אחרי ("סורי מאמי הרגע קמתי, שיהיה אחלה יום").

* הפעם בה הייתי בדייט וראיתי עטלף ופרצתי בצווחות ורצתי עם נפנופי זרועות לצד השני של הרחוב וגם קצת בכיתי (לא שמעתי מהבחור שוב).

* הפעם בה אמא שלי חלפה על פניי בשדה התעופה בניו יורק והמשיכה ללכת הלאה לעבר מישהי אחרת, בגלל העובדה שבפעם האחרונה שהיא ראתה אותי הייתי עשרים קילו פחות ואז שיקרה לי שיש לה ג'ט לג.

* וכמובן הפעם בה נסעתי עם ידידי הטוב לצפון בתקווה שמשהו יקרה בינינו, הוא ביקש ממני להכנס למקלחת בעוד הוא ממלא את החדר נרות ומוזיקה חושנית, אני יצאתי מהמקלחת בלבוש חלקי ובסלואו מושן, נכנסתי למיטה תוך כדי עיסוי פתייני של קרם גוף, ואז הוא הסתובב לצד השני ואמר "לילה טוב מאמי". הסוף (חוץ מהעובדה שפרצתי בבכי קולני, פדיחה).

תמיד מצליחה להדהים אותי רמת הפדיחות שבחורות (ובראשן אני) עושות כשהן ליד גברים. לפתע הן לא עוד נשים שורדות ועצמאיות אלא אסופה של צחקוקים אינפנטילים, מעידות, נסיונות הסוואת רעשים בשירותים ואז השמעת רעשים אלו באחת בלילה בדירה החשוכה והדוממת, כשהבחור ממתין חדר ליד. לביונסה זה לא היה קורה. לפתע איני איילה חיננית ופרח ענוג, אלא אותה אחת שמחייכת לבחור תוך כדי נפנוף שיער דרמטי בעודי רוכבת על האופניים ואז לא מבחינה בברז הכיבוי שלפניי, מתנגשת בו ומתהפכת לעיני כולם , לפני אלוהים והבחור ההמום. לאופניים שלום.

אבל היי! זה בסדר, למדתי לקבל את עצמי ולהעריך את הייחוד שבי. אני היא אותה אחת שתאלץ לספר כל חייה שיש לה קעקוע דולפין על הרגל בגלל שהיא אוהבת את הים (כשהאמת היא שזה בגלל שלמארק מטייק דאת היה אחד כזה בדיוק ואני הייתי מעריצה מושבעת בגיל 16) אני היא גם אותה אחת שנסעה בגיל 30 לראות את טייק דאת באמסטרדם. אני היא אותה אחת שנקעה את רגלה פעמיים- פעם כשרקדתי בחדרי לצלילי מייקל ג'קסון וקרסתי על הרצפה ופעם אחת פשוט כי ירדתי מן המדרכה. בקיצור, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. אני פשוט מעוררת רחמים. אבל ידיד שלי אמר לי לפני שבוע (אחרי שאמר לי שחבל שאני חוזרת תמיד מהים בצבע ורוד ומה קרה לשיער שלי לאחרונה) שאני מאד חכמה ויצירתית. הידד! ולכן, אחשוב על זה בפעם הבאה שאשב בחשכת ביתי, לוגמת קוקטייל בעל שם אובדני והוגה בנוגות על הטלפון שנפל לי לאסלה בשירותים בעבודה ושיורם היה צריך לחלץ לי. כן, גם זה קרה.

מי אנחנו? תודו שאתם במתח. לחצו ממש כאן

לייק בפייסבוק עשיתם לנו? למה לא?! לחצו כאן

אלייך , חן.

חן :

בוקר. אור. כאב ראש. אני זוכרת במעומעם שאתמול חגגתי יום הולדת 32. אני זוכרת ששתיתי, אני זוכרת שאמרתי לעצמי "אל תשתי יותר" ואני זוכרת ששכחתי מזה אחרי ששתיתי עוד צ'ייסר. "צ'ייסר", איזו מילה של צעירים. מיד משתלט עליי החשש שמא עשיתי פאדיחות. אני מנסה להבין למה סיפרתי לכולם שבכיתי כל הלילה אחרי ההופעה של "כוורת" כי התרגשתי נורא בגלל יצחק קלפטר. אני מנסה להיזכר איך כולם הגיבו לסיפור שלי ורואה לנגד עיניי המון מבטים רכים ואוהבים (רכים = רחמים, אוהבים = קצת גועל). אז בכי בגלל קלפטר, הליכה עקומה ותיאבון בריא. נראה לי שזהו… לא? לא חן, לא. כרגיל עשית פאדיחות.

כל חיי אני מנסה להימנע מלעשות פאדיחות ובכל זאת נדמה שחיי הם פאדיחה אחת מתמשכת. החל ברגעים שבהם חשבתי שאני אוחזת בידה של אחותי הגדולה בדרך חזרה מבית הספר וגיליתי שאני כמעט תולשת זרוע של נערה זרה, המשך ביום שבו בכיתי בהיסטריה באמצע הרחוב כי איבדתי את אימא שלי ואז היא אמרה לי "אני פה, מאחורייך", עוד המשך בתקרית שבה נשך אותי ברווז כעוס במהלך ביקור שגרתי בספארי וכלה באירוע מחריד במיוחד שבו כמעט טבעתי יחד עם גדוד שלם של צופי רחובות. זה היה אירוע נוראי. באמת. אני זוכרת איך בשארית כוחותיי הצלתי את עצמי מהמערבולת והמשכתי לשחות עוד ועוד לחוף, מפגינה כושר שיא ואומץ לב, עד שחברה טובה, שצעדה לה בשקט גמור לידי, שמה לב אליי ואמרה "חן, את יכולה לעמוד". כשהתרוממתי גיליתי שהמים מכסים לי בקושי את כפות הרגליים. מסתבר שדקות ארוכות שחיתי חדורת מוטיבציה על אבנים.

ככל שבגרתי כך השתכללו גם הפאדיחות, ובמיוחד עם בואו של העניין הראשוני בבני המין השני וגיל ההתבגרות שלא היטיב עמי ועם פרצופי (או עם מה שנותר ממנו אם לא מחשיבים את הגבות). הניסיון להיראות יפה כשחצ'קון מדמם מזדקר לי מהמצח, החוש האופנתי ששכנע אותי ששמלת מגבת ורודה מחמיאה לי והולכת מצוין עם נעליי היי-טק בז' והחשיבה שאם אדביק את שיערי באמצעות נטורל פורמולה אצור מראה רטוב שיסתיר את העובדה ששיערי מקורזל כשיער ערווה. לא אשכח לעולם את האימה שאחזה בי אחרי שנתקלתי בבחור שבו הייתי מאוהבת במקום הבילוי הלוהט של עירי, הלוא הוא דוכן בייגל-טוסט-עובש עם זיתים שנכבשו כשנכבש חצי האי סיני. לאחר שנפרדנו לשלום הגעתי הביתה, נעמדתי מול המראה וראיתי מולי בחורה מאוהבת ונרגשת לבושה בחולצת בטן עם הדפס בטיק, צווארון סיני ועיגולי זיעה של פועל בניין רומני.

ואז הגיעה המהפכה הטכנולוגית שהביאה עמה שלל המצאות וחידושים בעלי פוטנציאל מבוכה גבוה ולצערי גם ממומש. למשל המצאת הכוכבית 42 והכוכבית 43 שהובילה למקרה שבו שכחתי לעשות כוכבית 43 לפני שהתקשרתי וניתקתי לחתיך של בית הספר שהגיע היישר לאמי שמיד חשפה את זהותי ("אתה מחפש את חן? אז רגע, היא בדיוק מורידה שיערות מהרגליים, מאזינה לבראיין אדמס וכותבת ביומן האישי שלה על אהבה והתפתחות מינית. שתתקשר אליך מאוחר יותר?"). המצאת הפלאפונים גם היא לא עשתה עמי חסד. כשהייתי בצבא רציתי נורא בחור חמוד שהביע בי עניין לא יציב שהושפע משלל גורמים כגון: בנות אחרות, מצב רוח, עונות השנה וגלגל המזלות הסיני. ואולם, ביום שמח אחד, כשאכלתי במסעדה עם משפחתי, הוא עבר באזור והציע שאצא החוצה כדי לומר לו שלום. אלו היו הימים שבהם מכשיר הטלפון הסלולארי עוד היה בחיתוליו, או יותר נכון בקלקוליו, וכדי שאוכל לדבר באריקסון שלי הייתי צריכה להטיח אותו בקיר 3 פעמים ואז לחייג. בדיוק אז גם החל עידן הודעות הטקסט, ולכן, לאחר שהבחור נישק אותי לראשונה מחוץ למסעדה, הייתי חייבת לעדכן בכך את חברתי הטובה ובהתלהבות רבה שלחתי את ההודעה הנרגשת "הרגע התנשקתי עם אלי!" היישר אליו. כמובן. בהמשך הגיעו גם האלכוהול (הבחור: "אני אוהב אותך", אני: "אני חייבת להקיא"), הפייסבוק (כמה נחמד לפרסם סטאטוס שמכיל רק את שמו של האקס המיתולוגי בעקבות בלבול הרה גורל בין שורת הסטאטוס לבין חלון החיפוש), חברויות (לרקוד ולשיר בחרוזים מול מלא אנשים בחתונה של חברה כשעל הראש פאה בלונדינית זה לא מפדח אלא חינני. בהחלט. עד שרואים את זה בווידאו). ועוד… ועוד… ועוד…

אז לסיכום, אין מנוס מלהבין שפאדיחות הן פשוט חלק מחיים. וברור לי שהדברים האלה קורים לכולם. וזה טבעי. ובקטנה. וגם נסלח. והכול שטויות. וגם שכיח… בעצם חוץ מהברווז. שיקום מי שנשך אותו ברווז.

אל תשכחו לעשות לנו לייק בפייסבוק! כיף שם!

יום הולדת

ניצן

ובכן, יום ההולדת שלי שוב פה. מי שמכיר אותי לפחות שתי דקות יודע שאני יצור סולידי ביותר כשזה מגיע ליום ההולדת שלי. אני מתעוררת באותו הבוקר, נזכרת במעורפל שמשהו שונה היום, מחייכת בנימוס למי שמאחל לי מזל טוב וזהו, נגמר היום.

(חה חה חה! צחוק משוחרר)-אכן, זו הייתה הלצה, כי אני היא היא הטירוף בהתגלמותו! חודשיים לפני יום הולדתי אני הופכת לניקול ראידמן, מבהילה את סובביי בצרחות "עשית אטנדינג???" רנדומליות, עושות ביקורות פתע לחברים בפייסבוק ("ניצן אני חולה ולא אוכל להגיע ליום הולדת שלך", "כן?? אז למה את בפייסבוק אם את חולה?!"), צורחת על ליאור לכתוב לי ברכה כל שעה עגולה, מכינה שלוש תלבושות להחלפה, עם אופציה לרביעית חירום, סובלת התקפי חרדה ומזמינה את פיליפ קירקורוב להופעה מיוחדת בארץ שכוללת ספיישל שירים ברוסית קומפלט עם משאית פאייטים. בקיצור, אני מפחידה. רק השבוע חברה אמרה לי- "ניצן, אנחנו נבוא למסיבה שלך כי אנחנו אוהבות אותך. וגם כי אנחנו מפחדות ממך". שזה, לעניות דעתי, מצב מושלם. שלטון הטרור שלי עובד כבר מספר שנים.

השנה החלטתי לעבור על רשימה שהכנתי לפני עשור שחוזה מה יהיה גורלי בעוד עשר שנים. וכמה מדהים! כל המשימות והשאיפות הושגו. מי שאומרת שיש לזמן את המציאות אלייך סטייל "הסוד" צדקה לגמרי. כי, הנה, כל תקוותיי התגשמו- אני נשואה להייטקיסט חתיך,חובב פילוסופיה ונשים שאוהבות לאכול. אני אמא לשני ילדים מדהימים וחרישיים, שלידתם גרמה לגיזרתי להצטמצם אף יותר (אני אומרת לכם, למי יש זמן לאכול כשיש לך המון כסף), ויש לי המון כסף. יש לי קריירה מצליחה בתור מנהלת של משהו בכיר מאד+זמן ללמוד, להתנדב, לעשות יוגה ולנקות את הבית. יש לי גם מנקה כמובן, אבל הבית שלי הוא בית יפואי ישן אך מודרני שמנקה את עצמו.

אז הנה היא הרשימה של כל הדברים שתכננתי להשיג לפני עשור ושאכן השגתי- אל תשנאו אותי, יש אנשים ברי מזל פשוט-

1. נשואה לבן זוגי אחרי סיפור אהבה מדהים– רווקה אבל בדיוק קיבלתי הודעה מבחור שיצאתי איתו האומרת "היי ניצן, הגעתי למסקנה שאני כרגע לא בנוי למערכת יחסים רציני. אני רוצה זוגיות אבל פוחד. אבל אם בא לך לקפוץ אליי מחר החל מאחת ומחצה בלילה, אני אשמח, אני פשוט לא אוהב לצאת הרבה (תביאי מה שצריך+ סמיילי קורץ). שנאמר – כנה, מחמיא, רציני. (*עדכון- עניתי לו שאני מחפשת קשר רציני אז הוא ענה לי "מי רוצה אותך בכלל יה מכוערת". יתכן שזה לא האחד, אבל יש מצב שאם אשחק את המשחק כמו שצריך, אצליח להפוך את היוצרות. מחזיקה אצבעות!).

2. רכב משלי   ובכן,יש לי אופניים,הברקסים בהם לא עובדים כי אין לי כסף לתקן אותם ועל כן אני נאלצת לבלום אותם על ברזי כיבוי הנקרים בדרכי בעודי רוכבת במהירות גבוהה.

3. נוסעת לטיולים אקזוטיים ברחבי העולם -Done and Done! כבר בשבוע הבא אני יורדת לנופש באילת (באוטובוס, אבל כי זה גורם לי להרגיש צעירה, לא כי זה חוסך לי כסף. כי אין לי כסף לחסוך בעצם).

4. ילד או שניים– יש לי כלבה והיא משוגעת. היא אכלה את הכל בבית. כלום לא נותר. היא ישנה איתי במיטה ולא מוכנה לרדת. היא נובחת עליי כשאני מנסה להוריד אותה. אני לעולם לא אשן  עם בחור. היא לא תתן לי. אני פוחדת. the end.

5. קריירה מדהימה– ובכן, פה, אני מודה, אין לי מה להתלונן. סיימתי תואר ראשון בתקשורת, שזה ה-תואר, זה הידוע יותר בכינויו "חייבים לעשות תואר ראשון נוסף במשהו פרקטי", זה היכול להבטיח אין סוף עבודות מדהימות ובעלות שכר מפנק- מלצרות! ברמנות! מזכירות! מזכירות בכירה! מוקדנות! והכי יוקרתי- מנהלת משרד!  ולא רק זה, אלא גם ידיעה ברורה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אני רוצה לנהל משהו שהוא אקדמאי ודורש עקבים ומרוויחים בו עשרות אלפי שקלים והוא גם יצירתי אך במשרד סטייל "השטן לובשת פראדה" וככזה שיש לי לפטופ ורוד מגניב אך כמובן בעל תרומה אקולוגית. כן, זו העבודה שנועדה לי ואני במסלול הישיר אליה.

6. לקום כל בוקר לשיעור יוגה לאחר שתיית תה ירוק ("אני במשקל הכי נמוך שהייתי בחיי") – עדיין מדדה מאחור מיוזעת בניסיון לרוץ ומתפשרת על הליכה מהירה. טוב, הליכה איטית כי חם בחוץ. עדיין חולמת על פחמימות. אה, על מי אני עובדת. "חולמת".  הראו לי רביצה על הספה+סיר פסטה ואראה לכם ניצן מאושרת.

7. להיות מפורסמת– הופעה כושלת אחת בתוכנית הבוקר. "את נראית הורסת, ניצן" חייכתי לעצמי בעידוד במראה "ירדת 400 גרם השבוע!" . ואז הושיבו אותי ליד גלית גוטמן ושאלו אותי איך זה להיות רווקה וממורמרת. המדריכה שלי משומרי משקל מעולם לא נראתה רחוקה כל כך.

8. לנהל רומן עם רובי וויליאמס – אלי מהקיוסק אמר לי אתמול שאני נראית רעננה היום. אולי כדאי לי?…

בקיצור, צ'ק צ'ק צ'ק, הכל הושג. מה עוד נותר להשיג בגילי המתקדם?

ובכן,בהתבוננות אחורה, לא השגתי כלום מהרשימה אלוהים ישמור אני כשלון, זה כזה ניינטיז לדעת מה אני ארצה לעשות כשאני גדולה, ופלוס בבנק, וכל מיני שטויות כאלו.

תמיד כשאני שומעת חברות צעירות יותר שלי אומרות מה יהיה כשהן יהיו בנות 30, אני נזכרת בנוסטלגיה שגם אני חשבתי פעם שגיל 30 זה נורא מבוגר ולבטח כבר עושים ניתוח להחלפת ירך בגיל כזה (הערת שוליים- יש לי כאב מסתורי במפרק הירך ואני חוששת שמדובר בבריחת סידן). אכן, דברים לא נראים היום  בדיוק כפי שתכננתי שיראו, אבל פתאום הדברים שתכננתי נראים לי כמו תסריט מדע בדיוני. מי בכלל מבוגר מספיק בגילי כדי לדבר על דברים של גדולים כמו ערבי גבינות ויין, משכנתא או תה ירוק. רובנו עדיין חיים עם ארבעה שותפים בדירה בגודל של הארון בבית החלומות שלנו מפעם, יוצאים לדייטים מופרכים, חוזרים בשתיים בלילה ואוכלים בורקס, נבהלים כשהטלפון מצלצל עם מספר לא מוכר (בנק,הוצאה לפועל, גבייה של השוק השחור או הודעה מוקלטת של רב שמציע לי זיווג). בקיצור, החיים הם ממש לא מה שהבטיחו לי אבל הם פי מאה יותר מעניינים. הנה, רק לפני חודש הייתי בניו יורק עם מאיה והדבר היחיד שעשינו כל היום היה ללכת ממסעדה סינית מגעילה אחת לשנייה, לצעוד בטיימס סקוור באמצע סופת שלגים כדי לחפש גלידריה אחת ספציפית, או להתחיל עם בחורים רנדומליים בברים ("וורי סקרי אין יזראל, פליז ביי מי דרינק"). רוצה לומר- איפה שאני נמצאת זה בדיוק איפה שאני אמורה להיות ולקח לי הרבה זמן להגיע לזה. הרווחתי ביושר כל קמט (*נאמר לצורך המחשה, אין לי קמט אחד על הפנים), אני מרוצה.

אז לכבוד יום ההולדת שלי, אני מברכת אתכם ב- תודה שאתם עדיין פה, תודה שבזכותכם אני מחייכת, תודה שאמרתם שאני רזה ותודה ששלחתם לי צ'קים (שני הסעיפים האחרונים נאמרים אף הם לצורך המחשה,אך עם תקווה בלב). יש לי שנה חדשה לפניי ואני בטוחה שבמהלכה אשיג את כל הרשימה הזו. למעט הקטע של לקום כל בוקר לשיעור יוגה. האופציה של רומן עם רובי וויליאמס היא יותר ריאלית מהשיט הזה, אני עייפה בבקרים, אני כבר בת 32, ראבאק.

עשיתם לנו לייק? למה לא בעצם? יש לי יום הולדת!!!! הנה, ממש כאן. 

זוכרים מי אנחנו? לחצו ממש כאן 

אלייך חן.

חן 

כשאני מנסה להיזכר בימי ההולדת שלי הדבר הראשון שעולה במוחי הוא אותו ספר אדום של עוגות מגניבות בצורות שממנו אמי הייתה אופה לי בכל שנה עוגה על-פי בקשתי. וב"בקשתי" אני מתכוונת להסכמה מלווה בדמעות שהתקבלה לאחר משא ומתן מתיש שסופו ידוע מראש. בכל שנה, כשבוע לפני היום המרגש, היא הייתה מגיעה לסלון עם הספר, מתיישבת לידי בחגיגיות ושואלת "איזו עוגה את בוחרת?" ואני, אופטימית וצוהלת, הייתי מכריזה – "את הרובוט הכחול!"

"מממ… מה דעתך על הטלפון?" הייתה אמי מנסה לפייס אותי בעוגה דו-ממדית.

"לא!"

"אז אולי את הספרה שמונה?", הייתה מציעה בתחינה מהולה בבצק סוכר.

"רובוט כחול!", הייתי דורשת ומתעקשת ובסופו של דבר מקבלת עוגת שוקולד בחושה עם קצפת ו-2 סוכריות ג'לי שחורות בטעם שומר ששימשו כעיניים מפחידות של שד מאיים.

וכך הבנתי שהחיים הם פשרה.

ומאז ימי הולדת הם עבורי עוד יום בשנה שפשוט צריך להעביר איכשהו, וכשאני אומרת "איכשהו" אני מתכוונת לבזבוז כספים. היום המיוחד לרוב יתחיל בקניית מתנה חגיגית לעצמי בדמות בגד, כאשר ההבדל היחידי מכל יום אחר בשנה הוא שהבגד יהיה יקר יותר. לאחר מכן יגיע מסאז' מפנק, סושי מפנק, התקף בכי מפנק ובערב בילוי כלשהו עם החברות + בן זוג/ רק עם החברות/ רק עם בן זוג/ רק עם עצמי בוכה במיטה בפיג'מה. כשאני חושבת על זה ייתכן שהציפיות הסבירות שלי מימי ההולדת שלי הן תוצאה ישירה של התאריך – תחילת החופש הגדול. שהרי ברוב שנות בית הספר המוקדמות איש כלל לא ידע שיש לי יום הולדת ומעולם לא זכיתי לחגוג בכיתה עם המורה והתלמידים. כמעט אף פעם לא הרימו אותי על כיסא והפעם היחידה שבה כיביתי נרות הייתה בתום הפסקת חשמל ארוכה שבמהלכה נאלצתי להתקלח במים קרים לאורם של 3 נרות חנוכה, 2 נרות שבת ונר נשמה אחד לעילוי נשמת החלב שהספיק להתקלקל במקרר. וגם בכלל לא הבעתי משאלה.

בשלב מאוחר יותר, בתיכון, יום הולדתי לרוב נחגג בין הבגרויות והמגנים וכשהייתי בת 17 אף זכיתי לטאטא את חצר בית הספר ולאסוף בדלי סיגריות ביום המרגש כי קיבלתי "בלתי מספיק" בהתנהגות ונשלחתי לרצות את עונשי בקורס קיץ בהתנהגות. הקורס, שארך 4 ימים תמימים וכלל בעיקר עבודות שירות, היה במעמד יועצת בית הספר, פסיכולוג חיצוני ושרת שפיקח על קצב העבודה של אסירי המחנות. אגב החטא שלי, מלבד היותי יהודייה, היה פטפוט בשיעור. (וזה המקום לפנות לכל תלמידי בית ספר קציר ברחובות, תביעה ייצוגית?)

דווקא את יום הולדתי ה-30 חגגתי כמו שצריך. חברותיי המסורות, חברות הכת הסודית ששמה "החבורה", עזבו בני זוג, בעלים ואפילו טף אחת ונסעו איתי כולן לצימר בירושלים כדי שאוכל להטביע את יגוני בבריכה ובפחמימות. אלו היו יומיים של גיבוש, עומק והעצמה נשית. התעצמנו מזלילת ביסלי גריל, העמקנו לחפור בגלילת חציל עם פטה והתגבשנו סביב צלחת של חומוס גרגירים. היה מושלם.

והנה, בעוד כחודש וחצי, שוב יגיע יומי ועליי להתחיל להיערך בהתאם. ומה אאחל לעצמי ליום הולדתי ה-32? מה מבקש אדם שכבר קיבל עוגה בצורת רובוט כחול? (ידיד טוב, שהוא גם שף, הכין לי אותה לרגל יום הולדתי ה-27. אגב, גם בפעם ההיא הייתי צריכה להתחנן אליו בדמעות). אז לקראת יום הולדתי הקרב ובא אאחל לעצמי שנת בליסות נוספת עם חברותיי המדהימות, שנת בגדים ונעליים עם רחוב דיזנגוף המדהים (שהפך לאחרונה קרוב מתמיד, הן גיאוגרפית והן נפשית) ועוד שנים רבות של אהבה מדהימה. אה, והכי חשוב: מזל טוב לניצן!

בחירות

ניצן: 

בחירות. שבוע אחרי הבחירות ועודני נרגשת מהתוצאה. אני פשוט לא מאמינה שאלירז זכה!  ובשבוע מרגש כזה אני לא יכולה שלא לחשוב על  בחירותיי בחיים שהובילו אותי למקום הנפלא בו אני נמצאת היום.

ובכן, לפני הכל אתחיל ואומר שאני בחורה הידועה בקרב חבריי ככזו העושה תמיד בחירות נבונות ומושכלות המביאות רק לתוצאות טובות. באמת, אם אני מביטה אחורה על חיי אני מגלה שאני תמיד בוחרת בבחירה הנכונה, הרציונלית והנפלאה ביותר שיכולתי לעשות.  זו מתת אל להיות מסוגלת לזהות תמיד הזדמנויות וללכת תמיד בדרך הנכונה. אני כמעט משעממת מרוב שאני כזו.  וכמובן שאתן מספר דוגמאות –

הכל בעצם התחיל לפני כ-11 שנה. אני וחברתי הטובה סיימנו את שירותינו הצבאי ושתינו קיבלנו הצעה מפתה- להשאר ולעבוד באותו המקום גם אחרי שירותינו. כמובן (?!) שאמרתי לא. מדוע שאומר כן? אחרי הכל, אני היא אחותה האובדת של קארי בראדשו ונועדתי לבלות את חיי בניו יורק, בין מסיבת קוקטייל אחת למיסטר ביג אחר. ולכן בחרתי בבחירה הנבונה לטוס לניו יורק. אח, ואיזו בחירה זו הייתה! בניו יורק נהניתי מדירת ארון רקובה בברוקלין, משיחות בכי עם אמא שלי בטלפון הציבורי ליד הקיוסק של הערבים (לא היה לי כסף לקו טלפון משלי), בעבודת מלצרות עבור בוס שצרך קוקאין יחד עם אספרסו הבוקר, וכמובן , שם גם עשיתי את הבחירה לאכול את המקדולנדס האחרון הנוסף ההוא, מה שגרם לאמא שלי שלא לזהות אותי בשדה התעופה בישראל ואז לרוץ להורות לאבא שלי לומר לי  שאני נראית "קורנת" ו"מלאת חיים" (קורנת עקב עורי המבהיק משומן טראנס, "מלאת חיים" בגלל הגזרה האוביסית שעטיתי על גופי ושלקח לי בערך 5 שנים להשיל מעליי). על זה נאמר – גוד צ'וייס.

לאחריו הייתה את הבחירה שלי להאמין לאקס השקרן הפתולוגי שלי (אם אכן זה באמת היה שמו) כשאמר כי הוא אוהב לעשות ג'וגינג באמצע הלילה,  שהוא צאצא למשפחה אפריקאית, שהוא תקוע בסופת הוריקן בארה"ב ושהוא לא יודע איפה הארנק שלו (*אנקדוטות שסופרו למחברת הבלוג במציאות).

הייתה גם את הבחירה לעזוב עבודה טובה בשביל להיות כתבת באתר נופש, כשבעוד שבדמיוני אני עוברת מעיסוי מפנק לצימר קסום בעודי לוגמת יין עפוץ, בפועל ישבתי מול קיר ביתי וכתבתי את המילים "מפנק", "קסום" ו"עפוץ" (זו מילה?) מאות פעמים בעודי סופרת את משכורת המינימום שלי בניסיון לחשב האם הגיע הזמן לשוב לגור עם הוריי. ואולי הייתם לפחות יכולים לקרוא את מילותיי האלמותיות "הג'קוזי המבעבע משקיף על ההרים המפנקים" , אך לדאבוני האתר פשט את הרגל ומעולם לא עלה לאוויר.

הייתה את הבחירה הגאונית לבחור ללמוד תואר בתקשורת מאחר והיה ברור שלי ולליאור עומדת להיות תוכנית רדיו שתקרא "ערים!" ושתעבור לטלויזיה ותמכר לHBO, אך בפועל קוראים לה "היוש למלצרות, מוקדנות ומזכירות לנצח נצחים!" והיא משודרת בתחנה המקומית שבמוחי בלופים.

וכמובן,הבחירה לצאת לדייט שני עם הבחור שלמד ב"אוניברסיטה של החיים" וכתב לי "אני ידבר איתך מחר", הבחירה להתעלם מהווייז שלי בירושלים ולהגיע לשטח שמעליו שלט בערבית עם סימני גולגולת והבחירה לקנות אוברול מנומר בשבוע שעבר מתוך מחשבה שכל בחורה צריכה אחד כזה. הרבה, הרבה בחירות נבונות.

ישנו שיר שנקרא ה"הדרך שלא נבחרה" ,שהוא שיר דכאוני למדי על הבחירות שלא עשינו בחיים. ובכן, אני כאן כדי לספר שאני כן עשיתי אותן, את כולן, את כל אותן בחירות, גם אם לצד הדרך היה בחור לבוש שחור עם מגל וגלימה שצרח "מפגרת, תעשי פרסה!". ואז החלטתי לעשות בחירה אחת נבונה ולספר את כל אותן בחירות עגומות פה בבלוג, כשאני חדורת תחושת שליחות אחת יוקדת ובוערת – לגרום לכל מי שקורא אותי להרגיש טוב יותר עם עצמו ועם הבחירות שהוא עשה בחיים, כי, היי, יכול להיות גרוע יותר. הייתם עלולים לסיים כמוני, עם קעקוע של דולפין בצבע טורקיז על הקרסול, שבחרתי לעשות כי למארק אוון מ"טייק דאת" היה בדיוק כזה.

הידעתם שדף השנאה שלנו מלא באנרגיות שליליות ? לחצו ממש כאן 

מי אנחנו? ממש כאן 

וכמובן אל תשכחו לעשות לנו לייק בפייסבוק!!! 

ועכשיו- אלייך חן.

חן-

זהו, הגיעה לסיומה חגה של הדמוקרטיה הפשיסטית של מדינת ישראל, יום שבו כולנו מצאנו את עצמנו במגרש כדורסל של בית ספר תיכון שלא היה שלנו, ולרגל המאורע החלטנו לכתוב טור מיוחד על בחירות. אבל לא על הבחירות לכנסת (למרות שיש לנו דעות פוליטיות מנומקות ועמוקות שמבוססות באופן מקרי בהחלט על הדעות המנומקות והעמוקות של ההורים שלנו), אלא על בחירות שעשינו בחיים.

מאז שאני זוכרת את עצמי נאלצתי להכריע בסוגיות חשובות – האם לישון למעלה במיטת הקומתיים שלי ושל אחותי הגדולה או שמא ללון במפלס התחתון (רציתי למעלה, היא החליטה שהיא למעלה, ישנתי למטה), האם לאכול לארוחת ערב ביצה קשה או מקושקשת (רציתי קשה, אימא כבר החליטה להכין לכולם מקושקשת, אכלתי מקושקשת) או האם לאכול לקינוח חטיף "כיף כף" פריך או עיסת "טוויסט" מעוקם (רציתי "כיף כף", אחותי אכלה את ה"כיף כף", הוצאתי סתימה עם "טוויסט" מעוקם). עם השנים הבחירות הפכו להרות גורל באמת – איפה לגור (איפה שזול), מה ללמוד (מה שקל) במה לעבוד (איפה שיש קשרים), מה ללבוש (מה שלבשתי אתמול בתנאי שביליתי עם אנשים אחרים, לא צולמתי לפייסבוק ואפשר להסתיר את הצחנה הקלה באמצעות ריסוס ישיר של דאודורנט + אוורור) ואפילו הבחירה עם מי לצאת (מי שמצחיק אותי/ מי שחתיך/ מי שלא רוצה אותי מספיק/ מי שמצחיק וגם חתיך/ מי שחתיך ולא רוצה אותי מספיק/ מי שלא רוצה אותי מספיק וזה לא מצחיק).

ואולם, מעבר לבחירות הטכניות בחיים, בחירות הן גם עניין של גישה לחיים, ואם יש משהו שאני שונאת זה שאומרים לי שהכול בחיים זה בחירה. לא אחת האשימו אותי בכך שאני בוחרת להיעלב, בוחרת לכעוס, בוחרת להסתכל על חצי הכוס הריקה. אבל מדובר בשטויות. כלומר, אני בוחרת לחשוב שמדובר בשטויות. כי הרי כולנו יודעים שהכוס באמת חצי ריקה, שהנהג שחתך אותי בכביש באמת מרגיז ושהעובדה שהחבר שלי בכיתה ז' אמנם אהב אותי אבל הצמיד לי את הכינוי "שפמנון" היא באמת מעליבה. אז בקיצור, אני לא חסידה גדולה של גישת הבחירות אבל בכל זאת החלטתי שלא להביט הפעם בחצי הכוס הריקה של הקמפרי אשכוליות שלי ולדבר דווקא על הבחירות הטובות שעשיתי בחיים (חוץ מלהתמכר לאלכוהול כי זה מקשה עליי לראות את חצי הכוס המלאה של הקמפרי אשכוליות שלי כשמעליו יש חצי כוס ריקה של קמפרי אשכוליות).

אז הנה לכם מצעד הבחירות הטובות:

במקום הראשון: הבחירה לאמץ את צ'אי הכלבה הנכה – כבר חמש שנים שהכלבה המהממת הזאת צועדת איתי לכל מקום (כלומר על הידיים, היא נכה), ישנה איתי בבתים זמניים אחרי פרידה כואבת, מתקרבת אליי בחום כשאני עצובה או אוכלת, מפתיעה אותי כל הזמן בבחירת לוקיישנים (שינה בארון, משחק באמבטיה, השתנה על המגבת, הקאה על המיטה) ובכלל, נמצאת שם בשבילי תמיד כי אין לה בררה.

במקום השני: הבחירה להיות צמחונית – זו אמנם בחירה טרייה יחסית אבל היא תרמה לי כמה דברים חשובים. דבר ראשון סוף סוף יש לי עיקרון, מה שמעיד על כך שאולי יש לי מצפון שזה גילוי נהדר. דבר שני הצמחונות מאפשרת לי להתנשא מעל אנשים אחרים בדרך נוספת שזה תמיד נחמד. ודבר שלישי מתות פחות חיות, שזה מעולה כי חיות הן אחלה ומגיע להן לחיות (חוץ מתיקנים שהם לא חיות אלא מפלצות מסוכנות שיש להשמיד בדרך הכי לא הומאנית שיש).

ובמקום השלישי: הבחירה לכתוב עם ניצן את הבלוג הזה. את יצירת המופת "שירלי בממלכת הקסמים" כתבתי כשהייתי בכיתה ג'. מדובר היה בספר עלילתי באורך מלא וּמָלְאֶה שבו כיכבה הילדה שירלי שנפלה לתוך מדרכה והגיעה לממלכה קסומה (האם ייתכן שבדיוק סיימתי לקרוא את "האריה, המכשפה וארון הבגדים"?) בהמשך הקריירה שלי נכתבו גם שיר הראפ "כסף הוא משחית" ושיר האהבה "כשרקדנו שם בחדר המדרגות", אך אז מחסום כתיבה קטע את ההצלחה והמגירה התמלאה רק בעוד ועוד כרכים של יומן אישי בסגנון 'טיים אאוט למתבגרות שלא מכניסים למועדונים כי הן קטינות אז במקום לרקוד הן נוסעות לאכול ג'חנון בנאפיס בראשון לציון' (והרי דוגמה מפסקת הפתיחה של כרך 18: "אתמול אני והחברות יצאנו לפאצ'ה והיה מזה כיף. היו מלא חתיכים ועשינו full צחוקים"). ועכשיו אני שוב כותבת עם ניצן ואנחנו עושות full צחוקים!

אז לסיכום, תמו הבחירות, תמה הרשימה שלי ותמה כוס הקמפרי אשכוליות (אלא אם אצליח לבחור להיות אופטימית ולהסתכל על שש עשרית הכוס המלאה שמכילה מים בטעם של לוואי ועלה נענע רקוב).

בחורות ואוכל

ניצן:

יחסיי עם אוכל מורכבים כמו יחסיי עם רווקי העיר תל אביב. כמוהם, גם הסמבוסק שבמקפיא שלי מסמס לי "ערה?" בשתיים בלילה. כמוהם, גם הוא מבטיח לי בילוי קליל ומפתה אותי בהבטחות שווא ("נסי ביס!" "ביס אחד זה לא מחייב!" "תזרמי, מה כבר יכול לקרות!")   ואז נעלם ומותיר אותי נזקקת לעוד ועם הלשון בחוץ.  שניהם ארוזים ומשווקים יפה, אך בפועל הם קטנים ולא מספקים (וכן, אני מדברת עלייך, טילון מגנום פקאן).

"אנחנו עומדות לדבר על חייהן הסודיים של נשים והאוכל שלהן." סיפרתי לחברותיי בחשיבות עצמית רבה. "את חיה בסרט!" נאמר לי "זה הרי כזו קלישאה, הרווקה התל אביבית שיושבת בערב שישי וטובלת מאפים בחבית בן אנד ג'ריס, זה לא באמת קיים".  "פחח, לגמרי, קלישאה" גיחכתי בביטול בעודי משחזרת באימה את ערב שישי האחרון שלי. אני לא זוכרת הרבה, רק שהתעוררתי מתבוססת בשלולית cookies and cream, ואז- אפלה.

טוב, נו, אני תמיד הייתי קלישאה.

כל חיי חלמתי תמיד להיות זו שמתעוררת בחמש בבוקר לריצה מרעננת, פותחת את הבוקר עם טחינה גולמית ודבש טהור אותו הפקתי מדבורים בצפון, מנשנשת ירקות טריים מהשוק עם קצת לימון ומתענגת על הפריכות, כמה רציתי. כזו שקונה גלידה בגלונים אבל אוכלת כף אחת בלבד בשביל שיהיה קצת מתוק. כזו שמבשלת תבשילים מקטניות (או שיודעת מה זה, בדיוק, קטניות).

אבל, כאמור, מערכת היחסים שלי עם אוכל היא מורכבת וסבוכה. בשעות היום אני זן מאסטר הוליסטית ודיאטטית. "פיצה?!" אני מפטירה בשלווה סטואית כשאני נשאלת על ידי חבריי למשרד אם ארצה להזמין איתם דומינו'ס "ודאי שלא, לא אכלתי פיצה מ-2003!" (שקר! אכלתי פיצה חצי קפואה ביום שישי שעבר, חצות וחצי לפנות בוקר). "פסטה?" אני מסתכלת בחלחלה על מנות הצהריים של עמיתיי לעבודה בעודי מנידה ראשי ונאנחת למול הבושה. "גופי הוא מקדשי!" אני ממלמלת בתבונה למול מבטי ההערצה ומציעה עצות לעולים לרגל למשרדי "הכי טוב זה להשאר קצת רעב, אף פעם לא לחוש מלאות".

אך בליבי, בנשמתי, אני אוביסית אמריקאית בשם שנטל המתגוררת בעליית גג באיווה, שחיה בחברת חביות עוף מטוגן ושהדרך היחידה שלה לצאת מהבית היא בעזרת עגורן דרך הגג. ניצן הזו משוטטת ברחבי הAMPM בשעות הקטנות של הלילה ונוהמת בבושה תוך שהיא משפילה עיניים "נשאר קרמבו??". ניצן הזו מזמינה מג'ירף ומסמנת תחת רובריקת "כמה סועדים תהיו?" את התשובה "ארבעה". אותה ניצן גם צועקת לעבר הדירה הריקה  "חבר'ה! האוכל פה!" כשהשליח מגיע עמוס בשלוש שקיות והבעה מלאת רחמים על פניו, כי הוא יודע את האמת.

בכדי למתן את יכולות האכילה העל אנושיות שלי וללא כל תחושת שובע (אני די מתגאה בזה, כי זה כמו כוח על. רק שזה לא, כי אני משמינה אם אני אוכלת, וזה הופך את זה לכוח על די עלוב), אני מגבילה את עצמי לתפריט מאוזן+ אימוני עינוי במשך חמישה ימים בשבוע. אך! בהנץ החמה על יום השישי, אני מקיצה עם שיר בלב ועם דילוג בצעדיי, כי יום השישי, כך נכתב בתורה, הוא יום שכולו אכילה. ואכן, מרגע בו אני פוקחת את עיניי אני מקפידה להעמיס לגופי כמות מזעזעת של קלוריות,פחמימות ושומנים,  כשהמטרה היא לסיים את היום מעולפת, מותשת ומדוכדכת, ולעיתים אף סובלת מצניחת סוכר ופראנויה קלה. רק אז, אני מרגישה שזהו יום שישי מושלם.

ובכן, קוראים יקרים, חשפתי בפניכם פה צד מחמיא וחושני באישיותי, ללא ספק. כדי לסיים את פוסט זה בנימה אף רבה יותר של כנות, דעו , שלאחר שאני מכוונת את שעוני לשש בבוקר רק כדי לעדכן את סטטוס הפייסבוק שלי במשפט "אין כמו ריצה ארוכה להתחיל את הבוקר!",ומיד אחרי שאני מתעוררת שוב בשתיים בצהריים עם נעל ספורט אחת על רגלי ורעב יוקד בבטני, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה הנפלאה שבחורות שאוהבות לאכול, גם טובות יותר במיטה. אני לא יכולה להוכיח את זה מדעית, אבל זה הסיפור שלי ואני נשארת איתו.

מהן עשרת המכות של הדיאטה שלנו?  הקליקו ממש כאן. 

עשו לנו לייק בפייסבוק, קבלו קרמבו (NOT) – ממש כאן! 

וכמובן, תקראו את חן. היא רזה.

חן:

אוקיי. פוסט חדש על אוכל. אין זמן טוב יותר לכתוב פוסט חדש על אוכל מאשר הזמן הזה שבו אני מעכלת בנחת סלט קטן ודיאטטי (לא משביע), עוד קצת סלט בינוני ודיאטטי (לא משביע), 2 פריכיות אורז עם קולסלו (עדיין לא משביע), עוד 8 פריכיות אורז עם קולסלו (אוף! למה לא משביע?!) ולקינוח 15 עוגיות בטעם חמאה (משביע + בחילה).

אפתח בגילוי נאות, אני רזה. שזה נחמד וגם נעים. אבל מעבר להיותי רזה אני גם אישה. שזה פחות נחמד וגם פחות נעים. מה שאומר שהיחס שלי לאוכל חייב בהכרח להיות מורכב, בעייתי ומלא קונפליקטים ומהמורות. לפעמים אנחנו רבים, לפעמים אנחנו מחליטים להתנתק, אבל בסוף אנחנו תמיד משלימים ופותרים את הבעיות על גלידת שמנת. כן, גם אני כמו רוב הנשים לא אכלתי בחג החנוכה סופגנייה, אכלתי רבעי סופגנייה (בדרך כלל טעמתי ארבעה רבעים). וכן, גם לי יצא לספור קלוריות כמה פעמים בחיי בתקופות שבהן הבטחתי לעצמי שממחר דיאטה. לאחרונה אפילו מצאתי דף כזה מפעם עם פירוט קלורי מלא בהערכות גסות כמו "אכלתי בבוקר 6-10 קרמבואים" ובסימני שאלה כגון "המבורגר ספרדי כפול עם צ'יפס בבורגר-ראנץ', 100 קלוריות?" ובמילים אחרות: מזל שאני רזה.

אפשר לומר שהבעיה העיקרית שלי בכל הנוגע לענף המזון היא השנאה התהומית שאני רוחשת לתחום הבישול. כיצור בעל אפס יכולת לדחות סיפוקים המאכל היחידי שאני מסוגלת לבשל הוא כזה שמוכן תוך 5 דקות גג. אם אני לא טועה הפעם האחרונה שבה ניסיתי לאפות עוגה נגמרה באכילת גוש בצק, נשנוש עיסת גבינות, כרסום עצבני של שקדים טחונים, לגימת שמנת לבישול ויציאה מהבית כדי לרכוש במאפייה עוגת גבינה פירורים. מאחר שאני לא מבשלת אני גם שונאת לצפות בתכניות בישול (אפשר לומר שהז'אנר איבד אותי עם הקלוז אפ הראשון שנעשה על אצבעותיו השעירות של אהרוני ממולל פולקה). אפילו 'מאסטר שף', שבה אני צופה כי המשתתפים בוכים (אישה, זוכרים?), היא התכנית הכי לא מעוררת תיאבון שיש. האחד מבשל לו להנאתו ריזוטו פטריות בזיעת מצח מטפטף, האחרת מנשירה שיערות שחורות לתבשיל גוויית פרה והשלישי משרה רצועות קישוא ברוטב סויה מתובל ברוק.

ואולם, לפני שנה או שנתיים תגלית קולינרית אינפנטילית שינתה את חיי ויום אחד ראיתי את האור שבקצה האטרייה. קצה נפשי בסלטים ובממתקים (שלפעמים מוגשים יחד) והחלטתי להקדיש 5 דקות מזמני כדי לבשל דבר מה שיהיה טעים וגם משביע – פתיתים! עם הזמן שכללתי את המתכון מפתיתים שנשרפים למטה או שוחים במים לפתיתים שנשרפים למטה או שוחים במים בליווי ירקות/ טופו/ גבינות/ דגים/ אופס נשפך לי קצת קפה לסיר/ המון יין. מאז הגילוי כל דבר הפך עבורי לדבר שאפשר לבשל עם פתיתים, כל חומר גלם הפך לרכיב אפשרי וכל מזון אחר שנקלע למטבחי בושל כאילו היה פתיתים (למשל פסטה שנשברת לחתיכות זעירות או בורגול שמתבשל בסיר למרות ששמועות עיקשות אומרות שבכלל צריך להשרות אותו במים).

אז לסיכום, לא נותר לי אלא לחשוף כאן (באופן בלעדי!) את המתכון הסודי שלי לפתיתים על מצע פתיתים שרופים.

הרכיבים:

חוסר סבלנות

חוסר כישרון

אחד קישוא רקוב למחצה בלי החלקים השחורים חתוך באופן אמורפי

שתי טיפות שמן זית הזול ביותר שיש בסופר

2 גושים קשים של אבקת מרק בטעם e212  שפג תוקפה אך לא נס ליחה

כוס פתיתים מכל סוג שהוא שהיו זולים ובמבצע

8 כוסות יין אדום

אחד גזר ספק רקוב ספק גמיש חתוך ברישול

מלח לפי הטעם (של מישהו שסומכים עליו)

סיר שרוף

אופן ההכנה:

שופכים את כל הרכיבים לסיר השרוף ומכסים

מחכים 3 דקות

פותחים את המכסה, מוציאים קצת גזר, מנשנשים, מבינים שלא מוכן עדיין, סוגרים שוב.

מחכים עוד דקה

פותחים ואוכלים קצת קישוא, הוא מר. סוגרים את המכסה.

מחכים עוד 2 דקות ובינתיים אוכלים פריכית.

מורידים מהאש, מתעלמים מההוראות על השקית שממליצות לחכות 5 דקות, לא מחכים 5 דקות ואוכלים מיד.

*מומלץ להגיש על מצע חצי פריכית שנשארה על הצלחת לצד רוטב מיונז לייט ובעיטור שבבי פחם.

בתיאבון!

מלחמה

ניצן

אפתח את בלוגי השבוע בהודעה חגיגית- השבוע, לפני שנה בדיוק, פתחנו אני ושרון את הבלוג. הבלוג התחיל במתכונת אמא טרייה ורווקה ערה, שתיהן מוצאות עצמן עסוקות בשתיים בלילה, כל אחת מסיבותיה היא. מאז, שרון פרשה, אני נותרתי, ואליי הצטרפו עם הזמן כותבים אורחים- זוגות, שלישיות, רווקות,  ממורמרים וזועמות, ממש תיבת נוח משלי.

עכשיו-תמיד הייתי סלב בעיני עצמי. גם עכשיו אני עדיין סלב בעיני עצמי, אבל מדי פעם, ממש לעיתים רחוקות, יוצא שפוגשים אותי זרים שאומרים לי "היי, את זו מהבלוג!" וגם "היי, את לא נראית בת 31!" (אני מעדיפה את אלו, פור דה רקורד). ועד כה הבלוג הזה הביא לי דברים מופלאים באמת- הוא הביא לי המון חברים חדשים, חלקם וירטואליים,  חלקם ממשיים. הוא הביא לי תיבת אינבוקס מלאה במיילים יפים, הוא הביא לי את גבי גזית ונתן זהבי (היוש גבי, איי לאב יו). הוא הביא לי את חן, שתמיד הייתה מושא קנאתי הרזה והמגניב בתיכון, ואת ליאור, שהיה משמעותית יותר יפה ממני במכללה, ואת יעל, שהתבקשה להכתיב לי  בפעם המיליון איך לענות לבחור אידיוט ואז קלטתי שהיא כותבת מעולה. הוא סיפק לי מפלט מופלא לקיטורים וזעם, הוא אפשר לי לא להתייחס לעצמי ברצינות רבה מדי, הוא חוסך לי במילים כשבחור מעצבן אותי ("שומע, אני שולחת לך לינק רגע"), הוא חיבר אותי עם חברים מהעבר וחיזק לי קשרים עם חברים מההווה, שמתגייסים תמיד להעביר את הבלוג הלאה ולפרגן מכל הלב. הוא זיכה אותי בתארים "רווקה ממורמרת", ואפילו בכמה דייטים. הבלוג הזה בעיקר הוכיח לי שכשעושים משהו באהבה  גדולה אנשים מגיבים אלייך, פותחים את הלב, ושולחים לך המון אהבה חזרה. אז אני יותר מאשמח אם תמשיכו לשלוח לי מיילים, הצעות לטורים עתידיים, סיפורי זוועות, או הזמנות לדייטים. בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא, תודה רבה לכם. אתם חמודים וסקסיים ורזים, ולכבוד הוא לי שאתם קוראים אותנו, אנחנו  אולי  לא מראים את זה, אבל אנחנו חוגגים כל לייק וכל קורא וכל תגובה, אז שוב, תודה, תודה, תודה. אה ותעשו לייק, כיף אצלנו.

ועכשיו, מלחמה

גם אחרי חמש שנים בתל אביב, אני לא מגדירה את עצמי כתל אביבית. אבל בשבוע האחרון חשתי כאחרונת הזועמים. "בועה?!" זעקתי בטלפון "האם לא ישבתי כמו כולם בחדר המוגן ב1991, עשיתי פאזלים, קישטתי קופסאות אב"כ במדבקות של בוורלי הילס 90210 ושמחתי כי לא היו לימודים למחרת?!"  ואז, כאילו כדי להוכיח את טענתי, זה קרה. אזעקה. שקית הסושי שלי נשמטה מידיי, הבטתי סביבי בשכונה ברמת אביב בה צעדתי לכיוון טיפול הפנים שלי והבנתי שאני אמצא מחסה רק תחת כוס ההפוך חלש על סויה שנחה על הרצפה באורח פלא. חה! בועה מיי אס! הנה התחילה המלחמה גם בתל אביב! מבין ענני החרדה, פרצה קרן אור בודדה. הנה ההזדמנות שלי לזכות סוף סוף בליבו של השכן החתיך שלי מהקומה ראשונה, שתמיד נתקל בי בטיול-כלבה-בוקר+פיג'מה+אפרו. נצטופף לנו יחדיו במקלט, נלחש זה לזו בחושניות "שמעת בום?", ואת החתונה שלנו נערוך שנה מאוחר יותר באותו המקלט בו נפגשנו (או בגן אירועים בקיסריה, אם הוא יודע מה טוב עבורו).

לפני האזעקה השנייה מרחתי על פניי מסיכה למראה זוהר וכמובן שבדיוק בשנייה זו היא נשמעה. זחלתי החוצה עם פרצוף חצי מרוח, גוררת אחריי את לולה שנשנשה בדיוק גליל נייר טואלט, רק כדי לנחות, כמובן, על חדר המדרגות העמוס שכנים, בראשותם השכן החתיך מקומה ראשונה. "היוש" נסוגתי אחורה באיטיות "אני פשוט, הממ, אעמוד מתחת למשקוף. בתוך הבית שלי. מאחורי דלת סגורה. בואי לולה" משכתי את לולה ששמטה חתיכות נייר טואלט לח למפשעתו של השכן החתיך מהקומה הראשונה, שהביט בי ובה במבט לא מאוהב בעליל. לא נורא, חיזקתי את עצמי,תמיד יש עוד אזעקה. לאזעקה הבאה כבר הייתי מוכנה. ישבתי על הספה משעות הצהריים עם נעלי עקב, שיער מדוגם ועוגיות שאפיתי כדי לחלק במקלט. התעוררתי על הספה לאחר כמה שעות לצלילי סמס "אזעקה?" שזה "הערה?" החדש של עיתות מלחמה (למעט העובדה שזו הייתה אמא שלי), ודילגתי למטה בבהילות, גוררת אחרי את לולה שאחזה בפיה גרב מלוכלכת שלי. פרצתי למקלט כרוח סערה , מאוכזבת לגלות שהשכנה מהקומה הרביעית תפסה את המקום לצד השכן החתיך מהקומה הראשונה. לא נורא, עודדתי את עצמי, אזכה בו באמצעות חוש ההומור החד שלי. "אז מה?" אמרתי לחבורת השכנים הדוממים שלי שעמדו ובהו ברצפה שמולם "זה כמו מסיבות ניינטיז שהיינו עושים במקלט,לא? רק עם טילים וזה…" שמעתי את קולי דועך. השכן החתיך מהקומה הראשונה הסתכל עליי בגועל. השכנה מקומה ארבע הביטה בו בהערצה. השכנה מקומה שתיים סיפרה לי יומיים אחר כך ששניהם התחילו לצאת אחרי שהכירו בחדר המדרגות בזמן האזעקה הראשונה.

אז מה למדתי מהמלחמה האחרונה –

1. כשאומרים שהרבה סיפורי אהבה מופלאים התפתחו בזמני מלחמה, ודאי לא התכוונו לערבי שכתב לי בפייסבוק שהוא מעוניין להתחיל איתי מערכת יחסים סודית אך מרגשת (*בסוף התברר שהוא הודי).

2. אם לא הייתה הפסקת אש, הייתי עוברת למקלט של הבניין הסמוך, שם יש הרבה יותר שכנים חתיכים. לעזאזל איתך ביבי, הפסדת את הקול שלי!

3. שהשכנה מקומה ארבע היא כלבה רזה ומרושעת.

ועכשיו, אם בא לכם לקרוא את חווית המלחמה הנוראית של ליאור, לחצו ממש כאן.

אלייך, חן.

חן:

מלחמות הן לא דבר כיפי. זה ברור לכולם וכך גם אני חושבת כיום, בגיל 31.

ואולם, כשהייתי בת 9 מלחמת המפרץ דווקא די מצאה חן בעיניי. ואיך אני יודעת, אתם ודאי שואלים את עצמכם (הרי מי זוכר מה בדיוק הוא חשב כשהוא היה בן 9?) או! אז כך. לא חן הילדה הג'וחה תיתן למלחמה לחמוק מבין אצבעותיה מבלי לתעד. כי חן, הילדה המורבידית, תנהל יומן שיקבל את השם הקליט "יומן המלחמה". חן, הלוא היא אנה פרנק משופמת, אף תוסיף ליומן שלה שלל ציורים (של טיל פטריוט, של מזרק אטרופין, של מסכת אב"כ למבוגרים, של מסכת אב"כ לנוער, של מסכת אב"כ לילדים וגם של "יונת השלום").

בהמשך היומן, ככל הנראה מפאת מחסור חמור בחומרי כתיבה איכותיים (כמה פעמים כבר אפשר לכתוב "ואז נשמעה אזעקה וקפצתי מהמיטה כנשוכת נחש!"), אף הוספו לו שירים בחרוזים ומשחקי מזל היתוליים כמו קווה קווה שעל גבו השאלה "היכן יפגע טיל?" ובתוכו אפשרויות כגון: "בתל אביב", "בבית שלנו", "בחדר שלי" ו"באוגרת שלי מתילדה". נוסף על הקווה קווה, הכנתי מבריסטול גם מעין כיס קטן ובתוכו פתקים כשעל הכיס עצמו כתבתי את השאלה הנחמדת "מי ימות?" ובפנים ציינתי את שמותיהם של היקרים לי מכל – האוגרת מתילדה הזכורה לנו מההגרלה הקודמת, חברה הטוב והפרוותי האוגר סתוש וגם במבה, כלבת הזאב של סבתא. מוזר שאמי, שהייתה מודעת היטב ל"יומן המלחמה", לא תהתה לגבי נטיותיי הפסימיות וגם לא בנוגע לניצניה של ההתמכרות להימורים. בכל מקרה, בתחילתו של היומן אני גם מודה בפה מלא שאני די שמחה שיש מלחמה כי זה מעניין ומרגש ("קצת רציתי שזה יקרה, הרגשתי מן מתח כזה").

מאז חלפו שנים רבות. במבה מתה, מתילדה אכלה את סתוש, מתילדה מתה, טיל לא פגע בביתנו ואני הורדתי את השפם והבנתי שמלחמות הן לא דבר כיפי.

ופתאום, כ"שמעתי בום" ביום בהיר, פרצה לה מלחמת הצדק וההיגיון עמוד ענן שאילצה אותי להתמודד שוב עם כל אותן תחושות קשות מאז ("איזה כיף! לא הולכים לבית הספר וכל היום אני רואה 'טאו טאו' בטלוויזיה!"). השמחה התחלפה בעצבים, היומן התחלף בבלוג הזה והגרלות המזל התחלפו בהבנה שהייתי ילדה מוזרה ומה נסגר איתי. אבל באמת, איך ייתכן שבין החלטה אם להזמין סושי או נודלס, אם לקפוץ שנייה לזארה או לקאלה או אם לצבוע את השיער בחום אגוז זוהר או בחום בהיר נחושתי, משתלבת החלטה אם להיכנס למקלט המצחין או להישאר בחדר המדרגות המבאיש? לא ברור.

למען האמת מלחמת הקודש הזאת די הצחיקה אותי. השכנים בפיג'מות הפסים, הפרשנים המנומנמים בטלוויזיה, הערסים שהיו יושנים או הלכו הבית כשפגע בהם הטיל ובמיוחד כל החבר'ה בפייסבוק שפתאום נהיו פרשנים מדיניים מלומדים ובמקום לכתוב כמו תמיד "בואו מחר לאומן 17, יהיה אשששששששששששש!" התחילו להביע דעות מנומקות כמו "הערבים חרא וביבי מלך".

ולסיכום, מה היה לנו פה? אזעקה אחת שבה עמדתי מחוץ למקלט בעבודה כי השומר לא הצליח לפתוח את הדלת ואז שמעתי בום, אזעקה אחת שבה ירדתי למקלט עם הכלבה הנכה ועמדתי שם עם כמה שכנים ואז שמענו בום, אזעקה אחת שבה עמדנו בחדר המדרגות, השכנה המשוגעת הפליצה ואז שמענו בום ואזעקה אחת שאמרו בטלוויזיה שיש אזעקה ברמת גן אבל לא הייתה אזעקה ברמת גן אז עמדתי בפתח הדלת ולא שמעתי בום.

וכעת, שבו הבנים לגבולם, עפה לה היונה הלבנה עם עלה הזית בפיה, הצטלמו הצנחנים ליד הכותל המערבי של קניון אשדוד וכולנו חזרנו לשגרה. ובקרוב כולם גם יבחרו בביבי כי הוא מלך, והוא ילחם בערבים כי הם חרא, ואני אמשיך לטפח את מפלגתי הסודית "אמסטרדם ביתנו", אצבע את שיערי בחום ערמונים עמוק, אקנה חולצה בקאלה ואזמין לי קצת סושי כדי לחגוג את השלום.

ולכבוד אותו שלום מרגש שסוף סוף הגיע, אסיים בשיר שיזכיר לכולנו את ימי המלחמה המותחים והלא פשוטים שעברו עלינו. מדובר בעיבוד מחודש בסגנון אינדי לשיר "באנו חושך לגרש" מתוך הקובץ המקורי והבלעדי של "יומן המלחמה" מאת חן לבקוביץ':

"באנו סדאם לגרש

בידינו פטריוט ואש

כל אחד פטריוט קטן

וכולנו חזקים איתן

סורה סדאם מהעולם!

סורה, כל עיראקים גם!"

                                             -סוף-

כלבים

ניצן :

כשליאור וחן הציעו לי לכתוב על כלבים, צחקתי בבוז. קודם כל, אין לי כלב. ו-זהו בעצם. אבל בגלל אהבתי הגדולה לבלוג שלי והאישיות הטוטאלית והלויאלית הנפלאה שלי, החלטתי שאעשה הכל כדי לספק חומר לפוסט חדש. ועל כן, אימצתי כלבה.

כן, כזו אני. נאמנה למערכת. מה לא אעשה בשביל הבלוג. כתבה על שופינג? אאלץ לצאת למסע קניות מטורף כדי לשוות אמינות לטקסט. כתבה על אוכל? אצא בגבורה למסעדה יקרה על מנת להנפיק טור מספק. ולכן , ברוח זאת, יצאתי לי לצער בעלי חיים כדי לאמץ לי כלב. אימוץ כלב זה דבר מוזר, במיוחד כשאת רווקה. את צריכה לדמיין את אותו הכלב מלווה אותך בשלל סיטואציות עתידיות שלך והדבר מוכיח את עצמו כמעט בלתי אפשרי. קודם כל, כל כלב שלי חייב להיות פוטוגני ובגרסה מותאמת אינסטגרם. הוא חייב להיות זכר, הוא חייב להתאים לכל סיטואציות שישתנו בחיי (האופנתי בערב בנות בדירה שלי, הרומנטי איתי ועם זוגי העתידי בצימר, המתרפק מעל עריסתו של בני בכורי העתידי, היושב על ברכיי בבית האבות *כמה שנים אמרנו שכלב חי? אוקי, לא רלוונטי). הוא חייב לאהוב תחפושות (כמו הכלב של ליאור), וחייב להיות בגודל מדויק שיתאים לסלסלת האופניים שלי, עליהן אסע כשאני לבושה בשמלת קיץ וכובע קש על שערי המתנפנף, ו..אוקי, הבנתם את הכיוון.

לאחר שמניתי את כל התכונות האלו, שעליהן לא אתפשר לעולם, צעדתי בצעד נחוש לצער בעלי חיים, ושם הבטתי בעקשות בכל הכלבים הזכרים שענו על הדרישות המפורטות שלי, בעוד שבזווית העין קיפצצה לה כלבה קטנה שדרשה התייחסות. "אני לא יודעת מה לעשות" סימסתי למאיה "אמרתי שאני לוקחת זכר, אפילו יש לי עבורו שם ורעיון לתחפושת פיראט בפורים! אבל הכלבה הזו רצה לה עם כל הכלבים הגדולים כמו ערסית והגיעה אליי כרגע בריצה עם פרוסת לחם! אני מזדהה עם התשוקה שלה לפחמימות ועם האהבה שלה לבחורים!". "אין מה לעשות, מאמי" ענתה לי מאיה "היא פרחה רעבה, כמונו".

ובזה זה נגמר, הבחירה נעשתה עבורי.

במשך יומיים הכנתי את ביתי ללולה, הזמנתי עבורה ארגז אקססוריז מEBAY (קולר עם ניטים לרגעי הילדה הפרועה, קולר עם פפיון לסופ"ש, חגורה עם נצנצים), פתחתי כרטיס מועדון בחנות החיות שם רכשתי לה שני כדורים שונים, שלושה סוגי חטיפים, ארבע עצמות לעיסה שונות וקרמבו (עבורי, הייתה לי נפילת סוכר). ונסעתי להביא אותה. "אח, לולה" הבטחתי לה "יחד נהיה מאושרות, כל ערב מסיבת פיג'מות, אספר לך את כל סודותיי" לחשתי לה, בדיוק בשנייה בה היא השתינה במרכז הדירה שלי.

אוקי. את זה לא סיפרו לי.

לשאלה ששאלו אותי – מדוע לא התפרסם פוסט בשבועות האחרונים, התשובה היא פשוטה. אני לא ישנה כבר שבועיים. אני מתעוררת כל בוקר בחמש בבוקר עם כלבה שמזנקת על בטני, עם הבעת פנים שמרמזת שאם לא ארד איתה למטה, בחושך, בקור, היא תתפוצץ (למרות שלא ממש קר בחוץ, אבל זה נשמע טוב). אני עוקבת אחריה לכל חדר בבית בציפייה למצוא אותה הורסת משהו או צריכה משהו, בעוד היא מביטה בי במבט מבולבל שאומר "גט אה לייף, וומן, ותפסיקי לעקוב אחריי, אני צריכה ספייס". אני מתעלפת לידה על הרצפה ליד צלחת האוכל כי החלטתי שקשה לה לאכול כשהיא לבד ותופסת שם נמנום לרבע שעה. אני מטיילת איתה בפארק, נטולת איפור, עם בגדים מוכתמים, שיער יבש וממררת בבכי (מאיה אמרה שזה העייפות , זה לא בגלל שאני לא שפויה), אני נוזפת בה כשהיא עולה למיטה שלי ואז שוכבת במיטה אכולת רגשות אשמה, הולכת למיטה שלה, מעירה אותה ומעלה אותה חזרה למיטה שלי, למרות שהיא בבירור לא רוצה להיות שם. תמיד ידעתי שאני עומדת להיות כלה מפלצתית ואמא חרדתית, אבל חשבתי שכאן לפחות אהיה זורמת ומשחררת. התברר שלא. בקיצור, כל מה שרע באישיות שלי (שזה לא הרבה כמובן) צף ועלה. זה המקום להסביר, לכל מי שמרחם על רווקות שגרות לבד, תנו לי לספר לכם, זה כיף גדול. את מגיעה הביתה אחרי יום עבודה מתיש, משתרעת על הספה שמותאמת ספציפית לטוסיק שלך, זורקת תרנדומלית חפצים בדרך, במחשבה שיום יבוא ותסדרי, משאירה צלחות,לקים, צמר גפן. אבל כמובן שזו גם הנכות של חיים כאלו. המחשבה שמישהו נוסף חולק איתי את הספייס הזה היא כל כך מוזרה ומלחיצה, ונהיית אפילו מוזרה יותר בחמש בבוקר כשמישהי דוהרת לחדר השינה שלי כשמשהו וורוד זוהר בפיה (תחתוני תחרה חדשות, זצ"ל), ודורשת ממני תשומת לב (היא, אגב, לא יודעת שכל כך הרבה תובנות פסיכולוגיות הולבשו על גבה, היא ישובה כרגע באמבטיה שלי ולועסת נעל חדשה. הממ, להגיד לה משהו? לא, לא משנה. אולי אני אביא לה גם את השנייה, לגיוון).

אבל, אני יודעת, בכל מערכת יחסים חדשה יש קשיים. זה לא יהיה תמיד קל, אנחנו לא תמיד נסתדר, לפעמים הדירה תהיה צפופה מדי לשתינו, לא תמיד נבין אחת את השנייה, לפעמים הדירה שלי לא תריח כמו סניף של סבון של פעם. עם כל זאת, לולה- ידעתי שאת הכלבה שלי ברגע שראיתי אותך. ואת הולכת להראות נפלא בתחפושת הארנבת שקניתי לך, רק חכי ותראי.

מי האורחים שלי השבוע? לחצו ממש כאן

ואל תשכחו לעשות לנו  לייק בפייסבוק, או שנשלח את הכלבים שלנו להשמיד לכם את הסלון. זה לא נעים, מניסיון. 

 ותודה לרועי כץ הנחמד,שהוא גם מאלף, גם דוג ווקר וגם הלוחש לכלבים (זה אני החלטתי) שהרגיע לי התקף חרדה, אמר שאני לא חייבת להשאיר ללולה "הופ קטנטנים" ואת כל אורות הבית דולקים כשאני יוצאת, ונתן לי טיפים מעולים. אם בא לכם לדעת מי הוא, לחצו ממש כאן. 

אלייך, חן.

חן:

במהלך סידור ארגז המיטה שלי נתקלתי בכמה דברים שכתבתי פעם (מבחנים בטבע, יומני מלחמה, שירים על שכול) ומצאתי גם עבודת "נושא אישי" שעשיתי בכיתה ב' על כלבים. וכך נפתחה עבודת המחקר המעמיקה: "הכלב גר ברחובות ומשם בדרך כלל לוקחים אותו לצער בעלי חיים או לעירייה כדי שיהרגו אותו". בהמשך אני גם מפרטת על שלל סוגי הכלבים (כלב פודל, כלב קוקר, כלב ספנייל), מתארת את מחלת הכלבת: "כשכלב חולה בכלבת אם הוא נושך כלב אחר הכלב מת והכלבים שהוא נשך גם כן מתים" ומספרת על במבה, הכלבה של סבתא שלי: "פעם לסבתי היה כלב ושמו במבי. במבי היה טיפש ותמיד נשכו אותו כלבים. יום אחד הוא הורעל ומת ולבמבה קוראים במבה לזכרו של במבי". בהמשך העבודה מופיע גם סיפור קצר פרי עפרוני הלא מחודד שהנה, במעמד מכובד זה, הוא סוף סוף יוצא לאור:

הכלב והמלך

"פעם אחת לפני שנים (פרדוקס אקזיסטנציאליסטי. ח.ל) חי לו מלך אחד שהחליט לצוות על משרתו לקנות לו כלב. קנו לו כלב יפה תואר אך הכלב שובב היה וטרף הוא חתולים וציפורים (התחביר הבעייתי במקור. ח.ל). יום אחד ראה המלך נחש מסתובב בארמונו, ומה יכול היה לעשות? הוא החליט לנסות. הוא שלח את כלבו ואמר לו 'תפוש-אותו!' (ייתכן שהכוונה לתפישה מנטאלית. ח.ל). לפתע זינק הכלב והמלך ראה שהנחש שוכב על הרצפה ללא נשימה וזרק אותו לפח".

סוף

אז אף על פי שמסתבר כי מדובר בכלל בעבודה על מוות ועל מחלות, תוך כדי קריאה נזכרתי כמה מאז ומעולם אהבתי כלבים. לא אשכח איך בילדותי הייתי מתחננת לאימא שלי שתביא הביתה כלב, ואימא, שחשוב היה לה לספק את כל צרכיי, אמרה "לא" וגם תיבלה ב"אין סיכוי". ואולם לבסוף, לאחר כמה סצנות בכי קורעות לב, היא הסכימה לקנות לי צמד אוגרים מצחין. סתוש החום ומתילדה הלבנה הביאו יחד לעולם 6 גורים מולטים, נשנשו אותם בהנאה ואז נשנשו זה את זו למוות. וזה היה מקסים, כי הרי אין שלב התפתחותי מתאים יותר מגיל 9 כדי ללמוד איך נראים גפיים כרותים.

בסופו של דבר הגשמתי את חלומי ובגיל 26 לקחתי לי כלבת פקינז נכה. קשה לי להיות צינית כשמדובר בכלבה שלי כי א. אני חושבת שהיא היצור המושלם ביותר בעולם ו-ב. היא נכה. אין כמו השמחה שלה כשאני חוזרת הביתה (אני, חברים שלי, בני משפחה, אנסים). אין גאווה גדולה יותר מלראות אותה נשכבת על הרצפה כשאני מצווה עליה "ארצה!" (מיד אני שוכחת את 3 השעות שבהן קרצפתי את השטיח כי היא חרבנה עליו. שוב). אבל הכי חשוב – אין כיף גדול יותר מלגדל יצור שאוהב אותך אהבה אמיתית וללא תנאים (חוץ מאוכל), שמבין אותך (כשאתה רעב), ששם לב מתי אתה עצוב (כשאתה רעב?) ומיד בא לנחם אותך (אלא אם כן מישהו בדיוק נותן לו נקניק).

אבל צ'אי, הכלבה שלי, היא באמת מהממת… לא אשכח לעולם את השבועות הראשונים לחברות האמיצה שלנו שבהם התנהגתי כאילו אני לוקה בדיכאון שאחרי לידה – בכי לא מוסבר (בזמן שהיא רובצת בשיעמום או מתגרדת), עייפות תמידית (בזמן שהיא לועסת בהנאה עצם מצפצפת או את התחתונים שלי) ושלל מבטי גאווה ורוך (בזמן שהיא שקועה כולה בליקוק אינטנסיבי של איבר המין שלה).

ולסיכום, אין ספק שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. ולא רק שהוא ידידו הטוב ביותר של האדם, הוא גם ידידו היחיד של האדם שמשתין לו על השטיח.

ליאור:

"ליאור היקר, כבעל כלב האם אתה ממליץ לי לאמץ? החלטתי שהגיע זמני להפסיק לגור לבד ועד שיבוא "הנסיך" אז חשבתי על כלב אבל מעולם לא הייתי בעלים של כלב לבדי אז מה עמדתך?"

האמת שעד אותו רגע בו ניצן הפילה על עליי את השאלה הזו, לא ידעתי בכלל שאמורה להיות לי עמדה בנושא. כלומר, בתור ילד תמיד התפללתי לכלב, ולא הבנתי מתי מגיע השלב  שילדים מתבגרים ויחד עם ניסיון החיים מחליטים שה לא אוהבים כלבים. למען האמת זה כל כך הטריד אותי עד שהבטחתי לעצמי שלי זה לא יקרה. ברגע שאני אזהה קמצוץ של חוסר אהבה או סבלנות כלפי גושי הפרווה האלה, אזכיר לעצמי שלי זה לא יקרה. הבעיה היחידה, שזה קרה.

על כלבים, ריחות ושערות

המחשבה על להזמין אליי חברים לארוחת ערב, שריח של כלב עופף את האוויר ומתחרה בריח הפרפיום שלי. וברגע שאני מגיש את ארוחת הערב המדהימה (שהזמנתי במו כספי, ודאגתי להעלים את שקיות המשלוחים, הקבלה ושאר הראיות)  על כלי ההגשה החדשים שלי, אחד האורחים ירים שערה של כלב שהתעופפה לה באוויר, מעבירה בי חלחלה בכל הגוף.

נקודת השיא הייתה, אחרי לילה רווי אלכוהול ושאר ירקות, הלכתי לישון אצל חבר. כשהתעוררתי עם האנג-אובר עצבני שאפילו צחצוח שיניים היה נשמע לי כמו מקדחה של רופא שיניים, ארזתי את חפציי במהרה וכל מה שרציתי זה שהשקט ימשך ומשום מקום זינקה עליי כלבת פינצ'ר צווחנית, רגע לפני שחטפתי התקף לב והחזרתי את נשמתי לבורא ידעתי.. זו הנקודה בה זה קורה. עברתי מילד למבוגר.

 תמיד תעמדו על שלכם

דצמבר 2010, גשם בחוץ ואני מנהל שיחת טלפון עם המיועד. המיועד שקיפץ בין השלוליות, כאילו היה המאושר באדם, פצח בגינונים דביקים במיוחד ועוד לפני שהספקתי לעצור את שצף ההתלהבות שלו, הוא עצר אותי בטענה שהוא רואה לנגד עיניו את הדבר הכי חמוד בעולם ושהוא כבר ידבר איתי. הקול שלו לא השתמע לשני פנים. התחלתי לצעוק לו שיעזוב את זה וימשיך הביתה, ניסיתי הכל, אפילו הצעתי לו נישואין בלהט הרגע, והכל בתנאי שלא יסתכל הצידה וימשיך הביתה. לבד.

 אחרי שעה המיועד שוב התקשר: "מאמי, הוא הכי יפה בעולם!!!!!! ועכשיו אחרי שקילחתי אותו הוא אפילו עוד יותר יפה והוא רעד מקור, והוא עכשיו שמח, ו.. ו.. אפשר? בבקשה!"  אז לא. לא רק שאי אפשר. אתה צריך לדעת עליי משהו. אם אתה רוצה לחיות איתי, אתה צריך לוותר על אהבתך לבעלי חיים. לא תוכי, לא אוגר, לא דג זהב, לא כלום. אז נפרדנו! מה לעשות, זה אני ואלה הם הקווים האדומים שלי. גבר צריך שיהיה לו עמוד שדרה.

 מסר אישי לכלב

אחרי חצי שנה כבר גרנו שלושתנו ביחד. אני, המיועד ובוץ (כי מצאו אותו בבוץ). בוץ שקיבל אותי בעמידה על שתיים וניתורים מרשימים בכל פעם שחזרתי הביתה, זכה לנביחות מצידי. הוא מצידו עשה כל שביכולתו כדי למנוע את המגורים שלו לצד הקבצן שגר מחוץ לביתנו. מה שאומר שהוא היה מחכה שארדם בשביל לעלות על הספה. אז תקשיב לי טוב, יצור רפה שכל שכמותך, לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי להבין שהשערות הלבנות לא מגיעות מראשו העירקי של המיועד.
וכך יחסי האהבה שנאה שלנו נמשכו. בכל בוקר הייתי מוציא אותו לטיול, עובר קבצן, קבצן ומתאר לבוץ אילו חיים נפלאים יהיו לצד כל אחד מהם, אם רק ימשיך לעלות על הספה.

נקודת האל חזור, חוזרת

יום אחד כשהוזמנו לארוחת ערב + לינה בבית הוריו של המיועד, החלטתי בצעד חסר תקדים לקחת גם את בוץ. המיועד שלא ידע את נפשו מרוב שמחה לא הבין שכל מה שחשבתי זה שלהביא את בוץ מוריד את תשומת הלב המביכה ממני. מכל מקום, אחרי נסיעה בה בוץ הספיק להקיא פעמיים הגענו ליעד המבוקש. ביחד עם אימו ואחותו היפות  (לא בציניות) קיבלה את פנינו מפלצת שחורה העונה לשם אוגי (ושוב, לא בציניות). בוץ שהיה מפוחד למראה הבולדוגית הצרפתייה שיצאה מכלל שליטה, לא הסכים לרדת לי מהידיים. אז לאחר ארוחה טעימה במיוחד, כשגוש  פרווה יושב לי על הברכיים וחרחורים מעצבנים מגיעים מהמפלצת, בקשתי מאחותו, בעדינות, אם אפשר לנעול את המפלצת במחסן. אחותו, נבהלה מעצם הבקשה ושאלה בכעס אם כל זה בגלל העכבר שהבאנו איתנו. המומים מתגובתה הסתכלנו בוץ ואני זה לעיניי זה וידענו שזו הנקודה בה חזרתי להיות ילד. ומעתה זה אנחנו מול כולם.

 יתרונות הבוץ

מאותה נקודה אין שום דבר שמפריד ביני לבן כדור הפרווה הקטן. אני משתמש בו כאביזר משלים לכל תחפושת בפורים (הוא היה מקסים בתוך שק המתנות של סנטה קלאוס), לובש חולצת הזדהות ורודה כאשר הוא חוזר ממעצבת השיער שלו עם זנב ורדרד ומרשים (יאללה, לכו לקרוא לשירות למען הכלב, נראה אתכם), מתעלף מאושר מכל אפצ'י שיוצא לו מהפה, מתגאה שכל תמונה שלו גורפת יותר לייקים מכל הילדים של החברות שלי גם יחד, מצלם אותו ככרטיס ברכה לפני כל חג (בוץ' חנוכה, בוץ' יום העצמאות, בוץ' חג המולד) ואפילו מסביר לאודליה מה היתרונות של הכלב שלי על התינוק שלה. כמובן שהכל בטל בשישים כאשר בשעה שש בבוקר שאני מאחר לישיבה בעבודה, גשם זלעפות יורד בחוץ, המיועד מתהפך במיטה ולא מראה סימנים של התעוררות, בוץ' משתמש בפרצוף הפאפי פייס שלו ואודליה מזכירה לי כמנצחת שברגעים אלה ממש הילד שלה עושה פיפי והיא לעומתי, יבשה.

שנה טובה

ניצן

ובכן, בבואי לכתוב על חטאי השנה החולפת לכבוד יום הכיפור וכדי שמצפוני יהיה נקי, תכננתי לכתוב מספר דברים נוראיים ואיומים שעשיתי, אך קודם כל אני חייבת להתייחס למשהו שמעניין אותי מאד.

בשבוע שעבר קיבלתי תגובה על הפוסט שכתבתי שאמרה: "הו ניצן ניצן, תמשיכי עם הכתיבה..כל הדרך לבנק הזרע". עכשיו, ממש מתחתיי כתב ליאור על חייו עם בן זוגו והכלב הנשי שלהם, שאותו הם מלבישים בשמלות, על תמונות של אברי מין של גברים, וכלום! אפילו לא טוקבק שנאה אחד! והוא ניסה, באמת, אני ראיתי! ואילו אני, המהוגנת, קיבלתי את תגובה זועמת זו. מסקנה? אוכלוסיית הרווקות בישראל של המאה ה-21 שנואה יותר מאוכלוסיית ההומוסקסואלים! (או לפחות ככה זה במדגם לא מייצג זה אצלי בבלוג). רוצה לומר, שכפי הנראה גדול חטאיי הוא העובדה שאני רווקה, מעל גיל 30, כי אני לא יכולה לדמיין שום דבר אחר שמעצבן ממש בבלוג שלי, הוא חמוד לאללה. ולפיכך אומר פה אחת ולתמיד – דבר ראשון, אני לא מפשפשת לאיש בחיי הזוגיות שלו, אז אין צורך לפשפש לי ברווקות. יש לי עוד הישגים בחיי, ואני מזמינה את מי שמתעצבן עליי כי אני רווקה לראות את תאריי, תעודותיי, חבריי או ארון נעליי. כלומר – יש על מה לדבר איתי חוץ מאשר לפתוח שיחה ב"שקלת כבר להקפיא ביציות?". דבר שני, אני לא לועגת לחיי הזוגיות ולבטח לא טוענת שחיי טובים יותר. אני פשוט לא מבלה אותם באפלת חדרי עם עשרת חתוליי ומבחנות ביציותיי הקפואות. אני מבינה שזה מעצבן ומכניס לאי נוחות, אבל באמת, די לטרור הרווקות. מה ההיסטריה הזו עם הפוריות שלי והעובדה שעוד לא התחתנתי? האם אותו טוקבקיסט/ית דואג לעתיד האומה? האם הוא/היא חוששים שנלך כזומבי ברחובות עם החתולים שלנו והרחמים הרווקיים שלנו ונדרוש את תינוקו? מה הבעיה? דבר שלישי, אם את/אתה כבר קוראים אותי, אתם לבטח יודעים שמשפטים מסוג זה בעיקר משעשעים אותי. זה כמו לקרוא מאמר שכתוב בו – רווקה +  30+יאדה יאדה יאדה = אגיב משהו עם  המילים רווקה ממורמרת+בנק זרע. לא יצירתי. המילים הללו אינן הקריפטונייט שלי ואני לא מתכווצת בצווחות כשמישהו כותב לי את זה וישר רצה לשריין לי דייטים רצופים מג'יי דייט, אז אין טעם לכתוב. צאו מנקודת הנחה שבחורה רווקה מעוניינת באהבה ובזוגיות, אבל אין צורך לחפור לה על זה כל היום, כי וואטס דה פוינט? אני מבינה שמי שכתב אצלי כנראה כתב בכרטיס הג'יי דייט שלו שהוא "אתלטי" והתעצבן שלעגתי לזה, אבל הנה, כתבתי גם שאני "פרופרציונלית" , אז אין מה לכעוס. ודבר אחרון – זה הבית שלי ופה יש מקום למרמור רק שלי. אני זו שחותמת את שמי המלא על הטקסטים שלי. רוצה להתמרמר, פתח בלוג משלך וקרא לו "כל הרווקות לבנק הזרע". אני לא אקרא אותו ובטח לא אגיב שם, כי זה נושא שישעמם את התחת, ולכן אגיע לנקודה הסופית – אם הגבתם אצלי אז זה אומר שקראתם אותי , וזה היה, עודנו, ותמיד יהיה – הדבר היחיד שמעניין אותי.

וראבאק, כתבו טוקבק שנאה לליאור! זה שם! הוא מחכה לזה! הוא חושש שאני הסלב היחיד פה בבלוג אם אני מקבלת טוקבקי שנאה והוא מקבל רק פידבקים חיוביים!

ועם כל זה – השנה הייתה שנה מצוינת. באמת. מלאת חטאים.  שלחתי מדי פעם יומן אכילה שקרי לדיאטנית שלי אחרי שדפקתי נודלס ג'ירף בשלוש בבוקר ("שני לחם קל, חביתה מחלבון וסלט עשיר"). קניתי תיק מדהים ופרסתי אותו על 14 תשלומים ללא ריבית בהתעלמות מחשבון הבנק שלי ("זה? זה משהו ממש ישן שמישהו זרק ברחוב, וינטג'"). יצאתי לדייט עם מישהו דביל רק כי הוא חתיך ואחרי זה כתבתי עליו בלוג. קראתי לאנשים מחוץ לתל אביב "פרבריים" תוך התעלמות בוטה מהעובדה שאת רב חיי ביליתי באכילת מרק רגל בשעריים שברחובות, חזרתי לראות קומדיות רומנטיות אחרי שהחלפתי אותן תקופה ארוכה בסרטי אסונות, למדתי, צחקתי, אהבתי, כאבתי, אכלתי, שמחתי, בכיתי, ובעיקר אספתי מלא סיפורים מצחיקים שישעשעו את יעל. אני מאחלת לכם ולי שנה מקסימה, מצחיקה, מלאה חרטות (לא מהסוג הנורא), מלאה חוויות, מלאה פחמימות, מלאה אהבה, מכל הסוגים ומכל הכיוונים. מגיע לנו, הרווחנו את זה ביושר.

כדאי לכם לקרוא את חן, זה הולך להיות כיף. אלייך חן.

חן

תקופת החגים היא תקופה טובה לחשבון נפש. תקופת החגים, לעומת זאת, היא לא תקופה טובה לביקור בקניון, לדיאטה מכל סוג שהוא, לשמירה על איכות הסביבה, לנסיעה חלקה ובטוחה בכבישי ישראל, לתרנגולות (עוף ביין, עוף בתאנים, עוף בלימון, עוף בעוף) וגם לחיים שלנו פה באופן כללי. זו תקופה שבה הכול נהיה הפוך וגם מוזר: הכבישים פקוקים ב-3 לפנות בוקר, הררי מזון מתניידים ממקום למקום בקופסאות פלסטיק של גלידה וניל, "המשביר לצרכן" הופכת לחנות הלוהטת ביותר בקניון וסבתא הופכת לאדם הנוכח ביותר בחיינו.

אי לכך ובהתאם לאמור לעיל (וגם לאמור בלבי שלא נעים לכתוב לעיל) את תקופת החגים אני בדרך כלל מעבירה בחו"ל. טיול מפנק בפריז? יופי. מנוחה קלה בפראג? אחלה, גשר קרל הוא גשר לא רע. אפילו לסיור במחנות ההשמדה בפולין לא הייתי מתנגדת, לפעמים עדיף להיזכר באבותיי שאינם מאשר לשבת עם אבותיי שישנם ב-5 ארוחות משפחתיות במהלך יום וחצי.

אבל השנה לא יצא ולצערי נתקעתי כאן. חמוצה כתפוח ירוק ומרה כרימון.

השנה, הלוא היא שנת תשע"ג (כך אומרים הדתיים ועוד כמה קרציות), ענייני עבודה הותירו אותי בארץ. אז הפעם גם עליי נגזר לנסוע שוב ושוב לבית אימא כדי להתפטם, לחזות בעם ישראל יושב בסוכה על אי תנועה, להיערך ליום הכיפורים כאילו מדובר באויב שניתן להכנעה רק באמצעות עלעול ב"פנאי פלוס" ואכילה אובססיבית ולהיות מתויגת בפייסבוק בתמונות של דבש, של רימון, של תפוח בדבש, של תפוח ברימון וגם באחת של כוסית בלונדינית מחופשת לדבורה. הרי אין כמו בחורה צעירה ויפה בחזייה שחורה-צהובה כדי לשמח אותי כשאני תקועה בארץ ועובדת כל החג. ובכלל, אנשים זרים שמאחלים לי שנה טובה בכל אמצעי לא אישי שהוא מעוררים בי חשק עז לנקום ולהתקשר אליהם כל יום כדי לדווח בדיוק איך עוברת עליי השנה. כל יום. מדי יום. יום אחרי יום. איחלתם לי אושר ובריאות? אז עכשיו אני חולה, תכינו לי תה.

אוקיי, אז אם עד עכשיו יצרתי את הרושם שאני אדם אופטימי ומואר (סמיילי קורץ, שלוש ח' ברצף, שלושה סימני קריאה והספרה 1 בלי כוונה) הגיע הזמן לחשוף את האמת – אני לא. ומאחר שהקיום שלנו פה במדינת ישראל הופך זוועתי משנה לשנה הרשו לי לחסוך לכולנו את הציפייה מורטת העצבים ולומר בוודאות שהשנה הזאת לא תהיה טובה. "למה?!" שואלים בזעזוע כל האופטימיים המוארים שזה עתה סיימו להחליט החלטות בנוגע לשנה החדשה ולרשום אותן על פתק קטן ולהטמין את הפתק הקטן עמוק בארנק ולהסתכל בו בכל יום בדרך להגשמת המטרות והיעדים שהם הציבו לעצמם יחד עם הקואצ'ר, אז ככה, השנה לא תהיה טובה כי המחירים עולים, כי האיראנים כועסים, כי הילדים מרביצים ובעיקר כי אוכלוסיית הערסים הולכת וגדלה ומתחילה להוות איום דמוגרפי של ממש.

אבל זה עוד כלום. איך אפשר שתהיה שנה טובה במדינה שבה אור טרגן מנצח את איטן גרינברג ב"כוכב נולד"? איך אפשר לחיות במקום שבו דלית ושחר גוברים על מייקל ושירלי בגמר "היפה והחנון"? וחמור מכול – איך אפשר לחשוב שיהיה עתיד כלשהו במקום שבו גבר (גבר?) כמו איתי תורג'מן מוגדר כבחור "יפה ונכון"? בקיצור, נידונו לכליה.

אז קצת לפני יום הכיפורים, או בשמו המוכר יותר יום ה-"איזה ריח רע מהפה יש למי שצם אני חייבת להתרחק מכל האנשים פה איזה גועל", אני מאחלת לכולנו שהשנה הבאה לא תהיה נוראית כמו שהיא עלולה להיות על-פי הנתונים הנראים לעין בתקופה הנוכחית. אה, ולכל מי שהרגע נאף, רצח או ביתר גופה ועכשיו קצת מצטער על זה, אני מאחלת צום קל וגמר חתימה טובה.

אתרי הכרויות

ניצן

אני לא יודעת אם יצא למי שקורא את בלוג זה להבין, בין השורות, בדקויות, במסרים הלא מודעים, אבל, ובכן, אני רווקה. כן, אני יודעת, הלם+ הרחת מלחי הרחה. כולנו יודעים כבר שאני אסופה מהלכת של סיפורי זוועות טורדניים ומדירי שינה, או כמו שיעל קוראת להם "ניצן, ספרי לנו את אחד הסיפורים המצחיקים שלך". אבל, משום מה, עוד לא יצא לי להיות דיירת קבועה באתרי הכרויות. פייסבוק, כן. בתי תמחוי, גם כן. אבל באתר הכרויות עוד לא יצא לי להכיר אף אחד. לכן כשליאור הציע שנכתוב פוסט על זה, אודה ואתוודה, נלחצתי. כל פורמט אתרי הכרויות הפחידו אותי מאז ומעולם. כבר בשלב שבו את נדרשת  לאפיין את הגוף שלך (שרירי?  רך? עגול? או הנורא מכל – פרופורציונלי?), או לבחור תמונת פרופיל (יפה אך לא סקסית, סקסית אך לא זנותית, חייכנית אך מסתורית, עם חברות אך לבד). וגם, בשנות התשעים, כשרק התחיל ג'יידייט, סיפרו כולם שהכרויות באינטרנט זה לסוטים ונואשים וכאלו אני פוגשת גם בפייסבוק ובחינם, אז למה לי לטרוח.

אבל, לא אמיצה שכמותי תיסוג מהאתגר. ולכן מיהרתי לפתוח לי כרטיס באתר הכרויות, ניסחתי 140 מילים על עצמי (חוש הומור, אקדמאית,נאה), כתבתי מה אקח איתי לאי בודד (דיאט קולה, פוטושופ, סלולרי שאיתו אוכל לעשות צ'ק אין באי הבודד), העליתי תמונה חושנית אך חייכנית של עצמי, החלטתי להשאיר את רובריקת המשקל ריקה והמתנתי ביראה לבעלי שיבוא. ורק דבר אחד ביקשתי, והוא הלך כדלקמן "אם אתה משתמש במילים נסיכה, קסומה, או נסיכה קסומה, אנא אל תפנה אליי, אנחנו לא מתאימים" (או מה שקראו מחזריי : "בלה בלה נסיכה קסומה אז בלהבלהבלה").

ולפיכך, אתן בהם סימנים-

1. המשורר/אמן השלוש נקודות– "בוקר קסום לנסיכה הקסומה… אני נסיך שמחפש נסיכה. קסומה. את מה אקח לאי הבודד? אותך… מה הוא הדייט הראשון המושלם? את. ענוגה, עדינה,נשית. אני- חזק אך בוטח..רגיש אך שביר…גשם בחלון… ידי על ידך… הקפה מהביל…היין זולג… מביטים זה בזו..ללא מילים..ויודעים…

2. הכועס  – "היי ניצן, רוצה להכיר?! למה מי רוצה להכיר אותך בכלל, יה מכוערת! מה זה אומר גוף פרופורציונלי בכלל, יה דבה? כדאי שתהיי מנומסת למה בגילך האופציות שלך כבר ברצפה, יה רווקה מזדקנת, מי יקח אותך בגילך? חכו חכו כל התל אביביות שיתעוררו בגיל 50 וירצו ל..אה, כתבת שבא לך להכיר. ידעתי שאת נסיכה קסומה מהרגע הראשון".

3.  הממעט במילים/מאותגר הכתיבה– "140 מילים? מי יכול לתמצת את עצמו ב-140 מילים? אין הנחתום מעיד על עיסתו. מעדיף שאת תגלי לבד. אל תסתכלי בקנקן אלא במה שיש בו. מילים זה גיבוב ריקני של אותיות. מאמין שרק פגישה יכולה באמת להראות מי אני. אשמח לספר על עצמי בארבע עיניים לנסיכה. לא מאמין במילים ותמונו…אה, נגמרו לי ה-140 מילים".

4. הרהוט – "חח..מה זה האתר הזה..אני ימלא פרטים אח"כ (הטעות במקור, כמובן). תמונה? חח..מה נראה להם פה. לא מעלה. מבטיח שלא תתאכזבי!"

5. זה שלא זוכר שהוא כתב לך, שגם אינו קוהרנטי, וגם כתב אותו הדבר לחברות שלך (מועתק ממייל אמיתי) –  היי ניצן, אני יכול לנחש שאת רוצה את הטוב ביותר לידך, ואני שרוצה נסיכה כמוך לידי, שתוכל לזרום איתי למקומות מדהימים בחיים ובדימיון. היי ניצן, בואי נדבר ונוכל להכיר, להיפגש, להתאהב, להתחתן, ולהוליד ילדים, לריב, להתגרש. היי ניצן, אני מזמין אותך לארוחה רוחנית עם מנות גדושות של חברות אמיצה וכנה. צלחת רגישות, כוס של אמינות, ולקינוח הומור. שנטעם?

6. הענייני/מעשי– "שלום, שמי יהונתן. לומד ראיית חשבון. אוהב את החיים. אוהב לטייל בארץ. ערכי. לאי בודד אקח מצית, שימורים, פנס. מחפש ערכית, מוסרית, יודעת מה היא רוצה. אה, ומשהו עם שמחת חיים".

7. וכמובן – העמוק : "נראה מעולה כך אומרים. מחפש מישהי רזה, יפה, נראית טוב".

אז מה למדתי על אתרי הכרויות? לעולם אל תכתבי שאת פרופורציונלית, זה אומר שאת אוביסית. לעולם לא אל תכתבי שאת בת 30, כי התברר שאת נופלת בהגדרות החיפוש של שוגר דדים נלהבים ונשואים בני 60+ שרק רוצים לדאוג לך ולפנק אותך (באופן דיסקרטי). לעולם אל תתחילי להתכתב עם מישהו בלי תמונה, את כן תתאכזבי. שלתיאור "אתלטי" יש מספר פירושים שונים בארצות שונות, ושבאופן כללי, אתרי הכרויות זו חוויה סקסית ומרגשת. כי אני, מה אני, אם לא בחורה המחפשת אותך. רגיש אך חזק, כואב אך שמח, מביט אך רואה, מיני אך חסוד. נעלם לאחר שלושה דייטים, אך מתכוון לסמס "ערה" בעוד חודש. נעלם למראה החשבון אך מפצה על זה בתשובה "רציתן שוויון, תשלמו". מחפש קשר רציני ומחייב אך לא יודע מה הוא מחפש. בקיצור, אני, ניצן, נסיכה קסומה המחפשת את הנסיך. וכן, יש לי גוף פרופורציונלי.

מתים לדעת מי הוא ליאור המסתורי? לחצו ממש כאן 

אל תשכחו להכנס לדף השנאה שלנו, כי תמיד יש עוד דברים לשנוא!  לחצו ממש כאן

אל תשכחו לעשות לנו לייק בפייסבוק, כי מחלקים שם הפתעות!* (*הכוונה בהפתעות היא שאני מעדכנת מדי פעם סטטוסים משעשעים). 

ועכשיו..אלייך ליאור. 

ליאור

תראו, ככה, השבוע יש לכם שתי אופציות, להקשיב לניצן, עם החיוך הצחור, הרגליים הבלתי נגמרות, התלתלים המושלמים, השנינות.. רגע איבדתי את עצמי. שוב, יש לכם את האופציה להקשיב לניצן שאיך נגיד את זה.. אממ.. לבד! או להקשיב לבן אדם שמתחזק זוגיות (בריאה או לא, זאת כבר השקפת עולם) ויכול לעזור לכם. אז אחרי שבחרתם בי, אני מציע לכם לשכוח כל מה שאתם יודעים לקחת דף ועט ולהתחיל לרשום (לא באמת, זה כבר רשום) 5 טיפים למצ'וטט המתחיל:

 טיפ מס' 1: גברים פמיניסטים זה לא דבר כלכלי:

 בגדול אני אישית מאוד מאמין בצ'אטים ואתרי היכרויות. כן, כן, אני יודע, הכי ניינטיז. היום יש פייסבוק, טוויטר, אטרף דייטינג, גנים ציבוריים באמצע הלילה, שירותים ציבוריים בתחנה המרכזית החדשה, קומה 3.. ועדיין יש לאתרים האלה את הקסם שלהם. את יכולה לשאול מה שאת רוצה ואם התשובה קצת לא נראית לך, את עוברת הלאה. כמו קסם. הוא לא יודע איך את נראית, אין אי נעימות ובינינו, כמה פעמים גילית שהוא לא מה שאת מחפשת ולא רק שלא יכולת לעבור הלאה, היית צריכה לתת לו לסיים את המשפט עד הסוף ואחר כך עוד להתחלק איתו בחשבון (תפסיקי לצאת עם גברים פמיניסטים, זה לא כלכלי עבורך).

 טיפ מספר 2: כשפונים אלייך ב"היי" תמיד תענה ב"הייי" תוך כדי שאתה מוסיף עוד י', ככה סתם בשביל להוסיף טאץ' משלך: 

לא בטוחה? חוששת שחדרי הצ'אט לא בשבילך? קבלי הצצה לחדרי צ'אט ורודים במיוחד:
שלב א', אתה (כן, אתה, זו פנייה לגבר, אלה חדרי גייז, מה לבחורה יש לחפש כאן?!) אז שלב א', אתה נכנס לצ'אט הראשון שעולה בחיפוש של גוגל. שלב ב', אתה משתדל לבחור בשם שלא יביך אותך בפעם הבאה שתצא למועדון. שלב ג', אחרי שלא הקשבת לעצתי ובחרת בשם מביך, אתה מרפרף אחר הכינויים השונים ואחרי שפסחת על "צופה מהצד", "סטרייט סקרן" ו"נשוי דיסקרטי", פונה אלייך "תל אביבי 28". הוא פותח ב"היי". "הייי" אתה עונה, תוך שאתה מוסיף עוד י' כדי להיות על אותו לבל ועדיין לתת טאץ' משלך. הוא מעלה הילוך, "מאיפה?" "ראשל"צ". "נייד?" קצת מהר לך, אבל אתה שומר על הקצב: "052…", הוא שולח סמיילי ורושם: "לא חמוד, התכוונתי אם אתה נייד", "אני נראה לך כמו אייפון?" אתה מתחכם. הוא עוזב את השיחה. האגו קצת נפגע, אבל היי, שום דבר לא ימנע ממך למצוא את הנסיך על הסוס הלבן. או כמו שאומרים בקריות, "הלך נסיך, יבוא מלך".

 טיפ מספר 3: כששואלים אותך אם אתה שחום או בהיר, תמיד תלך על שזוף:

בעוד אתה מנסה לשקם את האגו הפגוע שלך, פונה אלייך "גברבר צעיר": "הייי", נו שיהיה, אתה זורם עם "היייי". "שחום או בהיר?" מממ… שאלה טריקית. מבט מהיר לעבר המראה, מה כדאי? תלך על "שזוף", הכי טוב. "שלח תמונה" הוא זורק, "שלח אתה קודם", אתה מחזיר לו. הכי פדיחות אם תשפוך את סגור ליבך ובסוף יסתבר שאתה מתכתב עם השכן. כן, ההוא שאתה לוחץ באקסטזה על קומה 4 במעלית בכל פעם שאתה רואה אותו מתקרב לדלת הבניין ורק מתפלל שהוא לא יספיק. "שלח – קבל" הוא מחזיר. "לא יכול, תשלח אתה", "אני בקשתי קודם". "אז אתה גם תשלח קודם", "אין סיכוי תשלח אתה קודם" "לא, אתה". ועוד לפני שהספקת להבין בעצמך, מי באמת היה קודם ולמי זכות הבעלות על התמונה, הבחור סגר את השיחה. אתה מחליט להתרצות ולשלוח לו את התמונה ומגלה לתדהמתך שהוא העביר אותך לרשימה השחורה שלו.

 טיפ מספר 4: לעולם, אבל לעולם אל תתכתב כשאתה בעבודה:

אחרי שני ניתוקים, אתה מרגיש שהגעת לתחתית. אתה שולח למישהו "היי" ומיד אחר כך מעביר אותו לרשימה השחורה. מה לא תעשה כדי לשקם את האגו הפגוע שלך. אחר כך אתה מחליט לפנות בעצמך, כי מה כבר יש לך להפסיד, אתה פונה לדניאל 35. "היי", "הייי" (מכיר את המשחק הבחור). אתה ממהר להיות הראשון שמבקש ושולח "יש תמונה?". "שלח קבל" הא מחזיר. לא, לא, אתה לא נופל בזה שוב ומחליט לשלוח תמונה. "וואו" קבע הבחור. האגו שלך מתחיל לחזור לעצמו ואתה מרגיש בטוח להוביל את השיחה: "יאללה גבר תורך לשלוח". אתה מקבל הודעה "דניאל 35 שולח לך תמונה". אתה לוחץ על האישור. ועל פני המסך נפתחת תמונה של בולבול בענק. כלומר, הבולבול לא ענק, התמונה ענקית. אתה מתחיל להתבלבל, מזנק על המסך ומנסה להסתיר אותו ובו זמנית ללחוץ על כפתור ה"ESC ". (מי מתכתב בצ'אטים מהעבודה? מה אתה סוטה?). אחרי שהסדרת נשימה ובדקת שמונה פעמים שאף אחד לא הבחין בתקרית האחרונה, אתה שולח לו הודעה "יש תמונת פנים?", "לא, אני לא במחשב של העבודה ואין לי כאן הרבה תמונות על המחשב". "וזו התמונה שכן בחרת לשמור???????" אתה מתעצבן, תוך כדי לחיצה ארוכה על כפתור הסימן שאלה. אתה בא לסגור את ההתכתבות ההזויה הזו ואז הוא שולח את ההודעה הבאה: "תקשיב גבר, אני מצטער, אני בן 35, מוצק, 1.80, שיער מאפיר מבטיח לך שלא תתאכזב". אתה מתחיל לחשוב על אנשים שאתה מכיר שעונים לתיאור הזה ומגיע למסקנה שאתה מדבר עם ג'ורג' קלוני. שזה מצוין. ואז אתה שולח בביטחון "יאללה בוא".

 טיפ מספר 5: בחדרי צ'אטים אין שירות משלוחים:

יש לך חצי שעה עד שמר E.R יגיע ואתה מחליט לנסוע הביתה ולהתקלח (אגב, שונא אנשים שאומרים שהם נכנסים לשטוף את עצמם, מה אתם מכונית?), אתה יוצא מהמקלחת, הבית מבולגן. אתה מתחיל לסדר אותו. ואחרי שדחפת את הכול ביחד לארון אתה שומע דפיקה בדלת. אתה פותח בחיוך ו.. "כן מה?", "שלום, זה אני מהצ'אט". וכל שעובר לך בראש זה "האתר מספק שירות ששולח נציג להודיע אם הדייט מאחר?! יופי של שירות". אתה נותן לאיש הנחמד טיפ וסוגר. עוד דפיקה. אתה פותח וזה עדיין הוא. אתה סוקר אותו מהר, רואה שלא צריך לחתום לו על כלום ומפחד כל כך לשמוע את המילים: "היי, זה אני דניאל 35".

אז ככה, דו"ח קצרצר: מוצק הוא אמר? אולי הוא אכל משהו מוצק בדרך לכאן. 1.80? לאורך??? שיער מאפיר? כן, איפה שנשאר שיער הוא בהחלט מאפיר. בן 34? אני בטוח שפעם הוא היה בן 34.. במילניום! אתה מודה לו על הטרחה וסוגר את הדלת, בטענה שההורים שלך צריכים לחזור בכל רגע (?!).  אתה חוזר למחשב. דפיקה בדלת. זה עדיין הוא: "רק רציתי להגיד שאם התעצבנת בגלל שאיחרתי, זה חלילה לא בגלל שזילזלתי אלא רק בגלל שנכנסתי לשטוף את עצמי לפני שבאתי"… אתם יודעים מה? אולי בכל זאת כדאי שתקשיבו לניצן. (נו, ההיא, הנסיכה הקסומה שמעליי..).

חיזור במאה ה-21/הגבר התל אביבי

ניצן

ובכן, שבנו מהפגרה. זה היה חודש מופלא, מלא מרגריטות בצל עצי הקוקוס שבריביירה, מסיבות קוקטייל על האי הפרטי שלי וכמובן, זרועותיו החסונות של רודריגו נער הקאבאנה, שהאכיל אותי תאנים טריות מגופו העירום.

ואז חזרתי לתל אביב.

בינינו, הגברים התל אביביים הם כל כך הרבה יותר מתקדמים מרודריגו. רודרינגו הוא מין גבר ש,כאילו, אם הוא בקטע של אשה, אז הוא פשוט מבהיר לה את זה. ואז הוא נניח, לא יודעת, מבלה איתה. אבל היה חסר לי בו משהו. קצת רגישות ומורכבות. כאלו שאוכל למצוא רק בגברים תל אביביים. הנה, רק השבוע יצאתי לדייט עם מישהו, שעוד לפני הדייט הבהיר לי שהוא כרגע מבולבל. הוא בתקופה רגישה,  הוא לא יודע מה הוא מחפש בחיים, ואז הוא לא ענה לי ולאחר שלושה ימים סימס לי אם יש חנייה ליד ביתי בחצות הליל, כי הוא משתוקק לראות אותי. אויש, כזה רגיש, אני מתה! למזלו, וגם למזלי, יש לי בלוג, בו אני יכולה לחלוק עם כולם את המורכבויות שלו כגבר מודרני, וגם, להריע לו על היותו הגבר הייחודי ביותר בעולם! כי אני, באמת ובתמים, מעולם לא שמעתי על גבר מבולבל כזה ורגיש כל כך. אה, כמובן חוץ מהבחור הקודם שיצאתי איתו, וזה שחברה שלי יצאה איתו גם, וזה שרק לאחרונה התחיל עם חברה אחרת שלי וזה שיעל כתבה עליו פה מתחתיי.

אם כך, אני מציעה לזרוק לעזאזל את מדריכי החיזורים. הכל פה אצלי והולך כדלקמן:

הגבר התל אביבי המחזר יבקש תחילה את פייסבוקך. שם, אל תפני את אליו! יתכן ויעבור חודש שלם בו תהיו חברי פייסבוק ותהנו מלייקים הדדיים, אך! השמרי לבל תפני אליו בצ'אט. מדוע? כי הגבר התל אביבי פועל בקצב שלו ואחד מהם אף אמר פעם לחברה "חשוב מאד להתאזר בסבלנות, בסופו של דבר הייתי פונה אלייך בקצב שלי".

אם המתנת בסבלנות, תקבלי מתנה אדירה. הודעת פייסבוק. נכון, אנחנו עדיין לא בצ'אט, כי הבחור הוריד את עצמו למחתרת וסימן עצמו כאוף ליין, אבל יש לך הודעה. רומנטית, מקסימה, מדהימה, כמו שאני קיבלתי רק בשבוע שעבר- היי ניצן, אני לא יודע להגיד אם אני פנוי או לא, אני מבולבל ולא בטוח מה אני רוצה. אבל אשמח להכיר!

עכשיו, שימי לב, לא משנה מה תבחרי לענות לו, הפייסבוק החדש והמפרגן מעדכן אותך בשנייה שבה הבחור קרא את ההודעה. ואם כן, קחי בדיוק ארבעה ימים מרגע בו ראית שהוא קורא  את התשובה ועד שיחזור אלייך בהודעה משלו שאומרת "אוי. רק עכשיו קראתי את ההודעה שלך. אני מבולבל שכזה :/" (הסמיילי מייצג חיוך נבוך, ומאחר ותעבור לפחות עוד מחצית השנה עד שאולי תזכי לראות הבעות פנים אותנטיות, אני מספקת הסבר בגוף הטקסט. אז כמו שאמרתי – = חיוך נבוך).

השלב הבא! מזל טוב! שודרגת לדרגת צ'אט! מעתה את יכולה לראות אם הבחור אונליין או לא ואף לקבל הודעות "אופס, נרדמתי אתמול בלילה ולכן לא צ'וטטנו" בעודו מעלה תמונה מליל אמש עם הכיתוב "עףףף על החיייםםםם, לא ישן לעולםםםם" (ריבוי האותיות מדמה קריאות התלהבות, ומאחר ויעבור זמן מה עד שתשמעי קול אמיתי, עלייך לדעת זאת).

משם הדרך קצרה להודעת וואטסאפ. אני מודה בהתרגשות, זו כבר קפיצת מדרגה! הודעה זו יכולה לכלול מספר מגוון של דרכי תקשורת. החל מסמיילי מחייך נטול מלל, סימן שאלה בודד או אפילו "רוצה לקפוץ אליי?" רנדומלי. אם הודעות אלו יענו ב"מי זה, לעזאזל?" , היי סמוכה ובטוחה שתקבלי בחזרה הודעה האומרת "למה להתעסק בהגדרות, זה מוריד את כל הקסם! אני לא יודע מה אני מחפש אבל אפשר לזרום" + סמיילי קורץ. עכשיו, אני יודעת שלבטח תהיי המומה מהמשפט "אני לא יודע מה אני מחפש". זה הלוא משפט כל כך חדשני, כל כך מקורי, ולבטח גורם לך לקום ממקומך ולרוץ לדירתו במהירות. אם הוא לא יודע מה הוא מחפש, אולי את היא זו שהוא מחפש!  אבל המתיני! עוד לא קיבלת סמס אמיתי! כזה שעולה כסף!

אם קיבלת סמס, אבקי את אלבום החתונה שהכנת במשך שנים מתחת למיטתך. הבחור כרגע הכריז בעצם שהוא רציני. הוא השקיע בך עלות של סמס ושליחת סמס מעידה על כוונות הגונות ותכנון עתידי.  מעתה קרובה הדרך לשיחת טלפון אמיתית!!!

שיחת הטלפון שתקבלי תהיה בשעה לא הולמת כמו חצות וחצי בלילה. עני לה במהרה, היא היחידה שתקבלי. זו תהיה הפעם האחרונה בו תשמעי את קולו של הבחור בטלפון. השיחה תכלול הצעה לדייט+קביעת זמן ומקום+ סמס אח"כ השואל אם במקום הדייט תוכלו להפגש אצלו בבית כי: הוא בתקופה רגישה ולא אוהב להמצא בחוץ. הוא רגיש מדי מכדי ללכת על דייטים קונבנציונליים והוא שובר מוסכמות. הוא לא רוצה ממך כלום חוץ מלאכול יחד בדירתו ולהתחבק קצת, כי הוא רגיש. ואת לא רגישה אם את מתווכחת איתו. תתביישי לך. את כל כך בורגנית בגלל שאת מעוניינת לצאת מחוץ לבית בפעם הראשונה עם בחור זר. הבחור שמולך הוא דילן מק'יי של שנות ה-2000, רגיש ומורד ויצירתי! התעוררי אחות!

לאחר הדייט, ישנה אופציה אחת בודדה. צפי לה. הודעת פייסבוק. רגרסיה. איפה ההשקעה? בעבר הוא היה מחזר אחרייך בסמסים. וההודעה תאמר כדלקמן "אני פשוט מבולבל כרגע, ולא יודע מה אני רוצה. אני נמצא במערכת יחסים מבלבלת, בהפסקה מבלבלת, בפרידה מבלבלת. יש בלבול. את מקסימה ואני לא רוצה להשלות אותך, זה פשוט מנוגד לעקרונות שלי. אני פוחד מהרגש שלי. אני לא בטוח שאני יכול להעניק לך משהו רציני כרגע". ההלם רב. את מעולם לא שמעת סיבה ייחודית ומקורית שכזו! הבחור שמולך כה רגיש, כה הגון למען השם! נותר רק לומר לו "תודה על הכנות, ובהצלחה".

ואז לקבל לאחר מספר ימים הודעה – "אז בא לך שאקפוץ אלייך עם בירה?". וכשאני אומרת לקבל הודעה, אני מתכוונת שאני קיבלתי.

לסיכום – בחור תל אביבי יקר. בעודך הוגה בנוגות ברגישותך, בכמה אתה מחפש אהבת אמת אבל אינך מובן, עד כמה אתה ייחודי ומורכב, אסכם את המדריך האינפורמטיבי הזה בנקודה חשובה- כשאנחנו שומעות את את המשפטים האלו, אנחנו לא משבחות את הבחור על כנותו, אנחנו לא מיבבות נוכח השבריריות שלו, אנחנו לא נפעמות מנפשו המסוכסכת.  אנחנו הולכות לחברות שלנו ואומרות לנו שלבחור המדובר יש איבר מין קטנטן ועקום.

הידעתם? אם תעשו לנו לייק בפייסבוק  אז נשלח לכם פוסטר של טל מוסרי ודנה דבורין!!!

היי, האם ביקרתם לאחרונה בדף השנאה שלנו? לחצו ממש כאן 

ומי זו אותה יעל מיסתורית? לחצו כאן !

אלייך יעל.

יעל

יש כל מיני סוגים של בנים שמסרבים להכיר בעובדה שהדרך שבה הם מתנהלים עם בחורה היא, אם להיות עדינה, מוזרה. כולם עצובים. אחד המקרים הכי ידועים קורים בקשר לא מחייב, או אם להיות עדינה שוב, ביזיזות, כשהבחורה מעוניינת לסיים את הסיפור (כנראה כי הבינה שאם הם הלכו פעם אחת לטיול בפארק אחרי שנתיים של היכרות, זה לא באמת יסתיים בחתונה). או אז, הבחור המסכן מפנים את העובדה שלהבא יאלץ חלילה להתאמץ מעט יותר על מנת למצוא פרטנרית חדשה לחדר המיטות, נכנס לחרדת נטישה, והנה מתחילים התירוצים: לא חבל?? לזרוק ככה דבר טוב? הרי יש בינינו כימיה טובה! (או בתרגום חופשי: לא חבל? עד שהצלחתי למצוא סקס בלי מחויבות?!) .. את יודעת שאת חשובה לי ואכפת לי ממך (אבל לא מספיק כדי שתהיי חברה שלי), הנה תראי: אנחנו רואים סרטים ביחד\ את מכירה את החברים שלי\ את תמיד נשארת את הלילה\ הלכנו פעמיים לבורגוס, וכולי וכולי. חבר, שחרר! עד שלמסכנה היה אומץ לפרק את החבילה אתה עושה לה חיים יותר קשים? שיים און יו. אל תרגיש גם בנוח לסמס עוד חודשיים, היא עדיין רוצה משהו רציני.

אבל אני לא פה להטיח האשמות, נהפוך הוא! באופן אישי אני מוצאת את זה מאוד משעשע כשבחורים מרגישים מספיק בנוח כדי לומר או לעשות דברים מביכים. במיוחד אם הכרנו לפני שניה וחצי. הנה לדוגמא, קחו את דור היקר, שהיה כה מתוסכל על כך שלא מצאנו יום שיתאים לשנינו להפגש בו, עד שכשסוף סוף נמצא התאריך, הוא איחל (ואני מצטטת( :   "למי שיבטל את הדייט- שיזרקו לו בלוני מים על הבית!". אני עדיין חיה בפחד. מצד שני, זה לא היה גרוע כמו אחד הבחורים שאיתם יצאה חברתי הטובה, שאחרי הדייט הראשון הוא חש בנוח לשלוח לה מכתב בדואר שבו היה רשום השם שלה לא פחות מ- 73 פעמים (היא אמנם לא ספרה, אבל כך הוא הצהיר במכתב, וזה הרי ידוע שפסיכופטים לא משקרים), כך שמצבי הוא טוב.

יש גם סצנה אחת שממש מוציאה את מיטב הטיפוש של המין הגברי: המועדון. נכון, יש חושך, והמון אנשים, ושתיה, וריקודים, וכולנו פה שמחים, וטירוף חושים. אז אולי כל ההמולה הזו גורמת לבלבול קל, אבל אני עדיין די בטוחה שאם אמרתי שאני לא מעוניינת זה לא אומר שהתכוונתי שתישאר פה, לרקוד לידי בתנועות צלופח (כאילו, תנועות של שחיה). דווקא להיפך! צלופחים זה פחות חזק אצלי, וגם ככה חם פה אז אין לי צורך בשכבה נוספת שתעטוף אותי- בדמות אדם. אני גם לא רוצה להישמע קטנונית אבל דאנס בר, בפעם האחרונה שבדקתי הוא לא אתר בסגנון Russianwife.com, וגם אם קנית לבחורה דרינק זה לא אומר שקנית את הבחורה עצמה. לפיכך, אתה מתבקש לשמור את 20 השקלים החדשים שלך ואיתם את המשקה שאתה מציע לי לעצמך אם אתה מתכוון להדבק אלי כל הערב. כמו צלופחים, אני גם לא אוהבת סופר גלו. חביבים עליי ביותר הם אלו שנהיים פואטיים. אולי זה משהו שהם ערבבו עם השתייה, אבל יש בנים שעושים להם מנהג להתחיל עם בנות במועדון עם משפטים מעניינים (פתאטיים) ביותר. בחור מיותר שכזה פעם אמר לי, אחרי היכרות של חמש דקות בלבד, שיש לי משהו עצוב בעיניים. מעניין שהוא הצליח לראות את העיניים שלי, כשאני בקושי הצלחתי לראות את צבע החולצה שלו. כשחושבים על זה אולי הוא לא היה כזה מיותר- הנה, הוא נתן לי עוד סיפור מצחיק לארסנל..

למעשה עכשיו כשאני מסתכלת שוב על כל הדברים שרשמתי, אני חושבת שאני בעצם צריכה להודות לכל הבחורים שעשו או אמרו משהו מטופש\ מגוחך\ חצוף\ מביך לי או לחברותיי, כי בזכותכם יש לי סיפורים מצחיקים בשפע. וגם לחברות הנהדרות שלי אני צריכה להודות, כי הן נשארות חברות שלי למרות שאני תמידית מעודדת אותן לצאת לדייטים לא מוצלחים ולו בלבד כדי שחיי האהבה שלהן ישמשו לי כבידור. תודה לכולם, אתם אדירים!

השעון הביולוגי

ניצן:

בואו נתאר, ברשותכם, דייט רומנטי בסלון ביתה של בחורה חמודה (אני לדוגמא). הבחור מקסים, הנרות מרצדים, היין צונן והמתח המיני בשיאו. ואז, בדממה החושנית, אלחש לעברו בפתיינות "או או, אהובי, אתה שומע את זה?". "שומע מה?" יענה לי אותו עלם חמודות וירטואלי בעיניים כלות. "את התקתוק הזה"  אומר בלחישה סקסית "זהו תקתוק השעון הביולוגי שלי". "מה?" ימלמל הבחור בעודו מבצע נסיגה איטית לכיוון הדלת. "כן, כן!" אזנק בעליצות ממקום מושבי ואוציא את הסלולרי שלי. "ואני לא מדברת על תקתוק תיאורטי, אני מדברת על תקתוק אמיתי!  קדימה, צ'ופ צ'ופ, אין לנו יותר מדי זמן!" אצביע בנחישות על רחמי הריק ואכלא את הבחור בדירתי עד שיממש את יעודו. כי היום, כך התברר, ישנה אפליקציה סלולרית המתעדת את התאריך המדויק שבו אהפוך להיות לא פוריה, ועבור 1.99$ תוכלי גם את לקבל את האפליקציה, קומפלט עם תקתוקים, הברחת גברים ואובדן שפיותך.

נשים במאה ה-21, כך ידוע, מנהלות אורח חיים שלו ורגוע, נטול לחצים. ועל כן, היה זה  בלתי נמנע, שתומצא אפליקציה לסלולר שתפקידה להכניס קמצוץ זעיר של דחיפות לחיינו הסטואים. תמורת סכום סימלי, תוכלי גם את להכניס את תאריך הלידה שלך לאפליקציה ולקבל בתמורה חישוב מדויק בדמות שעון הסופר אחורה, עד ליום בו את הופכת להיות בלתי פוריה.

ממציאת האפליקציה היא אשה הטוענת שכל רצונה היה לפתוח שיח נשי פתוח ומעצים על פוריות. ואני בהחלט מבינה אותה. אני יכולה בהחלט לדמיין שיחה ביני לבין יעל, נניח, באחד מרגעי "השיח הנשי" שלנו: "תאמרי נא, יעל" אפתח את השיח המעצים "האם גם לך יש עוד 98 ימים ושש שעות עד להיותך בלתי פוריה?". "לא ולא!" תאמר יעל בהקלה "יש לי עוד 125 ימים ותשע שעות!".  "ותאמרי, יעל" אשאל בקנאה לנוכח פוריותה של יעל "יכול להיות שבגלל שכיביתי את הסלולרי בלילה, האפליקציה נתקעה?"  "כן!" תאמר יעל בשמחה "זה אומר  שבעצם שיש לך עוד 102 ימים!".  "ושאלה נוספת אחרונה, יעל" אשאל בתקווה "האם אם אשלם 3.99 דולר במקום המחיר המוצע, אקבל אקסטרה זמן לניצול השעון הביולוגי שלי"?  "כן!" תצהל יעל באושר. פיו! צחוק משוחרר!

אני יכולה  להבין את הרציונל מאחורי הרעיון של האפליקציה ורואה בהחלט איך זה מעצים נשים – אפליקצייה שתזכיר לנו שתוקפנו עומד לפוג והגיע הזמן לאסוף חתולים. אני מרגישה כל כך מועצמת כשאומרים לי שהגיע הזמן להפסיק לעשות סקס ולהתחיל לעשות ילדים!  בכלל, גם ככה "השיח הנשי" מתעסק רק בילדים, משקל ובחורים, ועל כן אני עומלת כרגע על מספר אפליקציות נוספות נפלאות המיועדות לנשים – אפליקציית הרווקות הנקראת "בקרוב אצלך" הסופרת אחורה את הימים שנותרים לרווקה הממוצעת עד שהיא נחשבת לסחורה בלויה. אפליקציית הרווקות המצויות בזוגיות הנקראת "מתי תתחתני?" הסופרת לאחור את השניות עד שבן זוגך לחיים אמור להציע לך נישואין לפני שתזרקי אותו,  וכמובן, אפליקציית הנשואה הטרייה המכונה "מתי תעשי כבר ילדים?", הסופרת אחורה את השעות עד שאת נחשבת למוזרה היפית שבוחרת לא להביא ילדים. האפליקציות הללו יעצימו אותנו כנשים וימקדו את תשומת הלב שלנו בדברים שחשובים ביותר.

לסיכום, מה שנותר לי לומר, רוצי וקני את האפליקציה הנפלאה הזו! אני כמובן שאשקיע את ה-1.99 דולר הללו, כי אם לא, אאלץ לשאת בתוצאות ולהשקיע את כספי, בקרוב מאד, בטיפולי פוריות. אבוי! עכשיו  נוכחתי שבזמן שכתבתי את הפוסט הזה, אזלו לי כבר דקות פוריות יקרות, לעזאזל!  ארוץ למצוא לי בר מזל שיזריע את רחמי ויהפוך אותי לאשה אמיתית ומועצמת.