ארכיון חודשי: ינואר 2012

זוגיות

רגיל

אני רווקה, אז אני אמנם קצת משוחדת, ויכול להיות שבעוד שנה כשאשכון לבטח בזרועותיו של בחיר לבי אני אהיה בדיוק כזו, אבל הנה רשימה ראשונית בהחלט של דברים שאני שונאת בזוגות מסוימים. אלוהים, מאיפה להתחיל:

זוגות שחולקים אוכל. האם התאבון שלהם פחת עכשיו כשהם חיים על אהבתם? האם הם הפכו לקמצנים? האם האוכל טעים יותר כשהוא מחולק לשניים? תמיד כשאני רואה רגע כזה, בא לי להגיד  – אחותי, הרי לפני חודש ירדת על המבורגר והתבהמת על חבית בן אנד ג'ריז בבית (או שמא זו רק אני), אז על מי את עובדת? והאם יש משהו יותר דוחה מלראות גבר מסוקס לשעבר מנקר בעדינות מצלחת הסופלה של חברתו? ובכן, בי נשבעתי, כאן ועכשיו, שחור על גבי בלוג, שלנצח אגרוף חתיכות גדולות של פאי התפוחים הענקי לפי בעודי נוהמת "תזמינו משלכם!".

כשהייתי סטודנטית ממלצרת, או מלצרית מסטדנטת, תמיד התחלחלתי למראה זוגות חברים שבאים יחד לשבת על קפה ועוגה בשישי בערב, ואז הבטחתי שלעולם לא אהיה כזו. שהגבר שלי ירים טלפון לחברו הטוב ויאמר לו "גבר, נשב על עוגת שמרים עם האשה?". הרי אין מצב שאותו גבר, שיושב עם זוגתו ולוגם שוקו חם בשישי בערב, לוקח אותה אח"כ הביתה, מטיל אותה על המיטה ומבצע בה את זממו. מקסימום מבקש שתכרבל אותו ומדבר על עצמו בגוף שלישי ובקול תינוקי. לשתות יחד שוקו פושר בשישי בערב כאילו מצהיר בפני העולם "איננו מקיימים יחסי מין!"

ואם בזוגות חברים עסקינן, מדוע כל הזוגות מתנהלים רק בלהקות? הפחד הכי גדול שלי בחיים הוא לומר "יצאנו עם זוג חברים לסרט", או "עשינו ערב גבינות עם זוג חברים". נסו לשאול מי הוא אותו זוג חברים והאם יש להם שמות נפרדים או בכלל, ישויות נפרדות ותתקלו במבט מבולבל ו/או נבוך. "זה זוג חברים שלנו..הם זוג..חברים של שנינו…". ובהמשך לאקסיומה זו, אקשה ואשאל, איך יכול להיות שאנשים שהתקיימו בנפרד רוב חייהם, לפתע חולקים ארוחות, חברים, או איברים חיוניים אחרים, כאילו אלו לא התקיימו בנפרד לפני זה.

הלאה- זוגות עם שמות חיבה גנריים. לא בבית ספרי! אני לעולם לא אהיה מאמי או בובי או בייבי. זוגות ללא שמות חיבה מעניינים מגעילים אותי. אני רוצה שם כמו "חובזה" או "אלפלפא" ושיהיה סיפור מדהים מאחורי השם הזה. סיפור שרק אני וזוגי נדע ולא נזכור כבר מאיפה התפתח אבל נדע שאלו שמות החיבה שלנו ולא לחילופין "קוראים לו בייבי, כי הוא פשוט מהמם כזה". בושה.

עוד משהו- זוגות הידועים כ"המפלצת בעלת שני הראשים". גם אני, מתוקף היותי בן אדם מופלא ורומנטי ומפרגן, אוהבת לראות זוגות אוהבים מתחבקים ומתנשקים. אולם, מה שאני לא מעוניינת לראות, הוא זוג שכה כרוך זה בזו, עד שהם נראים כאטרקציה תיירותית (יש שמועות שיש נחש עם שני ראשים בדרך לאילת, אז זה לא סקסי, לידיעת אותם זוגות). זוגות שעונים זה לזו לטלפון ותמיד הורסים לי, אם אני מתקשרת בבכי היסטרי לחברה על איזה אידיוט שעיצבן אותי, ונאלצת לשמוע את קול בן זוגה העליז וכתוצאה מכך לשנות את קולי ולהשמע גם אני עליזה, רק כדי שהוא לא יעלב או יחשוב, שוב בפעם המיליון, למה המאמי שלו ממשיכה לדבר עם הרווקה האבודה הזו, כשאפשר פשוט לצאת עם הזוג חברים שלנו לקפה ועוגה בלי דרמה. וואו, זה היה משפט ארוך.

זוגות החולקים פייסבוק, שזו פארסת המאה. לחלוק פייסבוק? באמת? אז למי אני אמורה להדביק לינקים של סקס והעיר הגדולה על הקיר? או שירים של טייק דאת? לכל גבר החולק פייסבוק עם אשתו אני ממליצה גם לחלוק את הביצים שלו. אין דרך חזרה משם. ובאותה נשימה- זוגות המבקשים רשות אחד מהשנייה. "אני צריך לבקש רשות ממאמי", "אני צריכה לברר עם בובי מה קורה איתנו". זה מדהים כי, לעניות דעתי, רוב הזוגות הגיעו לזוגיות לאחר מספר שנים לא מבוטל בו בילו לבד והצליחו להחליט לגמרי לבד לגבי פעילויות יומיומיות פשוטות.

יש עוד הרבה, אבל אני מאבדת חברים במהירות ולכן אסכם שאני מעוניינת בזוגיות מצחיקה, סקסית, כיפית,מפרגנת. הנה, שרון נשואה לליצן ואני בטוחה שלא משעמם שם. אם הם רבים, הוא בטח שם אף אדום על עצמו ומצחיק אותה. ובטח גם במיטה מצחיק שם, עם האף האדום של הליצן, אבל זה כבר פוסט נפרד לגמרי. לא נראה לי שהיא מבקשת ממנו רשות לצאת עם חברות או קוראת לו בייבי (כי הוא רוסי והוא יצחק עליה), או אוסרת עליו לצאת למקומות לבד. אני בעיקר רוצה להיות בן אדם שלם (ומושלם כמובן, כי כזו אני) בתוך מערכת יחסים, שבא עם סט חברים עצמאי, הרגלים מוזרים ורצון עז שבן זוגי יצא מדי פעם למשחק עם חברים, כדי שאוכל לעשות דברים כמו מריטת גבות + בהייה בערוץ אי +בליסת פסטה אינטנסיבית.

אלייך, שרון.

שרון:

באמת, הדבר האחרון שאני אוהבת או רוצה לעשות זה להחמיא לניצן. אני מאמינה שאסור לעודד אותה יותר מדי ושיש להחזיק אותה קצר אחרת היא משתוללת. אבל – Oh mighty lord, god damn! i said god damn!

הבחורה כתבה פחות או יותר את מה שאני חושבת גם בכל הקשור לזוגות. כמובן, שבתור ליידי, לא אוכל לפרט על כל הקורה בחדר המיטות בביתי, אבל תשמחו לשמוע שלא מעורב בכך אף של ליצן (באמת ,ניצן!) .  ובכן, נחזור לענייננו, זוגיות כן?

 אני מניחה שאפשר להסתכל על זוגיות כעל מסע, מסע שלא ממש תיכננתי להגיע אליו, הכל קרה במקרה כזה, אבל כ"כ מעניין שאני רק רוצה להמשיך לטייל ולחקור ולהגיע לעוד מקומות ולא להפסיק לעולם.

חררר…פששש…חרררר…פשש…סליחה, לרגע נרדמתי מעצמי. כשהוכרחתי ע"י ניצן (היא איימה על חיי! מה יכולתי לעשות?) לכתוב פוסט על זוגיות ידעתי שהופה, שרון- את הולכת להסתבך כאן. מה אני יכולה לכתוב על זוגיות? אז נכון, אני בזוגיות כבר מהמאה ה-18 וכאילו אמורות להיות לי מלא תובנות וחוכמות ואני מניחה שבאיזשהו חלק בראש שלי הן נמצאות, מסתתרות מאחורי תובנות אחרות, שמסתתרות מאחורי תובנות אחרות (אני אעצור כאן). אז איך זה שאני לא מצליחה להגדיר אפילו מזה זוגיות בעיניי?

מתוך מצוקה וחרדה גדולות, מיד פניתי לחברי הטוב א. שושן שתמיד עוזר לשפוך קצת אור על דברים שכנראה צריכים, נו טוב, אור. להלן מה שהיה לו לומר על זוגיות:         

  1. סגולת  הזוגי.        
  2. היות  זוג.         

אז קודם כל- וואט דה פאק איז "סגולת הזוגי"? לאנשים זוגיים יש סגולות מיוחדות? או שאולי מדובר על הסגולה של אדם להיות זוגי, כלומר לא כל אחד יכול להיות בזוגיות, אלא רק יחידי סגולה, אלה שזכו בסגולת הזוגי.

 ומה קורה עם סעיף 2 מר א. שושן?

מה ז"א היות זוג? אתה לא יכול פשוט לכתוב שזוגיות זה היות זוג. הרי את זה הבנו כבר. תן פה קצת יותר הסברים, תפרט באמא 'שך, תשקיע.

ומי אמר שזוגיות זה רק במובן האינטימי? הרי אנשים מנהלים חיים שלמים של זוגיות עם חפצים, בעלי חיים, מדינות, מאכלים (מאכלים? מאיפה הבאתי את זה?) וכו'. מישהו יכול להגיד לי שאין לי זוגיות עם הבן שלי  (אוקיי, אני יודעת, זה נשמע לא טוב, אבל תנסו שניה לזרום איתי)? הרי יש בנינו מערכת יחסים שלמה, תקשורת, תגובות, אהבה וכל השיט הזה.

מבחינתי זה בקטגורית הזוגיות. נראה לי שבשקט אפשר להגדיר זוגיות ככל קשר בין שניים שיש בו דיאלוג כלשהו, תן וקח ביחסים ומכנה משותף. אולי לפעמים מרוב שאנחנו כ"כ מחפשים להגדיר משהו, לשייך אותו לקטגוריה מסויימת, אנחנו עוד יותר מתבלבלים. ואולי זו רק אני.

זוגיות זה כל דבר. זה כששתיים כותבות בלוג, זה כשקרואסון יוצא מהתנור והקונדיטור מרוצה, זה שכשיש גלים בים והגולשים יכולים ליהנות, זה בלילה כשאת עצובה, הוא שוכב לידך ומספר לך על הטיול שתעשו באמריקה עם הוואן שתשכירו ואת שואלת אותו בקול חנוק מדמעות- “אבל מה עם אירופה? אתה לא רוצה לטייל גם באירופה?” ,”גם באירופה, ברור", הוא מרגיע, “ וגם שופינג בטוקיו, כמו שתמיד רצית", זה ביונסה וג'יי זי (בהזדמנות זו אני רוצה לאחל מזל טוב להורים הטריים, מקווה שביונסה לא תשכח שהנקה זה חשוב מאוד) אבל גם אריק ובנץ, זה דפני ליף והתקשורת, זה הזמן והמירוץ נגדו, מלח ופלפל ובקיצור הבנתם את הרעיון.

אבל אם נחזור לרגע לדבר על הזוגיות הקובנציונלית, ההיא שניצן קרעה לה ת׳צורה , ממש כמה שורות כאן מעליי, אני מודה שאני פוחדת לכתוב עליה בלי לצאת דביקה. אבל אולי זה בדיוק מה שזוגיות (אוקיי מספיק עם המילה הזאת כבר!!) עושה לנו. כולנו בסופו של דבר רוצים את הדביקות הזאת, את ההוליווד הזה (גם אתה ליברמן!) וכן, גם אני נפלתי לתוך העיסה הזאת. אני שרון ואני דביקה. הנה! אני מודה!  אז נכון, יש תקופות קשות ויש גם תקופות ממש קשות, מבחנים שהחיים מספקים לנו בשפע ושאנחנו כל פעם מתפלאים שעברנו אותם אבל אנחנו עוברים אותם. זאת עבודה במשרה מלאה וכ״כ קל לקחת אותה כמובנת מאליה, לעשות אותה בחפיף ולעגל פינות וככה בלי לשים לב להתרחק אחד מהשני וליצור פערים כאלה גדולים שכנראה כבר לא ניתנים לגישור. ברגע אחד דף הפייסבוק המשותף נסגר, הבייבי והממי נעלמים והופכים לאיזו נקודה קטנה בחלל ואנחנו מתחילים לשאול למה בכלל אנחנו ביחד. כ״כ קל לגמור את זה, לעבור הלאה, יש היום הרבה יותר לגיטימציה ואישור חברתי לזה ואולי בעצם כאן הבעיה. כי זוגיות זה לא משהו שאמור להיות קל. איך יהיה קל אם מעורבים בזה בני אדם- היצורים הכי מורכבים ומסובכים שקיימים על הכדור הזה? אפילו ההוא שיצר אותנו בטח מתבעס על מה שיצא ומודה שזו לא אחת היציאות המבריקות שלו. אבל מבחינתי- זה הקושי הכי מתוק שיש ולא הייתי משנה דבר. נשבעת. ואני עוד נשואה לרוסי…

 ביקרתם כבר בדף ההספד שלנו לשנת 2011? גם לכם יש רשימת חרטות מהשנה האחרונה? עשו לנו לייק בפייסבוק וכיתבו לנו מהן! מבטיחות שלא נצחק. בקול רם.

ולא לשכוח – תמיד דברים מתחדשים בדף השנאה שלנו

 

מודעות פרסומת

שכנים

רגיל

דון שרון:

"על כל הפעמים שהבן שלי מתעורר בגלל האופנוע שלך, מבחינתי, מגיע לך למות, אתה שומע? אין יום שהאזעקה או המנוע המפלצתי של האופנוע שלך לא מפרים את מה שאמור היה להיות שקט. אתה בריון, מרשה לעצמך להחנות את המפלצת הזאת במקום שברור לך שהוא לא חניה, במקום שברור לך שזה מפריע לאחרים ואתה יודע שזה מפריע כי אני כבר ביקשתי ממך כמה פעמים. ביקשתי יפה. אז תקשיב לי טוב טוב חתיכת גוש בשר מיותר, הולך לי עם כיפה וציצית, נוסע לי בראש השנה לאומן להשתטח על קברים ולהתפלל להוא שאתה חושב שאולי ייתן לך אופנוע גדול יותר שכמוך- מכל הלב אני מאחלת לך תאונה שתיקח את שתי ידיך. מכל הלב אני מאחלת לך שיגנבו לך את האופנוע. אבל הכי אני מאחלת לך ילד שלא יוכל לישון בדיוק מאותה הסיבה שהבן שלי שלי לא נרדם כל פעם שאתה מתניע את המפלצת פח שלך".

כבר כמה ימים שהמכתב הזה תלוי לנו על המקרר, מחכה לגזר דינו. זה מכתב שכתבתי לשכן בעקבות תסכול גדול על הרעש שהוא עושה עם האופנוע שלו. אנחנו גרים בקומת קרקע, ברחוב קטן שהוא בעצם שביל. יש בערך חמישה שכנים עם טוסטוסים וכולם מחנים לנו על הבית. לפני שהילד נולד, אפילו לא שמתי לב לזה, אבל מה לעשות- ברגע שיש לך ילד ולוקח לך שעתיים ורבע (במקרה הטוב) להרדים אותו אחרי ששרת, קפצת ובעצם, עשית הכל חוץ מסטריפדנסינג ואז מגיע איזה טוסטוס שמחרבן לך את כל העבודה – קצת קשה שלא לשים לב לרעש הזה. ודיברתי איתם, דיברתי עם החארות. אמרתי להם תשמעו, זה עושה רעש, שלא נדבר על הריח של האגזוז שנכנס לי ישר לסלון, וזו לא חניה פה, ויש לכם מגרש חניה חמישה מטרים מפה ויש תינוק וזה, אבל הם לא אכפת להם החארות. ממשיכים. ואני עצבנית רצח מזה. ובא לי לפוצץ ת’עולם. בא לי פעם אחת להתפרק על מישהו (במקרה הזה על השכן), ככה טוב טוב ולהוציא אחת ולתמיד את הכל. רוצה לשים לו את המכתב ולהרגיש טוב עם זה. בלי כל המחשבות האלה של – אולי זה לא בסדר וצריך לשמור על שלום עם האחר והשלום מתחיל בתוכי ולקבל ולהכיל את האחר ובטח עכשיו יקרה לי משהו רע רק בגלל איך שהתנהגתי וכואב לי הגרון בתור עונש ולא התקבלתי לעבודה ההיא רק כי אמרתי להוא את מה שאני חושבת וכוסססאמו. די! לפעמים בא לי באלימות. שלא יתעסקו איתי, שיתנו כבוד. שידברו עליי ויגידו- “זאתי אל תתעסקו איתה, תנו לה כבוד”. בא לי להסתכל על השכן עם האופנוע ולהגיד- “זה מפריע פה” ושהוא לא יתווכח אלא רק יהנהן, יתנצל ויאמר שזו פעם אחרונה שזה קורה. ואז אני אגיד לו- “אתה מתכוון- זאת פעם אחרונה שזה קרה” ואז ככה מול העיניים שלו לוקחת מפתח שוודי (משום מה יש לי הרגשה שזה הכלי הנכון שיעשה ת’עבודה) ומפרקת לו את כל האופנוע לחלקים, ככה מול העיניים שלו והוא עומד  לידי ובוכה ובוכה ובוכה, כמו ילד קטן, בוכה – אבל לא אומר מילה, למה יש לו כבוד אליי עכשיו. הוא יודע שלא מתעסקים עם אמהות מניקות, מאדר פאקר. אני נעמדת, מלאה בגריז, רזה וחטובה, מחזיקה ביד את המפתח השוודי ומגישה לו אותו. בעצם לא. זה המפתח שלי מהבית, למה שאני אתן לו אותו.

 אבל בינתיים, אני בבית, חיה בתוך הסצינות האלה שיש לי בראש, מדמיינת שאני איזה דון שרון קורליאון והוא עדיין מחנה פה. כוסאמק, מרמור זה לא טוב לחלב.

ניצן:

שרון, כהרגלה, היא נציגת המרמור וההנקה. אני, לעומתה, בגלל שאני מבלה את רוב זמני לבד בדירה (כי אני רווקה, לא בגלל שאני דוחה או בהסגר או משהו), דווקא נהנית מרעשי השכנים. אני גרה בבניין תל אביבי דק קירות, שגורם לי להרגיש כאילו אני אף פעם לא לבד. תיאור קלאסי לכמה אני שומעת הכל הוא אותו יום שמשי בו שמעתי נשימות כבדות בדירתי בכזו בהירות עד שפתחתי כל ארון וכל חדר מצוידת בגז מדמיע. בסוף פתחתי את החלון רק כדי לגלות כלב בדירה שמולי, יושב ובוהה בי להנאתו. בכל אופן, אני מכירה את השכנה שעושה סקס בקולי קולות, את העובדה שהשכנה מלמטה יוצאת רק עם ידידים הומואים כי הם היחידים שמוכנים לאכול איתה סושי (היי! אני אבוא!) וכמובן את הזוג הצווח מלמעלה, שמנהלים ריבים הזויים לחלוטין בכל שעות היממה, ריבים שגורמים לי לרצות לרוץ למעלה ולהציע לבחור לגדל זוג ביצים ולעזוב את זוגתו, שמשפט המפתח שלה, אחרי שהוא אומר לה שהוא מכין לה פיתה, הוא "לך קבינימאט אתה והפיתה שלך" (היי! אני אוכל את הפיתה שלך!).

אני מכירה את השכן מהדירה הצמודה אליי שהולך לשירותים כל לילה בדיוק באותה שעה, ואת השכנה שהולכת עם עקבים ומזיזה רהיטים בכל שעות היממה ולפי התיאוריה שלי היא מלכת סאדו- מאזו (ההנחה ההגיונית שלי היא שהיא קושרת את הנתינים שלה לשולחן. או שאולי היא סתם יושבת על כסא, אבל הגרסה שלי מעניינת יותר).

בקיצור, אלו החבר'ה שלי, ההומיז שלי. נכון, קצת נעלבתי כשהבחורה מהקיוסק למטה, שהתברר שגרה שתי קומות מתחתיי, שאלה אותי למה אני לא מצטרפת למסיבות הבניין השבועיות שלהם. ונכון, מעולם לא הוזמנתי למסיבות האלו, אבל זה שולי. בליבי אני חשה שאנחנו משפחה גדולה ולפעמים, כשקשה לי להרדם, אני נהנית להרגיש שאם במקרה יצוץ מתוך האפילה רוצח סדרתי מוטרף וזה קורה כמעט בכל ספר שאני קוראת, אז יהיה מי שישמע אותי. או נגיד אם אצטרך פותחן או סוכר, אבל זה נשמע הרבה פחות דרמטי.

והשבוע, השבוע קרה דבר נפלא אף יותר. לשכנים שלי האהובים הצטרפו שכנים חדשים, שבע עשרה חיות קרקס מרגשות שמוכיחות שאכן, כמו בסרט "כוכב הקופים", יש סיכוי רציונלי לחלוטין שששימפנזות אכן ישתלטו על המין האנושי ומעתה אנחנו נחיה בצילם. ואני מגלה יותר מתמיד, כמה נחמד זה כשיש שכנים, או במקרה הזה שותפים. או אפילו יותר מדויק, חיות מחמד. כמה טוב כשיש עם מי לדבר וממי לשאוב תובנות ונחמה. בקיצור, תודה לאל שהאח הגדול חזר.

בכל אופן, לסיום, אקדיש לשרון את השיר הבא בתקווה שהיא תוכל למחול קצת לאופנוען הרועש, לי על שאני רואה "האח הגדול" ומחבבת את שכניי, ולחסוך מזוזו את נטיותיה האלימות- גובלות בפסיכוטיות.

כמו שאתם ודאי מבינים, יש הרבה שנאה בלבנו. קפצו ל"דף השנאה" שלנו לראות מה התחדש.