כלבים

ניצן :

כשליאור וחן הציעו לי לכתוב על כלבים, צחקתי בבוז. קודם כל, אין לי כלב. ו-זהו בעצם. אבל בגלל אהבתי הגדולה לבלוג שלי והאישיות הטוטאלית והלויאלית הנפלאה שלי, החלטתי שאעשה הכל כדי לספק חומר לפוסט חדש. ועל כן, אימצתי כלבה.

כן, כזו אני. נאמנה למערכת. מה לא אעשה בשביל הבלוג. כתבה על שופינג? אאלץ לצאת למסע קניות מטורף כדי לשוות אמינות לטקסט. כתבה על אוכל? אצא בגבורה למסעדה יקרה על מנת להנפיק טור מספק. ולכן , ברוח זאת, יצאתי לי לצער בעלי חיים כדי לאמץ לי כלב. אימוץ כלב זה דבר מוזר, במיוחד כשאת רווקה. את צריכה לדמיין את אותו הכלב מלווה אותך בשלל סיטואציות עתידיות שלך והדבר מוכיח את עצמו כמעט בלתי אפשרי. קודם כל, כל כלב שלי חייב להיות פוטוגני ובגרסה מותאמת אינסטגרם. הוא חייב להיות זכר, הוא חייב להתאים לכל סיטואציות שישתנו בחיי (האופנתי בערב בנות בדירה שלי, הרומנטי איתי ועם זוגי העתידי בצימר, המתרפק מעל עריסתו של בני בכורי העתידי, היושב על ברכיי בבית האבות *כמה שנים אמרנו שכלב חי? אוקי, לא רלוונטי). הוא חייב לאהוב תחפושות (כמו הכלב של ליאור), וחייב להיות בגודל מדויק שיתאים לסלסלת האופניים שלי, עליהן אסע כשאני לבושה בשמלת קיץ וכובע קש על שערי המתנפנף, ו..אוקי, הבנתם את הכיוון.

לאחר שמניתי את כל התכונות האלו, שעליהן לא אתפשר לעולם, צעדתי בצעד נחוש לצער בעלי חיים, ושם הבטתי בעקשות בכל הכלבים הזכרים שענו על הדרישות המפורטות שלי, בעוד שבזווית העין קיפצצה לה כלבה קטנה שדרשה התייחסות. "אני לא יודעת מה לעשות" סימסתי למאיה "אמרתי שאני לוקחת זכר, אפילו יש לי עבורו שם ורעיון לתחפושת פיראט בפורים! אבל הכלבה הזו רצה לה עם כל הכלבים הגדולים כמו ערסית והגיעה אליי כרגע בריצה עם פרוסת לחם! אני מזדהה עם התשוקה שלה לפחמימות ועם האהבה שלה לבחורים!". "אין מה לעשות, מאמי" ענתה לי מאיה "היא פרחה רעבה, כמונו".

ובזה זה נגמר, הבחירה נעשתה עבורי.

במשך יומיים הכנתי את ביתי ללולה, הזמנתי עבורה ארגז אקססוריז מEBAY (קולר עם ניטים לרגעי הילדה הפרועה, קולר עם פפיון לסופ"ש, חגורה עם נצנצים), פתחתי כרטיס מועדון בחנות החיות שם רכשתי לה שני כדורים שונים, שלושה סוגי חטיפים, ארבע עצמות לעיסה שונות וקרמבו (עבורי, הייתה לי נפילת סוכר). ונסעתי להביא אותה. "אח, לולה" הבטחתי לה "יחד נהיה מאושרות, כל ערב מסיבת פיג'מות, אספר לך את כל סודותיי" לחשתי לה, בדיוק בשנייה בה היא השתינה במרכז הדירה שלי.

אוקי. את זה לא סיפרו לי.

לשאלה ששאלו אותי – מדוע לא התפרסם פוסט בשבועות האחרונים, התשובה היא פשוטה. אני לא ישנה כבר שבועיים. אני מתעוררת כל בוקר בחמש בבוקר עם כלבה שמזנקת על בטני, עם הבעת פנים שמרמזת שאם לא ארד איתה למטה, בחושך, בקור, היא תתפוצץ (למרות שלא ממש קר בחוץ, אבל זה נשמע טוב). אני עוקבת אחריה לכל חדר בבית בציפייה למצוא אותה הורסת משהו או צריכה משהו, בעוד היא מביטה בי במבט מבולבל שאומר "גט אה לייף, וומן, ותפסיקי לעקוב אחריי, אני צריכה ספייס". אני מתעלפת לידה על הרצפה ליד צלחת האוכל כי החלטתי שקשה לה לאכול כשהיא לבד ותופסת שם נמנום לרבע שעה. אני מטיילת איתה בפארק, נטולת איפור, עם בגדים מוכתמים, שיער יבש וממררת בבכי (מאיה אמרה שזה העייפות , זה לא בגלל שאני לא שפויה), אני נוזפת בה כשהיא עולה למיטה שלי ואז שוכבת במיטה אכולת רגשות אשמה, הולכת למיטה שלה, מעירה אותה ומעלה אותה חזרה למיטה שלי, למרות שהיא בבירור לא רוצה להיות שם. תמיד ידעתי שאני עומדת להיות כלה מפלצתית ואמא חרדתית, אבל חשבתי שכאן לפחות אהיה זורמת ומשחררת. התברר שלא. בקיצור, כל מה שרע באישיות שלי (שזה לא הרבה כמובן) צף ועלה. זה המקום להסביר, לכל מי שמרחם על רווקות שגרות לבד, תנו לי לספר לכם, זה כיף גדול. את מגיעה הביתה אחרי יום עבודה מתיש, משתרעת על הספה שמותאמת ספציפית לטוסיק שלך, זורקת תרנדומלית חפצים בדרך, במחשבה שיום יבוא ותסדרי, משאירה צלחות,לקים, צמר גפן. אבל כמובן שזו גם הנכות של חיים כאלו. המחשבה שמישהו נוסף חולק איתי את הספייס הזה היא כל כך מוזרה ומלחיצה, ונהיית אפילו מוזרה יותר בחמש בבוקר כשמישהי דוהרת לחדר השינה שלי כשמשהו וורוד זוהר בפיה (תחתוני תחרה חדשות, זצ"ל), ודורשת ממני תשומת לב (היא, אגב, לא יודעת שכל כך הרבה תובנות פסיכולוגיות הולבשו על גבה, היא ישובה כרגע באמבטיה שלי ולועסת נעל חדשה. הממ, להגיד לה משהו? לא, לא משנה. אולי אני אביא לה גם את השנייה, לגיוון).

אבל, אני יודעת, בכל מערכת יחסים חדשה יש קשיים. זה לא יהיה תמיד קל, אנחנו לא תמיד נסתדר, לפעמים הדירה תהיה צפופה מדי לשתינו, לא תמיד נבין אחת את השנייה, לפעמים הדירה שלי לא תריח כמו סניף של סבון של פעם. עם כל זאת, לולה- ידעתי שאת הכלבה שלי ברגע שראיתי אותך. ואת הולכת להראות נפלא בתחפושת הארנבת שקניתי לך, רק חכי ותראי.

מי האורחים שלי השבוע? לחצו ממש כאן

ואל תשכחו לעשות לנו  לייק בפייסבוק, או שנשלח את הכלבים שלנו להשמיד לכם את הסלון. זה לא נעים, מניסיון. 

 ותודה לרועי כץ הנחמד,שהוא גם מאלף, גם דוג ווקר וגם הלוחש לכלבים (זה אני החלטתי) שהרגיע לי התקף חרדה, אמר שאני לא חייבת להשאיר ללולה "הופ קטנטנים" ואת כל אורות הבית דולקים כשאני יוצאת, ונתן לי טיפים מעולים. אם בא לכם לדעת מי הוא, לחצו ממש כאן. 

אלייך, חן.

חן:

במהלך סידור ארגז המיטה שלי נתקלתי בכמה דברים שכתבתי פעם (מבחנים בטבע, יומני מלחמה, שירים על שכול) ומצאתי גם עבודת "נושא אישי" שעשיתי בכיתה ב' על כלבים. וכך נפתחה עבודת המחקר המעמיקה: "הכלב גר ברחובות ומשם בדרך כלל לוקחים אותו לצער בעלי חיים או לעירייה כדי שיהרגו אותו". בהמשך אני גם מפרטת על שלל סוגי הכלבים (כלב פודל, כלב קוקר, כלב ספנייל), מתארת את מחלת הכלבת: "כשכלב חולה בכלבת אם הוא נושך כלב אחר הכלב מת והכלבים שהוא נשך גם כן מתים" ומספרת על במבה, הכלבה של סבתא שלי: "פעם לסבתי היה כלב ושמו במבי. במבי היה טיפש ותמיד נשכו אותו כלבים. יום אחד הוא הורעל ומת ולבמבה קוראים במבה לזכרו של במבי". בהמשך העבודה מופיע גם סיפור קצר פרי עפרוני הלא מחודד שהנה, במעמד מכובד זה, הוא סוף סוף יוצא לאור:

הכלב והמלך

"פעם אחת לפני שנים (פרדוקס אקזיסטנציאליסטי. ח.ל) חי לו מלך אחד שהחליט לצוות על משרתו לקנות לו כלב. קנו לו כלב יפה תואר אך הכלב שובב היה וטרף הוא חתולים וציפורים (התחביר הבעייתי במקור. ח.ל). יום אחד ראה המלך נחש מסתובב בארמונו, ומה יכול היה לעשות? הוא החליט לנסות. הוא שלח את כלבו ואמר לו 'תפוש-אותו!' (ייתכן שהכוונה לתפישה מנטאלית. ח.ל). לפתע זינק הכלב והמלך ראה שהנחש שוכב על הרצפה ללא נשימה וזרק אותו לפח".

סוף

אז אף על פי שמסתבר כי מדובר בכלל בעבודה על מוות ועל מחלות, תוך כדי קריאה נזכרתי כמה מאז ומעולם אהבתי כלבים. לא אשכח איך בילדותי הייתי מתחננת לאימא שלי שתביא הביתה כלב, ואימא, שחשוב היה לה לספק את כל צרכיי, אמרה "לא" וגם תיבלה ב"אין סיכוי". ואולם לבסוף, לאחר כמה סצנות בכי קורעות לב, היא הסכימה לקנות לי צמד אוגרים מצחין. סתוש החום ומתילדה הלבנה הביאו יחד לעולם 6 גורים מולטים, נשנשו אותם בהנאה ואז נשנשו זה את זו למוות. וזה היה מקסים, כי הרי אין שלב התפתחותי מתאים יותר מגיל 9 כדי ללמוד איך נראים גפיים כרותים.

בסופו של דבר הגשמתי את חלומי ובגיל 26 לקחתי לי כלבת פקינז נכה. קשה לי להיות צינית כשמדובר בכלבה שלי כי א. אני חושבת שהיא היצור המושלם ביותר בעולם ו-ב. היא נכה. אין כמו השמחה שלה כשאני חוזרת הביתה (אני, חברים שלי, בני משפחה, אנסים). אין גאווה גדולה יותר מלראות אותה נשכבת על הרצפה כשאני מצווה עליה "ארצה!" (מיד אני שוכחת את 3 השעות שבהן קרצפתי את השטיח כי היא חרבנה עליו. שוב). אבל הכי חשוב – אין כיף גדול יותר מלגדל יצור שאוהב אותך אהבה אמיתית וללא תנאים (חוץ מאוכל), שמבין אותך (כשאתה רעב), ששם לב מתי אתה עצוב (כשאתה רעב?) ומיד בא לנחם אותך (אלא אם כן מישהו בדיוק נותן לו נקניק).

אבל צ'אי, הכלבה שלי, היא באמת מהממת… לא אשכח לעולם את השבועות הראשונים לחברות האמיצה שלנו שבהם התנהגתי כאילו אני לוקה בדיכאון שאחרי לידה – בכי לא מוסבר (בזמן שהיא רובצת בשיעמום או מתגרדת), עייפות תמידית (בזמן שהיא לועסת בהנאה עצם מצפצפת או את התחתונים שלי) ושלל מבטי גאווה ורוך (בזמן שהיא שקועה כולה בליקוק אינטנסיבי של איבר המין שלה).

ולסיכום, אין ספק שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. ולא רק שהוא ידידו הטוב ביותר של האדם, הוא גם ידידו היחיד של האדם שמשתין לו על השטיח.

ליאור:

"ליאור היקר, כבעל כלב האם אתה ממליץ לי לאמץ? החלטתי שהגיע זמני להפסיק לגור לבד ועד שיבוא "הנסיך" אז חשבתי על כלב אבל מעולם לא הייתי בעלים של כלב לבדי אז מה עמדתך?"

האמת שעד אותו רגע בו ניצן הפילה על עליי את השאלה הזו, לא ידעתי בכלל שאמורה להיות לי עמדה בנושא. כלומר, בתור ילד תמיד התפללתי לכלב, ולא הבנתי מתי מגיע השלב  שילדים מתבגרים ויחד עם ניסיון החיים מחליטים שה לא אוהבים כלבים. למען האמת זה כל כך הטריד אותי עד שהבטחתי לעצמי שלי זה לא יקרה. ברגע שאני אזהה קמצוץ של חוסר אהבה או סבלנות כלפי גושי הפרווה האלה, אזכיר לעצמי שלי זה לא יקרה. הבעיה היחידה, שזה קרה.

על כלבים, ריחות ושערות

המחשבה על להזמין אליי חברים לארוחת ערב, שריח של כלב עופף את האוויר ומתחרה בריח הפרפיום שלי. וברגע שאני מגיש את ארוחת הערב המדהימה (שהזמנתי במו כספי, ודאגתי להעלים את שקיות המשלוחים, הקבלה ושאר הראיות)  על כלי ההגשה החדשים שלי, אחד האורחים ירים שערה של כלב שהתעופפה לה באוויר, מעבירה בי חלחלה בכל הגוף.

נקודת השיא הייתה, אחרי לילה רווי אלכוהול ושאר ירקות, הלכתי לישון אצל חבר. כשהתעוררתי עם האנג-אובר עצבני שאפילו צחצוח שיניים היה נשמע לי כמו מקדחה של רופא שיניים, ארזתי את חפציי במהרה וכל מה שרציתי זה שהשקט ימשך ומשום מקום זינקה עליי כלבת פינצ'ר צווחנית, רגע לפני שחטפתי התקף לב והחזרתי את נשמתי לבורא ידעתי.. זו הנקודה בה זה קורה. עברתי מילד למבוגר.

 תמיד תעמדו על שלכם

דצמבר 2010, גשם בחוץ ואני מנהל שיחת טלפון עם המיועד. המיועד שקיפץ בין השלוליות, כאילו היה המאושר באדם, פצח בגינונים דביקים במיוחד ועוד לפני שהספקתי לעצור את שצף ההתלהבות שלו, הוא עצר אותי בטענה שהוא רואה לנגד עיניו את הדבר הכי חמוד בעולם ושהוא כבר ידבר איתי. הקול שלו לא השתמע לשני פנים. התחלתי לצעוק לו שיעזוב את זה וימשיך הביתה, ניסיתי הכל, אפילו הצעתי לו נישואין בלהט הרגע, והכל בתנאי שלא יסתכל הצידה וימשיך הביתה. לבד.

 אחרי שעה המיועד שוב התקשר: "מאמי, הוא הכי יפה בעולם!!!!!! ועכשיו אחרי שקילחתי אותו הוא אפילו עוד יותר יפה והוא רעד מקור, והוא עכשיו שמח, ו.. ו.. אפשר? בבקשה!"  אז לא. לא רק שאי אפשר. אתה צריך לדעת עליי משהו. אם אתה רוצה לחיות איתי, אתה צריך לוותר על אהבתך לבעלי חיים. לא תוכי, לא אוגר, לא דג זהב, לא כלום. אז נפרדנו! מה לעשות, זה אני ואלה הם הקווים האדומים שלי. גבר צריך שיהיה לו עמוד שדרה.

 מסר אישי לכלב

אחרי חצי שנה כבר גרנו שלושתנו ביחד. אני, המיועד ובוץ (כי מצאו אותו בבוץ). בוץ שקיבל אותי בעמידה על שתיים וניתורים מרשימים בכל פעם שחזרתי הביתה, זכה לנביחות מצידי. הוא מצידו עשה כל שביכולתו כדי למנוע את המגורים שלו לצד הקבצן שגר מחוץ לביתנו. מה שאומר שהוא היה מחכה שארדם בשביל לעלות על הספה. אז תקשיב לי טוב, יצור רפה שכל שכמותך, לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי להבין שהשערות הלבנות לא מגיעות מראשו העירקי של המיועד.
וכך יחסי האהבה שנאה שלנו נמשכו. בכל בוקר הייתי מוציא אותו לטיול, עובר קבצן, קבצן ומתאר לבוץ אילו חיים נפלאים יהיו לצד כל אחד מהם, אם רק ימשיך לעלות על הספה.

נקודת האל חזור, חוזרת

יום אחד כשהוזמנו לארוחת ערב + לינה בבית הוריו של המיועד, החלטתי בצעד חסר תקדים לקחת גם את בוץ. המיועד שלא ידע את נפשו מרוב שמחה לא הבין שכל מה שחשבתי זה שלהביא את בוץ מוריד את תשומת הלב המביכה ממני. מכל מקום, אחרי נסיעה בה בוץ הספיק להקיא פעמיים הגענו ליעד המבוקש. ביחד עם אימו ואחותו היפות  (לא בציניות) קיבלה את פנינו מפלצת שחורה העונה לשם אוגי (ושוב, לא בציניות). בוץ שהיה מפוחד למראה הבולדוגית הצרפתייה שיצאה מכלל שליטה, לא הסכים לרדת לי מהידיים. אז לאחר ארוחה טעימה במיוחד, כשגוש  פרווה יושב לי על הברכיים וחרחורים מעצבנים מגיעים מהמפלצת, בקשתי מאחותו, בעדינות, אם אפשר לנעול את המפלצת במחסן. אחותו, נבהלה מעצם הבקשה ושאלה בכעס אם כל זה בגלל העכבר שהבאנו איתנו. המומים מתגובתה הסתכלנו בוץ ואני זה לעיניי זה וידענו שזו הנקודה בה חזרתי להיות ילד. ומעתה זה אנחנו מול כולם.

 יתרונות הבוץ

מאותה נקודה אין שום דבר שמפריד ביני לבן כדור הפרווה הקטן. אני משתמש בו כאביזר משלים לכל תחפושת בפורים (הוא היה מקסים בתוך שק המתנות של סנטה קלאוס), לובש חולצת הזדהות ורודה כאשר הוא חוזר ממעצבת השיער שלו עם זנב ורדרד ומרשים (יאללה, לכו לקרוא לשירות למען הכלב, נראה אתכם), מתעלף מאושר מכל אפצ'י שיוצא לו מהפה, מתגאה שכל תמונה שלו גורפת יותר לייקים מכל הילדים של החברות שלי גם יחד, מצלם אותו ככרטיס ברכה לפני כל חג (בוץ' חנוכה, בוץ' יום העצמאות, בוץ' חג המולד) ואפילו מסביר לאודליה מה היתרונות של הכלב שלי על התינוק שלה. כמובן שהכל בטל בשישים כאשר בשעה שש בבוקר שאני מאחר לישיבה בעבודה, גשם זלעפות יורד בחוץ, המיועד מתהפך במיטה ולא מראה סימנים של התעוררות, בוץ' משתמש בפרצוף הפאפי פייס שלו ואודליה מזכירה לי כמנצחת שברגעים אלה ממש הילד שלה עושה פיפי והיא לעומתי, יבשה.