ארכיון חודשי: יולי 2013

פדיחות

רגיל

ניצן: 

כשחן הציעה שנכתוב על פדיחות, גיחכתי לעצמי. פדיחה? פרצתי בצחוק גדול.  המסכנה תאלץ לסחוב על עצמה את עול הבלוג השבוע, מאחר ולי אין שום פדיחות לספר עליהן. לא, שום פדיחות מצידי. לי יש יותר השפלות מורבידות שמצלקות את נפשי ואת נפש סובביי לנצח. אבל פדיחות אין.

בשבוע שעבר חן חגגה יום הולדת והזמינה אותי לחגוג עמה. שמחתי מאד כשחן אמרה לי "מזל שהגעת! כולם שואלים עלייך!" (בדיעבד התברר שהיא הייתה מאד שיכורה ולא זכרה שאמרה דבר כזה). "הם מכירים אותי מהבלוג" הסברתי לנועה בתחושת חשיבות עצמית בעודי מזמינה שתייה ומדמיינת שההמונים מצלמים אותי בגלל שהם מזהים אותי. כעבור כמה דקות הגיעה המלצרית עם השתייה שלנו וצרחה על השולחן להיות בשקט כדי שתוכל לחלק את המשקאות שלנו "מי רצה למות לבד בלילה בחושך?" צווחה  המלצרית בעוד כולם מביטים סביב במבוכה. "למות לבד בלילה בחושך?? מי רצה??" צועקת המלצרית האדיבה שוב בעוד אני מנסה נואשות להזכר מה הזמנתי לשתות וכולם מצביעים עליי בידיים רועדות ומבטים מרחמים. אכן. מתפריט קוקטיילים מלא בשמות נחמדים וחיוביים שקשורים בסקס פרוע וחיים נפלאים אני הצלחתי להזמין את הקוקטייל היחיד שקרוי "למות לבד בחושך". בשולחן של זוגות. כשאני הרווקה היחידה. חה חה כמה צחקנו!  לקחתי לי את המשקה המריר שלי ושתיתי אותו בנוגות בעודי מדדה לעבר חברה של חן שישבה לצד הבחור החדש שלה, שנראה לי מוכר. סלבריטאי כמוני! חשבתי בשמחה וניגשתי להגיד להם שלום, אני ו"למות לבד בלילה בחושך". "אני מכירה אותך?" התעניינתי אצל הבחור "כן, את ניצן, יש לך בלוג" הוא ענה לי ורוחי צהלה. סוף סוף מישהו מזהה אותי. "יצאתי איתך לפני כמה חודשים" הוא המשיך "חה חה" צחקתי. "באמת יצאנו" הוא התעקש. "נראה לי שהייתי זוכרת", התעקשתי גם אני . לאחר עשר דקות כאלו התברר שאכן יצאנו. ולאחר יומיים הוא הודיע לי שהוא לא בקטע. אני והקוקטייל שלי זחלנו הצידה לפינה חשוכה ושמענו סלין דיון.

ובכן, אני מלכת הפדיחות. יעל קוראת לזה "הסיפורים המצחיקים של ניצן", אני קוראת לזה "השפלה טוטאלית" והשאר קוראים לזה "יום שני רגיל". מה שמיוחד בי הוא שאני לעולם לא אודה בפדיחה, בנסיון תמידי להיות מתוחכמת וגזעית (כן אני משתמשת במילה גזעית, זה מזניב).  "היה בור בדשא! זה מסוכן!" אני אכריז ברצינות בעודי מנסה להרשים בחור חמוד ומחליקה עם העקבים פנים קדימה, שמלה מעל הראש, כשחברתי עומדת לצידי ושואגת בצחוק בעודה מצביעה עליי. המבחר הוא בלתי נגמר! להלן כמה דוגמאות רנדומליות (לקוחות הישר מחייה של כותבת שורות אלו)

* הפעם בה בחור הודיע לי שהוא מגיע אליי ואז סימסתי לחברה "אלוהים ישמור, הוא מגיע, אני היסטרית!", אך כמובן שבפועל שלחתי את אותו סמס לבחור המדובר, צרחתי באימה, זרקתי את הטלפון על הקיר ואז קיבלתי מהבחור סמס תשובה – "אני אכן מגיע, שאלוהים יעזור לשנינו".

* הפעם בה שלחתי תמונת מחשוף מפתה לבחור בעת שכרות וקיבלתי ממנו תשובה יומיים אחרי ("סורי מאמי הרגע קמתי, שיהיה אחלה יום").

* הפעם בה הייתי בדייט וראיתי עטלף ופרצתי בצווחות ורצתי עם נפנופי זרועות לצד השני של הרחוב וגם קצת בכיתי (לא שמעתי מהבחור שוב).

* הפעם בה אמא שלי חלפה על פניי בשדה התעופה בניו יורק והמשיכה ללכת הלאה לעבר מישהי אחרת, בגלל העובדה שבפעם האחרונה שהיא ראתה אותי הייתי עשרים קילו פחות ואז שיקרה לי שיש לה ג'ט לג.

* וכמובן הפעם בה נסעתי עם ידידי הטוב לצפון בתקווה שמשהו יקרה בינינו, הוא ביקש ממני להכנס למקלחת בעוד הוא ממלא את החדר נרות ומוזיקה חושנית, אני יצאתי מהמקלחת בלבוש חלקי ובסלואו מושן, נכנסתי למיטה תוך כדי עיסוי פתייני של קרם גוף, ואז הוא הסתובב לצד השני ואמר "לילה טוב מאמי". הסוף (חוץ מהעובדה שפרצתי בבכי קולני, פדיחה).

תמיד מצליחה להדהים אותי רמת הפדיחות שבחורות (ובראשן אני) עושות כשהן ליד גברים. לפתע הן לא עוד נשים שורדות ועצמאיות אלא אסופה של צחקוקים אינפנטילים, מעידות, נסיונות הסוואת רעשים בשירותים ואז השמעת רעשים אלו באחת בלילה בדירה החשוכה והדוממת, כשהבחור ממתין חדר ליד. לביונסה זה לא היה קורה. לפתע איני איילה חיננית ופרח ענוג, אלא אותה אחת שמחייכת לבחור תוך כדי נפנוף שיער דרמטי בעודי רוכבת על האופניים ואז לא מבחינה בברז הכיבוי שלפניי, מתנגשת בו ומתהפכת לעיני כולם , לפני אלוהים והבחור ההמום. לאופניים שלום.

אבל היי! זה בסדר, למדתי לקבל את עצמי ולהעריך את הייחוד שבי. אני היא אותה אחת שתאלץ לספר כל חייה שיש לה קעקוע דולפין על הרגל בגלל שהיא אוהבת את הים (כשהאמת היא שזה בגלל שלמארק מטייק דאת היה אחד כזה בדיוק ואני הייתי מעריצה מושבעת בגיל 16) אני היא גם אותה אחת שנסעה בגיל 30 לראות את טייק דאת באמסטרדם. אני היא אותה אחת שנקעה את רגלה פעמיים- פעם כשרקדתי בחדרי לצלילי מייקל ג'קסון וקרסתי על הרצפה ופעם אחת פשוט כי ירדתי מן המדרכה. בקיצור, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. אני פשוט מעוררת רחמים. אבל ידיד שלי אמר לי לפני שבוע (אחרי שאמר לי שחבל שאני חוזרת תמיד מהים בצבע ורוד ומה קרה לשיער שלי לאחרונה) שאני מאד חכמה ויצירתית. הידד! ולכן, אחשוב על זה בפעם הבאה שאשב בחשכת ביתי, לוגמת קוקטייל בעל שם אובדני והוגה בנוגות על הטלפון שנפל לי לאסלה בשירותים בעבודה ושיורם היה צריך לחלץ לי. כן, גם זה קרה.

מי אנחנו? תודו שאתם במתח. לחצו ממש כאן

לייק בפייסבוק עשיתם לנו? למה לא?! לחצו כאן

אלייך , חן.

חן :

בוקר. אור. כאב ראש. אני זוכרת במעומעם שאתמול חגגתי יום הולדת 32. אני זוכרת ששתיתי, אני זוכרת שאמרתי לעצמי "אל תשתי יותר" ואני זוכרת ששכחתי מזה אחרי ששתיתי עוד צ'ייסר. "צ'ייסר", איזו מילה של צעירים. מיד משתלט עליי החשש שמא עשיתי פאדיחות. אני מנסה להבין למה סיפרתי לכולם שבכיתי כל הלילה אחרי ההופעה של "כוורת" כי התרגשתי נורא בגלל יצחק קלפטר. אני מנסה להיזכר איך כולם הגיבו לסיפור שלי ורואה לנגד עיניי המון מבטים רכים ואוהבים (רכים = רחמים, אוהבים = קצת גועל). אז בכי בגלל קלפטר, הליכה עקומה ותיאבון בריא. נראה לי שזהו… לא? לא חן, לא. כרגיל עשית פאדיחות.

כל חיי אני מנסה להימנע מלעשות פאדיחות ובכל זאת נדמה שחיי הם פאדיחה אחת מתמשכת. החל ברגעים שבהם חשבתי שאני אוחזת בידה של אחותי הגדולה בדרך חזרה מבית הספר וגיליתי שאני כמעט תולשת זרוע של נערה זרה, המשך ביום שבו בכיתי בהיסטריה באמצע הרחוב כי איבדתי את אימא שלי ואז היא אמרה לי "אני פה, מאחורייך", עוד המשך בתקרית שבה נשך אותי ברווז כעוס במהלך ביקור שגרתי בספארי וכלה באירוע מחריד במיוחד שבו כמעט טבעתי יחד עם גדוד שלם של צופי רחובות. זה היה אירוע נוראי. באמת. אני זוכרת איך בשארית כוחותיי הצלתי את עצמי מהמערבולת והמשכתי לשחות עוד ועוד לחוף, מפגינה כושר שיא ואומץ לב, עד שחברה טובה, שצעדה לה בשקט גמור לידי, שמה לב אליי ואמרה "חן, את יכולה לעמוד". כשהתרוממתי גיליתי שהמים מכסים לי בקושי את כפות הרגליים. מסתבר שדקות ארוכות שחיתי חדורת מוטיבציה על אבנים.

ככל שבגרתי כך השתכללו גם הפאדיחות, ובמיוחד עם בואו של העניין הראשוני בבני המין השני וגיל ההתבגרות שלא היטיב עמי ועם פרצופי (או עם מה שנותר ממנו אם לא מחשיבים את הגבות). הניסיון להיראות יפה כשחצ'קון מדמם מזדקר לי מהמצח, החוש האופנתי ששכנע אותי ששמלת מגבת ורודה מחמיאה לי והולכת מצוין עם נעליי היי-טק בז' והחשיבה שאם אדביק את שיערי באמצעות נטורל פורמולה אצור מראה רטוב שיסתיר את העובדה ששיערי מקורזל כשיער ערווה. לא אשכח לעולם את האימה שאחזה בי אחרי שנתקלתי בבחור שבו הייתי מאוהבת במקום הבילוי הלוהט של עירי, הלוא הוא דוכן בייגל-טוסט-עובש עם זיתים שנכבשו כשנכבש חצי האי סיני. לאחר שנפרדנו לשלום הגעתי הביתה, נעמדתי מול המראה וראיתי מולי בחורה מאוהבת ונרגשת לבושה בחולצת בטן עם הדפס בטיק, צווארון סיני ועיגולי זיעה של פועל בניין רומני.

ואז הגיעה המהפכה הטכנולוגית שהביאה עמה שלל המצאות וחידושים בעלי פוטנציאל מבוכה גבוה ולצערי גם ממומש. למשל המצאת הכוכבית 42 והכוכבית 43 שהובילה למקרה שבו שכחתי לעשות כוכבית 43 לפני שהתקשרתי וניתקתי לחתיך של בית הספר שהגיע היישר לאמי שמיד חשפה את זהותי ("אתה מחפש את חן? אז רגע, היא בדיוק מורידה שיערות מהרגליים, מאזינה לבראיין אדמס וכותבת ביומן האישי שלה על אהבה והתפתחות מינית. שתתקשר אליך מאוחר יותר?"). המצאת הפלאפונים גם היא לא עשתה עמי חסד. כשהייתי בצבא רציתי נורא בחור חמוד שהביע בי עניין לא יציב שהושפע משלל גורמים כגון: בנות אחרות, מצב רוח, עונות השנה וגלגל המזלות הסיני. ואולם, ביום שמח אחד, כשאכלתי במסעדה עם משפחתי, הוא עבר באזור והציע שאצא החוצה כדי לומר לו שלום. אלו היו הימים שבהם מכשיר הטלפון הסלולארי עוד היה בחיתוליו, או יותר נכון בקלקוליו, וכדי שאוכל לדבר באריקסון שלי הייתי צריכה להטיח אותו בקיר 3 פעמים ואז לחייג. בדיוק אז גם החל עידן הודעות הטקסט, ולכן, לאחר שהבחור נישק אותי לראשונה מחוץ למסעדה, הייתי חייבת לעדכן בכך את חברתי הטובה ובהתלהבות רבה שלחתי את ההודעה הנרגשת "הרגע התנשקתי עם אלי!" היישר אליו. כמובן. בהמשך הגיעו גם האלכוהול (הבחור: "אני אוהב אותך", אני: "אני חייבת להקיא"), הפייסבוק (כמה נחמד לפרסם סטאטוס שמכיל רק את שמו של האקס המיתולוגי בעקבות בלבול הרה גורל בין שורת הסטאטוס לבין חלון החיפוש), חברויות (לרקוד ולשיר בחרוזים מול מלא אנשים בחתונה של חברה כשעל הראש פאה בלונדינית זה לא מפדח אלא חינני. בהחלט. עד שרואים את זה בווידאו). ועוד… ועוד… ועוד…

אז לסיכום, אין מנוס מלהבין שפאדיחות הן פשוט חלק מחיים. וברור לי שהדברים האלה קורים לכולם. וזה טבעי. ובקטנה. וגם נסלח. והכול שטויות. וגם שכיח… בעצם חוץ מהברווז. שיקום מי שנשך אותו ברווז.

אל תשכחו לעשות לנו לייק בפייסבוק! כיף שם!