קיץ

ניצן

קודם כל , אפתח בקוריוז: השבוע קיבלתי טוקבק מרגש בנוגע לפוסט ה"סטוצים" שלי.  התגובה הלכה כדלקמן – "ניצן, את גיבורה גדולה לדבר ככה עכשיו שאת בת 30 (טוב, 31 בקרוב). נראה את כל ה(עאלק) שנינות הזאת נשפכת כשתגיעי לגיל 35, נראה אז כמה תתפארי בזה שאת עושה יותר סקס יחסית לזוגות נשואים.. ואגב, את לא זיון כזה מדהים. א'". ובכן-  כמובן שהתגובה הראשונה שלי הייתה חפירה נרגשת ברשימותיי (כן, אנחנו מנהלות רשימות ממוספרות) וטלפונים חרדים לחברות: "מי זה א'? מישהי זוכרת א'? האם יתכן שהכותב התכוון לע'? או אולי למ'?". הסמסים עברו בין חברותיי בבהילות: "חברות, מי שזוכרת מי הוא א' שתדווח למפקדה" וכו'. לאחר מספר שעות הגיעה הבשורה – ישנו א' אחד ובודד, ואני בספק רב מאד שהוא זה שכתב את זה. האמת היא, שזהות הכותב מעניינת אותי כקליפת השום, מה שאהבתי מאד היא העובדה שעיצבנתי כל כך את אותו א' (או כנראה את אותה א'), עד שהרגישה צורך לכתוב לי את מה שהיא פירשה כדבר הפוגעני ביותר שאפשר לכתוב לבחורה אחרת – "חכי עד גיל 35 כשכולם יהיו נשואים ואת לא". לאאא, אלליי!!! רק לא את הקללה הנוראית מכולן! אלך לי לחדרי ואשב בפינת החדר מכורבלת בתנוחת עובר. אבל ברצינות, זה כיף אדיר וכבוד גדול לכתוב משהו שכל כך משנה לאנשים, לטובה או לרעה. אז כדי לסגור את הפסקה הזו ולפני שאני עוברת להתמרמר על נושא חדש ומרגש, רק אומר דבר אחד, שעולה לאחרונה בהרבה שיחות שיש לי – רווקות היא לא מחלה, וחתונה זה לא ההישג הגדול ביותר אליו אני מכוונת. אני מבינה שזה נורא מרגיז את א' (או ב', או ג', או כל אותיות האלף בית) שאני מסרבת להכנס למשבצת הזו, אני מבינה שזה מרגיז שאני עושה סקס מדי פעם, מקומם שאני נהנית מהחיים, באסה שאני לא מתייפחת בלילות הקרים ובושה שאיש ממשפחתי מעולם לא אמר לי "בקרוב אצלך".  היי, כמה מחברותיי הטובות ביותר הן נשואות, ואני אשמח להתאהב ולמצוא בן זוג מקסים, אבל אני גם אשמח להיות בן אדם טוב, לרדת חמישה קילו, לזכות בלוטו ולקבל תלושים לזארה ליומולדת. רווקות לא צריכות תמיכה נפשית בגלל רווקותן (אלא אם כן הן חולות במחלה ממארת בנוסף לרווקות), וממש כפי שאני איני מציעה מילות ניחומים לחברותיי שהתחתנו, כך הן אינן מציעות לי כתף תומכת בכל פעם שעולה העובדה שאני (הו, האימה) רווקה. יש עוד מצב צבירה לנשים, בין "תפוסות" לבין "מחפשות" וקוראים למצב הזה "אני סבבה".  ולך א'- אני כולי תקווה שגם בגיל 35 וגם בגיל 50 אמשיך להתפאר שאני עושה סקס, למרות שאולי זה יביך את הילדים שלי. ומאחלת גם לך המון סקס, זה אולי ישכך קצת את הזעם.

ואם בנישואים עסקינן, אפתח את פוסט הקיץ החגיגי שלי במשפט האלמותי "בקיץ הזה תלבשי לבן". כבר שנים מובטח לי הסיפור הזה, אבל אם בקיץ הזה אלבש לבן, מורן תהרוג אותי, כי היא מתחתנת וזה לא לעניין שאופיע עם שמלת ערב לבנה לחתונה שלה. אמנם כשאני אתחתן אני עומדת להיות בריידזילה מופרעת ומורעבת, אני עומדת להחליף שלוש שמלות, לרדת במסוק מהירח ובצניחה ישירה לתוך החופה, אני עומדת להיות בדיאטה שנה לפני, להיות כתומה מרוב שיזוף עצמי, ושיהיו לי תוספות שיער שיסתבכו ברגליי כשאלך לעבר חתני המייבב באושר. אבל, הקיץ הזה,למרות מאמר השיר, זה לא יקרה. בכלל, שנים הבטיחו לי רומן של קיץ. כל סרט אפשרי הבטיח לי רומן קיץ סוער עם מדריך הריקוד המסוקס של הקאנטרי קלאב, אך מה שהם לא ציינו  שהקיץ, ביי פאר, הוא העונה הכי לא סקסית או רומנטית שקיימת. אני רוצה לראות את ג'וני ובייבי רוקדים ריקודים מושחתים  בקיץ התל אביבי השחון ומלא הלחות, נראה את ג'וני נוגע בגופה המיוזע ושיערה המקורזל של בייבי. אבל אני סוטה מהנושא. הקיץ הוא העונה שבה כל בחורה עם חמוקיים (אני) יכולה לדמות לעצמה שהיא ג'ניפר לופז אם רק תשתזף למוות והקיץ הוא, כאמור, גם עונת החתונות.  האגדה אומרת שחתונות זה המקום הנפלא ביותר להכיר חתן, כי התברר שבכל חתונה ממתין לך עדר של חברים רווקים שרק חיכו אף הם לחתונה של חברם הטוב במטרה להכיר את בחירת ליבן והנסיכה שלהם, ולא, חלילה, במטרה לקפץ מעלה מטה ברחבת הריקודים לאחר שתיית אלכוהול זול ותקווה לזרום לשירותים עם שיכורה אחרת. מתברר שמה שמבטיחים לגברים שהולכים לחתונות, שונה בעליל ממה שמבטיחים לנשים.

בכלל, כל חווית הקיץ, אני מרגישה, אינה טובה לי כאשה. אני הולכת לאותם מקומות שכולם הולכים אליהם ואמורים להיות כיפים ומרגשים ("מסיבה על הגג", "בריזה ימית!", "מסיבת בריכה!") ובפועל מוצאת עצמי צמודה למאוורר תעשייתי עצום בעודי משלמת מחיר מופקע עבור בירה ובבהייה נוגה בבחורות שכפי הנראה אלוהים לא חנן אותן בבלוטות זיעה או בבד הייר דיי. גם הן, אגב, בוהות במישהו אחר, וכך כולנו עומדים ובוהים, מבלי לדעת בעצם במי אנחנו בוהים או למה לעזאזל יצאנו מהבית. יש הרבה בהייה בקיץ, אם לא הבהרתי את נקודתי. יש הרבה תחושה שמשהו אדיר עומד לקרות, שאיזה ברז כיבוי אש יתפוצץ וכולנו נרקוד מסביב לו עם טי שרט לבנה א-לה הפרסומת של תפוזינה, שנשחה באיזו בריכה עם מזרון וביקיני לבן וקוקטייל עם מטרייה ואף אחד לא מספר את האמת – קיץ זו חרדה. חרדה אחת גדולה מיתושים, עטלפים ושאר דברים מעופפים, חרדה מבגדים קטנטנים וביקינים חשופים, חרדה מכדורים תועים בים וממדוזות אכזריות, חרדה שתמיד יש מסיבה אחת יותר טובה שאתה מפסיד, וחרדה אדירה שבסוף הקיץ לא יהיה לך אלבום אינסטגרם מדוגם שיקרא "קיץ 2012, הקיץ הנפלא ביותר בחיי!".

ולפיכך , הגעתי להחלטה. בעידן הזה, כל מה שאני צריכה הוא נייד עובד בו אוכל לעשות צ'ק אין ממקומות רחוקים (ניצן is  בתאילנד!) ולשבץ את פרצופי המשוזף פוטושופית עם שלל רקעים אקזוטיים בתקווה שאיש לא ישים לב שזו אותה תמונה (ניצן בג'מייקה! ניצן בשנגחאי!). אני הולכת לומר שהביקיני שלי הוא מ"חנות קטנה ברחוב צדדי במקסיקו" ולא מאינטימה בקניון רחובות, אני הולכת להצטלם עם המוכר הבוליביאני מהמכולת שלי ולטעון שהוא המאהב הלטיני שלי, אני עומדת לספר שאני לא צריכה קרם הגנה ואני יושבת בחוף עם כובע דבילי בגלל שזה שיקי ובאופן כללי אני הולכת להעמיד פנים שאני איני אדם בוגר עם עבודה וקמטים לצד העיניים שאמא שלי ממשיכה לטעון שנובעים מכך שאני מכווצת את העיניים מול המסך ולא חלילה, בגלל העובדה שאני לא בת 16. אה, ושהצבע לבן הוא הצבע האהוב עליי ולא חלילה צבע משמין ביותר. בקיצור- קיץ! ניצן is בים!

הידעתם? אם תעשו לנו לייק בפייסבוק יש לכם סיכוי לזכות בחופשה אקזוטית וקיצית (אין לכם באמת סיכוי, מצטערות, אבל תעשו לייק בכל זאת).

וכנסו ממש לכאן, כדי לגלות עם מה אנחנו מתמודדות ביומיום, אזהרה- מדובר במידע קשה לעיכול.

חן

בבואי לכתוב על העונה החמה אפתח בגילוי נ-HOT, אני שונאת את הקיץ. למה? ובכן, מממ… כי חם. וכשחם לי לא כיף לי. מה שכמובן לא מונע ממני מיד עם השרב הראשון (שלרוב מלווה באביך ובגשם בוצי) להתייצב בים עם אבטיח, בולגרית, קאווה, ספר, מוזיקה, ארטיק, קרטיב ובירה וליהנות מהשמש החמימה שמפציעה אחת ל-45 דקות מבין ענני החול ומצליחה להפשיר אותי ואת עור הברווז שלי רק במעט. ובכלל, בכל מה שקשור לים, אני נזכרת בערגה בימים שבהם הייתי רק ילדה קטנה ויכולתי ללבוש בהתראה של רגע את בגד הים שלי בדוגמת נחש עם עיטורי פרחים, לרוץ לעבר הגלים בשמחה, לאכול ארטיק מטפטף בטעם תות-לימון עם דובונים מגומי (כלומר עם דובון אחד שנמצא בתחתית השלגון לאחר שכבר אבדה התקווה) ולחזור הביתה בעיניים בורקות ושיזוף פראי. וכיום? כיום 24 שעות לפני המסע הימה אני צריכה לעשות שעוות ובבוקר המיועד אף לקנח בגילוח. כמו כן, עם ההגעה לחוף עליי למרוח קרם הגנה מיוחד לפנים שעולה 50 שקלים הטיפה הלא נספגת וקרם הגנה נוסף לגוף, וכל זה רק כדי לגלות אחר כך שפספסתי קהילה שלמה של שיערות פחם מביכות מאחורי הברכיים, שנשרפתי בכתפיים, בירך שמאל ובגב של כף רגל ימין (איך?!) ושנולדו לי 3 נקודות חן חדשות, 5 קילופים וכתם פיגמנטציה חביב בצורת שפם כהה באזור השפם שלא היה כהה. הידד.

וחוץ מזה שבים יש מלא ערסים שמשחקים מטקות, ערסים שמשחקים פריסבי, ערסים שמשחקים כדורגל וערסים שעושים את כל הדברים הללו כשלגופם תחתוני לייקרה צמודים ופרוות גב סמיכה בלבד.

גם בקיץ יש ג'וקים. ומבחינתי, הן כאישה והן כקלישאה, מדובר באסון בקנה מידה בין-תיקני. יש לי כל כך הרבה סיפורי ג'וקים מפחידים שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אז רק אומר שקצת שתיתי אחד פעם יחד עם השוקו, אחד העיר אותי בבוקר בליטוף קל על הלחי, אחד עשה לי נעים באזור הירך כשהייתי רק בת ארבע והאחר הביא חבר ויחד הם רקדו לפניי דקות ארוכות ואז נעלמו מתחת למיטה לבלי שוב, מותירים אחריהם קהל מיילל של אדם אחד ושובל של חרדה. היו גם חומים אמיצים במיוחד שלא התרשמו מהעובדה שאזרתי אומץ ושאני רודפת אחריהם עם ספר או עם נעל והחליטו לרדוף אחריי עד שאתייאש, אטפס על כיסא ואתחנן על חיי. בקיצור, כשאני רואה ג'וק אני בוכה. וזה בכלל לא משנה אם הוא חי, מת או גוסס על גבו; בוגר, קשיש או גור רך בשנים; ואם הוא נמצא במיטה שלי, ברחוב או בגוגל תמונות.

פעם, כשהייתי עם האקס בחופשת יום הולדת בצפון, נאלץ הבחור החביב לבלות ליל שימורים לבן כקוקאין משום שצמד תיקנים תקף את הבקתה שלנו ואני סירבתי לעצום עין או לשחררו משמירה עד שלא יימצאו השניים ויובאו לקבורת אחים מכובדת בניאגרה או תחת כפכף. ובבוקר, כשהלשנתי עליהם לבעלים של הצימר בזמן שהיא הגישה לנו ארוחה שכללה סלטים מפנקים בליווי זבובונים ומיץ סחוט מפנק בתוספת יתוש, האישה הרוחנית והשלווה, שמן הסתם הייתה האחראית העיקרית למחדל, הציעה לעשות לי טיפול הילינג מיוחד להעלמת החרדה. מובן שסירבתי וגם רמזתי שאולי במקום להעלים לי את החרדה, היא תעלים באמצעות הדברה מפנקת את מפלצות המחמד מהביוב המפנק של הצימר שלה.

וכל הקיטורים הללו הם עוד לפני שהתחלתי בכלל להלין על זיעה (שלי ובעיקר של הסובבים אותי), או במילים אחרות תלתלי עורף סוררים דקה לאחר הפן, עיסת מייק אפ ורסיסי מסקרה כאיפור ערב חגיגי, מגע אנושי פשוט שהופך לתקרית לחה ומיותרת, עכברי מחשב ציבוריים רטובים, שטרות ומטבעות בדמות עודף שיש לשרוף מפאת הציפוי הקרמי של זיעת המוכר וכן הלאה, הבנתם את הפואנטה הדוחה.

ולסיכום, חופים הם לפעמים זעזועים ממנגל, תיקנים הם לפעמים געגועים לנעל וקיץ הוא בעיקר רצון עז שיגיע כבר החורף.

ולא לשכוח- לייק בפייסבוק ישמח לבב אדם.