אני רווקה, אז אני אמנם קצת משוחדת, ויכול להיות שבעוד שנה כשאשכון לבטח בזרועותיו של בחיר לבי אני אהיה בדיוק כזו, אבל הנה רשימה ראשונית בהחלט של דברים שאני שונאת בזוגות מסוימים. אלוהים, מאיפה להתחיל:
זוגות שחולקים אוכל. האם התאבון שלהם פחת עכשיו כשהם חיים על אהבתם? האם הם הפכו לקמצנים? האם האוכל טעים יותר כשהוא מחולק לשניים? תמיד כשאני רואה רגע כזה, בא לי להגיד – אחותי, הרי לפני חודש ירדת על המבורגר והתבהמת על חבית בן אנד ג'ריז בבית (או שמא זו רק אני), אז על מי את עובדת? והאם יש משהו יותר דוחה מלראות גבר מסוקס לשעבר מנקר בעדינות מצלחת הסופלה של חברתו? ובכן, בי נשבעתי, כאן ועכשיו, שחור על גבי בלוג, שלנצח אגרוף חתיכות גדולות של פאי התפוחים הענקי לפי בעודי נוהמת "תזמינו משלכם!".
כשהייתי סטודנטית ממלצרת, או מלצרית מסטדנטת, תמיד התחלחלתי למראה זוגות חברים שבאים יחד לשבת על קפה ועוגה בשישי בערב, ואז הבטחתי שלעולם לא אהיה כזו. שהגבר שלי ירים טלפון לחברו הטוב ויאמר לו "גבר, נשב על עוגת שמרים עם האשה?". הרי אין מצב שאותו גבר, שיושב עם זוגתו ולוגם שוקו חם בשישי בערב, לוקח אותה אח"כ הביתה, מטיל אותה על המיטה ומבצע בה את זממו. מקסימום מבקש שתכרבל אותו ומדבר על עצמו בגוף שלישי ובקול תינוקי. לשתות יחד שוקו פושר בשישי בערב כאילו מצהיר בפני העולם "איננו מקיימים יחסי מין!"
ואם בזוגות חברים עסקינן, מדוע כל הזוגות מתנהלים רק בלהקות? הפחד הכי גדול שלי בחיים הוא לומר "יצאנו עם זוג חברים לסרט", או "עשינו ערב גבינות עם זוג חברים". נסו לשאול מי הוא אותו זוג חברים והאם יש להם שמות נפרדים או בכלל, ישויות נפרדות ותתקלו במבט מבולבל ו/או נבוך. "זה זוג חברים שלנו..הם זוג..חברים של שנינו…". ובהמשך לאקסיומה זו, אקשה ואשאל, איך יכול להיות שאנשים שהתקיימו בנפרד רוב חייהם, לפתע חולקים ארוחות, חברים, או איברים חיוניים אחרים, כאילו אלו לא התקיימו בנפרד לפני זה.
הלאה- זוגות עם שמות חיבה גנריים. לא בבית ספרי! אני לעולם לא אהיה מאמי או בובי או בייבי. זוגות ללא שמות חיבה מעניינים מגעילים אותי. אני רוצה שם כמו "חובזה" או "אלפלפא" ושיהיה סיפור מדהים מאחורי השם הזה. סיפור שרק אני וזוגי נדע ולא נזכור כבר מאיפה התפתח אבל נדע שאלו שמות החיבה שלנו ולא לחילופין "קוראים לו בייבי, כי הוא פשוט מהמם כזה". בושה.
עוד משהו- זוגות הידועים כ"המפלצת בעלת שני הראשים". גם אני, מתוקף היותי בן אדם מופלא ורומנטי ומפרגן, אוהבת לראות זוגות אוהבים מתחבקים ומתנשקים. אולם, מה שאני לא מעוניינת לראות, הוא זוג שכה כרוך זה בזו, עד שהם נראים כאטרקציה תיירותית (יש שמועות שיש נחש עם שני ראשים בדרך לאילת, אז זה לא סקסי, לידיעת אותם זוגות). זוגות שעונים זה לזו לטלפון ותמיד הורסים לי, אם אני מתקשרת בבכי היסטרי לחברה על איזה אידיוט שעיצבן אותי, ונאלצת לשמוע את קול בן זוגה העליז וכתוצאה מכך לשנות את קולי ולהשמע גם אני עליזה, רק כדי שהוא לא יעלב או יחשוב, שוב בפעם המיליון, למה המאמי שלו ממשיכה לדבר עם הרווקה האבודה הזו, כשאפשר פשוט לצאת עם הזוג חברים שלנו לקפה ועוגה בלי דרמה. וואו, זה היה משפט ארוך.
זוגות החולקים פייסבוק, שזו פארסת המאה. לחלוק פייסבוק? באמת? אז למי אני אמורה להדביק לינקים של סקס והעיר הגדולה על הקיר? או שירים של טייק דאת? לכל גבר החולק פייסבוק עם אשתו אני ממליצה גם לחלוק את הביצים שלו. אין דרך חזרה משם. ובאותה נשימה- זוגות המבקשים רשות אחד מהשנייה. "אני צריך לבקש רשות ממאמי", "אני צריכה לברר עם בובי מה קורה איתנו". זה מדהים כי, לעניות דעתי, רוב הזוגות הגיעו לזוגיות לאחר מספר שנים לא מבוטל בו בילו לבד והצליחו להחליט לגמרי לבד לגבי פעילויות יומיומיות פשוטות.
יש עוד הרבה, אבל אני מאבדת חברים במהירות ולכן אסכם שאני מעוניינת בזוגיות מצחיקה, סקסית, כיפית,מפרגנת. הנה, שרון נשואה לליצן ואני בטוחה שלא משעמם שם. אם הם רבים, הוא בטח שם אף אדום על עצמו ומצחיק אותה. ובטח גם במיטה מצחיק שם, עם האף האדום של הליצן, אבל זה כבר פוסט נפרד לגמרי. לא נראה לי שהיא מבקשת ממנו רשות לצאת עם חברות או קוראת לו בייבי (כי הוא רוסי והוא יצחק עליה), או אוסרת עליו לצאת למקומות לבד. אני בעיקר רוצה להיות בן אדם שלם (ומושלם כמובן, כי כזו אני) בתוך מערכת יחסים, שבא עם סט חברים עצמאי, הרגלים מוזרים ורצון עז שבן זוגי יצא מדי פעם למשחק עם חברים, כדי שאוכל לעשות דברים כמו מריטת גבות + בהייה בערוץ אי +בליסת פסטה אינטנסיבית.
אלייך, שרון.
שרון:
באמת, הדבר האחרון שאני אוהבת או רוצה לעשות זה להחמיא לניצן. אני מאמינה שאסור לעודד אותה יותר מדי ושיש להחזיק אותה קצר אחרת היא משתוללת. אבל – Oh mighty lord, god damn! i said god damn!
הבחורה כתבה פחות או יותר את מה שאני חושבת גם בכל הקשור לזוגות. כמובן, שבתור ליידי, לא אוכל לפרט על כל הקורה בחדר המיטות בביתי, אבל תשמחו לשמוע שלא מעורב בכך אף של ליצן (באמת ,ניצן!) . ובכן, נחזור לענייננו, זוגיות כן?
אני מניחה שאפשר להסתכל על זוגיות כעל מסע, מסע שלא ממש תיכננתי להגיע אליו, הכל קרה במקרה כזה, אבל כ"כ מעניין שאני רק רוצה להמשיך לטייל ולחקור ולהגיע לעוד מקומות ולא להפסיק לעולם.
חררר…פששש…חרררר…פשש…סליחה, לרגע נרדמתי מעצמי. כשהוכרחתי ע"י ניצן (היא איימה על חיי! מה יכולתי לעשות?) לכתוב פוסט על זוגיות ידעתי שהופה, שרון- את הולכת להסתבך כאן. מה אני יכולה לכתוב על זוגיות? אז נכון, אני בזוגיות כבר מהמאה ה-18 וכאילו אמורות להיות לי מלא תובנות וחוכמות ואני מניחה שבאיזשהו חלק בראש שלי הן נמצאות, מסתתרות מאחורי תובנות אחרות, שמסתתרות מאחורי תובנות אחרות (אני אעצור כאן). אז איך זה שאני לא מצליחה להגדיר אפילו מזה זוגיות בעיניי?
מתוך מצוקה וחרדה גדולות, מיד פניתי לחברי הטוב א. שושן שתמיד עוזר לשפוך קצת אור על דברים שכנראה צריכים, נו טוב, אור. להלן מה שהיה לו לומר על זוגיות:
- סגולת הזוגי.
- היות זוג.
אז קודם כל- וואט דה פאק איז "סגולת הזוגי"? לאנשים זוגיים יש סגולות מיוחדות? או שאולי מדובר על הסגולה של אדם להיות זוגי, כלומר לא כל אחד יכול להיות בזוגיות, אלא רק יחידי סגולה, אלה שזכו בסגולת הזוגי.
ומה קורה עם סעיף 2 מר א. שושן?
מה ז"א היות זוג? אתה לא יכול פשוט לכתוב שזוגיות זה היות זוג. הרי את זה הבנו כבר. תן פה קצת יותר הסברים, תפרט באמא 'שך, תשקיע.
ומי אמר שזוגיות זה רק במובן האינטימי? הרי אנשים מנהלים חיים שלמים של זוגיות עם חפצים, בעלי חיים, מדינות, מאכלים (מאכלים? מאיפה הבאתי את זה?) וכו'. מישהו יכול להגיד לי שאין לי זוגיות עם הבן שלי (אוקיי, אני יודעת, זה נשמע לא טוב, אבל תנסו שניה לזרום איתי)? הרי יש בנינו מערכת יחסים שלמה, תקשורת, תגובות, אהבה וכל השיט הזה.
מבחינתי זה בקטגורית הזוגיות. נראה לי שבשקט אפשר להגדיר זוגיות ככל קשר בין שניים שיש בו דיאלוג כלשהו, תן וקח ביחסים ומכנה משותף. אולי לפעמים מרוב שאנחנו כ"כ מחפשים להגדיר משהו, לשייך אותו לקטגוריה מסויימת, אנחנו עוד יותר מתבלבלים. ואולי זו רק אני.
זוגיות זה כל דבר. זה כששתיים כותבות בלוג, זה כשקרואסון יוצא מהתנור והקונדיטור מרוצה, זה שכשיש גלים בים והגולשים יכולים ליהנות, זה בלילה כשאת עצובה, הוא שוכב לידך ומספר לך על הטיול שתעשו באמריקה עם הוואן שתשכירו ואת שואלת אותו בקול חנוק מדמעות- “אבל מה עם אירופה? אתה לא רוצה לטייל גם באירופה?” ,”גם באירופה, ברור", הוא מרגיע, “ וגם שופינג בטוקיו, כמו שתמיד רצית", זה ביונסה וג'יי זי (בהזדמנות זו אני רוצה לאחל מזל טוב להורים הטריים, מקווה שביונסה לא תשכח שהנקה זה חשוב מאוד) אבל גם אריק ובנץ, זה דפני ליף והתקשורת, זה הזמן והמירוץ נגדו, מלח ופלפל ובקיצור הבנתם את הרעיון.
אבל אם נחזור לרגע לדבר על הזוגיות הקובנציונלית, ההיא שניצן קרעה לה ת׳צורה , ממש כמה שורות כאן מעליי, אני מודה שאני פוחדת לכתוב עליה בלי לצאת דביקה. אבל אולי זה בדיוק מה שזוגיות (אוקיי מספיק עם המילה הזאת כבר!!) עושה לנו. כולנו בסופו של דבר רוצים את הדביקות הזאת, את ההוליווד הזה (גם אתה ליברמן!) וכן, גם אני נפלתי לתוך העיסה הזאת. אני שרון ואני דביקה. הנה! אני מודה! אז נכון, יש תקופות קשות ויש גם תקופות ממש קשות, מבחנים שהחיים מספקים לנו בשפע ושאנחנו כל פעם מתפלאים שעברנו אותם אבל אנחנו עוברים אותם. זאת עבודה במשרה מלאה וכ״כ קל לקחת אותה כמובנת מאליה, לעשות אותה בחפיף ולעגל פינות וככה בלי לשים לב להתרחק אחד מהשני וליצור פערים כאלה גדולים שכנראה כבר לא ניתנים לגישור. ברגע אחד דף הפייסבוק המשותף נסגר, הבייבי והממי נעלמים והופכים לאיזו נקודה קטנה בחלל ואנחנו מתחילים לשאול למה בכלל אנחנו ביחד. כ״כ קל לגמור את זה, לעבור הלאה, יש היום הרבה יותר לגיטימציה ואישור חברתי לזה ואולי בעצם כאן הבעיה. כי זוגיות זה לא משהו שאמור להיות קל. איך יהיה קל אם מעורבים בזה בני אדם- היצורים הכי מורכבים ומסובכים שקיימים על הכדור הזה? אפילו ההוא שיצר אותנו בטח מתבעס על מה שיצא ומודה שזו לא אחת היציאות המבריקות שלו. אבל מבחינתי- זה הקושי הכי מתוק שיש ולא הייתי משנה דבר. נשבעת. ואני עוד נשואה לרוסי…
ביקרתם כבר בדף ההספד שלנו לשנת 2011? גם לכם יש רשימת חרטות מהשנה האחרונה? עשו לנו לייק בפייסבוק וכיתבו לנו מהן! מבטיחות שלא נצחק. בקול רם.
ולא לשכוח – תמיד דברים מתחדשים בדף השנאה שלנו
שתיים בלילה 