ארכיון חודשי: נובמבר 2012

מלחמה

רגיל

ניצן

אפתח את בלוגי השבוע בהודעה חגיגית- השבוע, לפני שנה בדיוק, פתחנו אני ושרון את הבלוג. הבלוג התחיל במתכונת אמא טרייה ורווקה ערה, שתיהן מוצאות עצמן עסוקות בשתיים בלילה, כל אחת מסיבותיה היא. מאז, שרון פרשה, אני נותרתי, ואליי הצטרפו עם הזמן כותבים אורחים- זוגות, שלישיות, רווקות,  ממורמרים וזועמות, ממש תיבת נוח משלי.

עכשיו-תמיד הייתי סלב בעיני עצמי. גם עכשיו אני עדיין סלב בעיני עצמי, אבל מדי פעם, ממש לעיתים רחוקות, יוצא שפוגשים אותי זרים שאומרים לי "היי, את זו מהבלוג!" וגם "היי, את לא נראית בת 31!" (אני מעדיפה את אלו, פור דה רקורד). ועד כה הבלוג הזה הביא לי דברים מופלאים באמת- הוא הביא לי המון חברים חדשים, חלקם וירטואליים,  חלקם ממשיים. הוא הביא לי תיבת אינבוקס מלאה במיילים יפים, הוא הביא לי את גבי גזית ונתן זהבי (היוש גבי, איי לאב יו). הוא הביא לי את חן, שתמיד הייתה מושא קנאתי הרזה והמגניב בתיכון, ואת ליאור, שהיה משמעותית יותר יפה ממני במכללה, ואת יעל, שהתבקשה להכתיב לי  בפעם המיליון איך לענות לבחור אידיוט ואז קלטתי שהיא כותבת מעולה. הוא סיפק לי מפלט מופלא לקיטורים וזעם, הוא אפשר לי לא להתייחס לעצמי ברצינות רבה מדי, הוא חוסך לי במילים כשבחור מעצבן אותי ("שומע, אני שולחת לך לינק רגע"), הוא חיבר אותי עם חברים מהעבר וחיזק לי קשרים עם חברים מההווה, שמתגייסים תמיד להעביר את הבלוג הלאה ולפרגן מכל הלב. הוא זיכה אותי בתארים "רווקה ממורמרת", ואפילו בכמה דייטים. הבלוג הזה בעיקר הוכיח לי שכשעושים משהו באהבה  גדולה אנשים מגיבים אלייך, פותחים את הלב, ושולחים לך המון אהבה חזרה. אז אני יותר מאשמח אם תמשיכו לשלוח לי מיילים, הצעות לטורים עתידיים, סיפורי זוועות, או הזמנות לדייטים. בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא, תודה רבה לכם. אתם חמודים וסקסיים ורזים, ולכבוד הוא לי שאתם קוראים אותנו, אנחנו  אולי  לא מראים את זה, אבל אנחנו חוגגים כל לייק וכל קורא וכל תגובה, אז שוב, תודה, תודה, תודה. אה ותעשו לייק, כיף אצלנו.

ועכשיו, מלחמה

גם אחרי חמש שנים בתל אביב, אני לא מגדירה את עצמי כתל אביבית. אבל בשבוע האחרון חשתי כאחרונת הזועמים. "בועה?!" זעקתי בטלפון "האם לא ישבתי כמו כולם בחדר המוגן ב1991, עשיתי פאזלים, קישטתי קופסאות אב"כ במדבקות של בוורלי הילס 90210 ושמחתי כי לא היו לימודים למחרת?!"  ואז, כאילו כדי להוכיח את טענתי, זה קרה. אזעקה. שקית הסושי שלי נשמטה מידיי, הבטתי סביבי בשכונה ברמת אביב בה צעדתי לכיוון טיפול הפנים שלי והבנתי שאני אמצא מחסה רק תחת כוס ההפוך חלש על סויה שנחה על הרצפה באורח פלא. חה! בועה מיי אס! הנה התחילה המלחמה גם בתל אביב! מבין ענני החרדה, פרצה קרן אור בודדה. הנה ההזדמנות שלי לזכות סוף סוף בליבו של השכן החתיך שלי מהקומה ראשונה, שתמיד נתקל בי בטיול-כלבה-בוקר+פיג'מה+אפרו. נצטופף לנו יחדיו במקלט, נלחש זה לזו בחושניות "שמעת בום?", ואת החתונה שלנו נערוך שנה מאוחר יותר באותו המקלט בו נפגשנו (או בגן אירועים בקיסריה, אם הוא יודע מה טוב עבורו).

לפני האזעקה השנייה מרחתי על פניי מסיכה למראה זוהר וכמובן שבדיוק בשנייה זו היא נשמעה. זחלתי החוצה עם פרצוף חצי מרוח, גוררת אחריי את לולה שנשנשה בדיוק גליל נייר טואלט, רק כדי לנחות, כמובן, על חדר המדרגות העמוס שכנים, בראשותם השכן החתיך מקומה ראשונה. "היוש" נסוגתי אחורה באיטיות "אני פשוט, הממ, אעמוד מתחת למשקוף. בתוך הבית שלי. מאחורי דלת סגורה. בואי לולה" משכתי את לולה ששמטה חתיכות נייר טואלט לח למפשעתו של השכן החתיך מהקומה הראשונה, שהביט בי ובה במבט לא מאוהב בעליל. לא נורא, חיזקתי את עצמי,תמיד יש עוד אזעקה. לאזעקה הבאה כבר הייתי מוכנה. ישבתי על הספה משעות הצהריים עם נעלי עקב, שיער מדוגם ועוגיות שאפיתי כדי לחלק במקלט. התעוררתי על הספה לאחר כמה שעות לצלילי סמס "אזעקה?" שזה "הערה?" החדש של עיתות מלחמה (למעט העובדה שזו הייתה אמא שלי), ודילגתי למטה בבהילות, גוררת אחרי את לולה שאחזה בפיה גרב מלוכלכת שלי. פרצתי למקלט כרוח סערה , מאוכזבת לגלות שהשכנה מהקומה הרביעית תפסה את המקום לצד השכן החתיך מהקומה הראשונה. לא נורא, עודדתי את עצמי, אזכה בו באמצעות חוש ההומור החד שלי. "אז מה?" אמרתי לחבורת השכנים הדוממים שלי שעמדו ובהו ברצפה שמולם "זה כמו מסיבות ניינטיז שהיינו עושים במקלט,לא? רק עם טילים וזה…" שמעתי את קולי דועך. השכן החתיך מהקומה הראשונה הסתכל עליי בגועל. השכנה מקומה ארבע הביטה בו בהערצה. השכנה מקומה שתיים סיפרה לי יומיים אחר כך ששניהם התחילו לצאת אחרי שהכירו בחדר המדרגות בזמן האזעקה הראשונה.

אז מה למדתי מהמלחמה האחרונה –

1. כשאומרים שהרבה סיפורי אהבה מופלאים התפתחו בזמני מלחמה, ודאי לא התכוונו לערבי שכתב לי בפייסבוק שהוא מעוניין להתחיל איתי מערכת יחסים סודית אך מרגשת (*בסוף התברר שהוא הודי).

2. אם לא הייתה הפסקת אש, הייתי עוברת למקלט של הבניין הסמוך, שם יש הרבה יותר שכנים חתיכים. לעזאזל איתך ביבי, הפסדת את הקול שלי!

3. שהשכנה מקומה ארבע היא כלבה רזה ומרושעת.

ועכשיו, אם בא לכם לקרוא את חווית המלחמה הנוראית של ליאור, לחצו ממש כאן.

אלייך, חן.

חן:

מלחמות הן לא דבר כיפי. זה ברור לכולם וכך גם אני חושבת כיום, בגיל 31.

ואולם, כשהייתי בת 9 מלחמת המפרץ דווקא די מצאה חן בעיניי. ואיך אני יודעת, אתם ודאי שואלים את עצמכם (הרי מי זוכר מה בדיוק הוא חשב כשהוא היה בן 9?) או! אז כך. לא חן הילדה הג'וחה תיתן למלחמה לחמוק מבין אצבעותיה מבלי לתעד. כי חן, הילדה המורבידית, תנהל יומן שיקבל את השם הקליט "יומן המלחמה". חן, הלוא היא אנה פרנק משופמת, אף תוסיף ליומן שלה שלל ציורים (של טיל פטריוט, של מזרק אטרופין, של מסכת אב"כ למבוגרים, של מסכת אב"כ לנוער, של מסכת אב"כ לילדים וגם של "יונת השלום").

בהמשך היומן, ככל הנראה מפאת מחסור חמור בחומרי כתיבה איכותיים (כמה פעמים כבר אפשר לכתוב "ואז נשמעה אזעקה וקפצתי מהמיטה כנשוכת נחש!"), אף הוספו לו שירים בחרוזים ומשחקי מזל היתוליים כמו קווה קווה שעל גבו השאלה "היכן יפגע טיל?" ובתוכו אפשרויות כגון: "בתל אביב", "בבית שלנו", "בחדר שלי" ו"באוגרת שלי מתילדה". נוסף על הקווה קווה, הכנתי מבריסטול גם מעין כיס קטן ובתוכו פתקים כשעל הכיס עצמו כתבתי את השאלה הנחמדת "מי ימות?" ובפנים ציינתי את שמותיהם של היקרים לי מכל – האוגרת מתילדה הזכורה לנו מההגרלה הקודמת, חברה הטוב והפרוותי האוגר סתוש וגם במבה, כלבת הזאב של סבתא. מוזר שאמי, שהייתה מודעת היטב ל"יומן המלחמה", לא תהתה לגבי נטיותיי הפסימיות וגם לא בנוגע לניצניה של ההתמכרות להימורים. בכל מקרה, בתחילתו של היומן אני גם מודה בפה מלא שאני די שמחה שיש מלחמה כי זה מעניין ומרגש ("קצת רציתי שזה יקרה, הרגשתי מן מתח כזה").

מאז חלפו שנים רבות. במבה מתה, מתילדה אכלה את סתוש, מתילדה מתה, טיל לא פגע בביתנו ואני הורדתי את השפם והבנתי שמלחמות הן לא דבר כיפי.

ופתאום, כ"שמעתי בום" ביום בהיר, פרצה לה מלחמת הצדק וההיגיון עמוד ענן שאילצה אותי להתמודד שוב עם כל אותן תחושות קשות מאז ("איזה כיף! לא הולכים לבית הספר וכל היום אני רואה 'טאו טאו' בטלוויזיה!"). השמחה התחלפה בעצבים, היומן התחלף בבלוג הזה והגרלות המזל התחלפו בהבנה שהייתי ילדה מוזרה ומה נסגר איתי. אבל באמת, איך ייתכן שבין החלטה אם להזמין סושי או נודלס, אם לקפוץ שנייה לזארה או לקאלה או אם לצבוע את השיער בחום אגוז זוהר או בחום בהיר נחושתי, משתלבת החלטה אם להיכנס למקלט המצחין או להישאר בחדר המדרגות המבאיש? לא ברור.

למען האמת מלחמת הקודש הזאת די הצחיקה אותי. השכנים בפיג'מות הפסים, הפרשנים המנומנמים בטלוויזיה, הערסים שהיו יושנים או הלכו הבית כשפגע בהם הטיל ובמיוחד כל החבר'ה בפייסבוק שפתאום נהיו פרשנים מדיניים מלומדים ובמקום לכתוב כמו תמיד "בואו מחר לאומן 17, יהיה אשששששששששששש!" התחילו להביע דעות מנומקות כמו "הערבים חרא וביבי מלך".

ולסיכום, מה היה לנו פה? אזעקה אחת שבה עמדתי מחוץ למקלט בעבודה כי השומר לא הצליח לפתוח את הדלת ואז שמעתי בום, אזעקה אחת שבה ירדתי למקלט עם הכלבה הנכה ועמדתי שם עם כמה שכנים ואז שמענו בום, אזעקה אחת שבה עמדנו בחדר המדרגות, השכנה המשוגעת הפליצה ואז שמענו בום ואזעקה אחת שאמרו בטלוויזיה שיש אזעקה ברמת גן אבל לא הייתה אזעקה ברמת גן אז עמדתי בפתח הדלת ולא שמעתי בום.

וכעת, שבו הבנים לגבולם, עפה לה היונה הלבנה עם עלה הזית בפיה, הצטלמו הצנחנים ליד הכותל המערבי של קניון אשדוד וכולנו חזרנו לשגרה. ובקרוב כולם גם יבחרו בביבי כי הוא מלך, והוא ילחם בערבים כי הם חרא, ואני אמשיך לטפח את מפלגתי הסודית "אמסטרדם ביתנו", אצבע את שיערי בחום ערמונים עמוק, אקנה חולצה בקאלה ואזמין לי קצת סושי כדי לחגוג את השלום.

ולכבוד אותו שלום מרגש שסוף סוף הגיע, אסיים בשיר שיזכיר לכולנו את ימי המלחמה המותחים והלא פשוטים שעברו עלינו. מדובר בעיבוד מחודש בסגנון אינדי לשיר "באנו חושך לגרש" מתוך הקובץ המקורי והבלעדי של "יומן המלחמה" מאת חן לבקוביץ':

"באנו סדאם לגרש

בידינו פטריוט ואש

כל אחד פטריוט קטן

וכולנו חזקים איתן

סורה סדאם מהעולם!

סורה, כל עיראקים גם!"

                                             -סוף-

מודעות פרסומת