ארכיון חודשי: דצמבר 2011

סילבסטר

רגיל

שרון:

חלק א׳ – זה לא סילבסטר, זה נוביי גוד

חורף 2003, עוד שניה 2004. אני מתלבשת בהתרגשות, מתכוננת לערב הגדול של הסילבסטר. השנה, לראשונה בחיי, יש לי חבר , מה שסוגר לי באופן מושלם את סוגיית הנשיקה בחצות. השנה שרון, סוף סוף לא תיאלצי להתחבק עם חברותייך שבדיוק כמוך לא מצאו שפתיים להידבק אליהן בחצות, או להתנשק עם החבר ההומו. לא לא! השנה , את כזאת מגניבה וחושנית, היקום כולו בכף ידך, אין ג׳ינס שלא עולה עלייך, את צעירה ותמימה והעולם בשבילך הוא כמו כדור מסיבות אחד גדול. השותפה שלי נכנסת לחדר ושואלת אם אני בטוחה שאני מוכנה לערב הזה ואני עונה לה שברור, זה הלילה לו חיכיתי ומה כבר יכול להיות וי הב א בויפרנד!

והנה הגעתי אליו. הוא כ״כ שמח לראות אותי, מחבק אותי בחוזקה, אומר לי ״את נראית יפה״ ואני בטוחה שדי נו, זה כנראה הרגע הרומנטי בחיי. לא יכולתי שלא לשים לב שהוא התחיל כנראה לשתות בלעדיי, אבל מה זה משנה, הוא כזה מושלם והוא כ״כ מעריץ אותי נו אז שיהנה. בסלון אני מבחינה בשולחן ארוך מלא באוכל שלא ראיתי מימי חיי. כלומר, הצלחתי לזהות שם את מה שהייתה פעם עגבניה וגם פטריה שראתה ימים טובים יותר ויש שם איזה משהו רוטט ואיזה משהו וורוד והנה שם יש מן אצות ירוקות (אתם צוחקים עליי, נכון? אצות?) ומיונז. הרים של מיונז.

חלק ב׳ – אוכל רוסי ווודקה.

נכנסתי לסלון, ישראלית יחידה ומפוחדת, לא מבינה למה אף אחד לא אמר לי שתהיה ארוחה (מזל שהבאתי גלידה…), מוקפת חבורת רוסים צוהלים שגם הם כנראה כבר שתו איזו כוסית או שתיים וגיטרה. ״את רוצה וודקה?״  הייתה השאלה הראשונה שהופנתה אליי ומבלי שהספקתי לענות כבר אחזתי ביד אחת כוס (כוס! לא כוסית!) עם המשקה השקוף המקולל וביד השניה מלפפון חמוץ. "תשתי ומיד אחרי זה קחי ביס מהמלפפון" הורה לי איזה רוסי שדוף בשם ג׳ניה. מהר מאוד הבנתי שלסרב אני לא יכולה וש if you can't beat them join them ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי צמודה למלפפונים החמוצים ומאזינה למחרוזת שירים רוסיים מכל הזמנים. וכאן הזמן ללמד אתכם, קוראים אהובים, שבשביל רוסים, אין דבר כזה סילבסטר. החג (כן,זה אשכרה חג) נקרא נוביי גוד, שזה ברוסית שנה חדשה. יש כאלה שחוגגים את כריסמס, אבל זה כריסמס של הרוסים. עץ חג המולד נקרא יולקה ושלא תעיזו להגיד סנטה קלאוס, כי ברוסיה, לשמן החמוד עם הזקן הלבן קוראים דד מרוז- סבא כפור. ולא, הוא לא יורד דרך ארובות ומשאיר מתנות לילדים בתוך גרביים תלויות על אח. מצטערים, לזה לא היה תקציב.

דמיינתי את עצמי ברוסיה הקרה כשבחוץ משתוללת סופת שלגים ואני יושבת כאן עם פועלי העם הקומוניסטים, מבכה על מותו של סבא לנין וחולמת על עתיד טוב יותר למען אמא רוסיה. חשבתי על הגלידה שהבאתי ועל המבט המשונה שקיבלתי כשראו שהבאתי גלידה (גלידה? בשלג התל אביבי?), על השותפה שלי ששאלה אותי אם אני מוכנה לערב הזה ושעכשיו אני מבינה למה התכוונה ועל זה שתכף חצות ולפחות אזכה סוף סוף לנשיקת החלומות שלי. קצת לפני עשר בלילה שלנו, שזה קצת לפני 12 בלילה ברוסיה- ישבנו כולנו וצפינו בנאום של פוטין. מסתבר, כך הבנתי, שזה מן קטע כזה שכל שנה הנשיא מדבר אל עמו ומאחל להם אלוהים יודע מה וכולם צופים.מממ…מעניין מה יהיה לו לומר השנה?

חלק ג׳- אפשר נשיקה?

אני קולטת שהנה זה מגיע, הרגע שלי, הנשיקה שלי, שעוד שניה הוא לוקח אותי בזרועותיו ומנשק אותי כאילו אין עוד פוטין בעולם ולוחש לי באוזן כמה אני מדהימה וששנה הבאה, בעזרת השם, מתחתנים במוסקבה. הספירה לאחור מתחילה: עשר, תשע, שמונה, הכאילו שמפניה נמזגת לכוסות, שבע, שש, ג׳ניה מפיל את הכוס ומהר מביאים לו אחת חדשה, חמש, ארבע,שלוש, ג׳ניה מפיל גם את הכוס הזאת ונשאר כבר עם הבקבוק ביד (ועל זה נאמר- מה נגרם איתך בן-אדם?), שתיים, אחת- סנובום גודום!!! כולם מרימים את הכוסות ועושים לחיים , צוהלים ושיכורים, מתנדנדים, רצים להביא את הגיטרה…רגע! לאאאאא!!! מה קורה פה? אבל…. אני…מה עם ה?.. אבל כבר מאוחר מדי. אני מסתכלת סביב, תרה בעיניי אחר תקווה , מחפשת את הבויפרנד ומוצאת אותו כבר עמוק בתוך הגיטרה, מנגן ושר עם כולם עוד שיר של איזה רוסי שמת כבר מזמן, מת בדיוק כמו החלום שלי על הנשיקה בחצות, ההיא שהייתה אמורה לשים קץ לכל השנים האלה של תחושת העליבות בחצות של כל שנה חדשה, שהייתה אמורה להוות את השינוי שלי מילדה חולמנית לאישה כובשת וסקסית. מת.

לכו תסבירו לרוסים שהסילבסטר הוא בשביל הנשיקה בחצות. שלא צריך את כל האצות האלה והנאום של פוטין והגיטרה והחולצות המשובצות. בעיקר לא את החולצות המשובצות. מאוכזבת, אני פורשת לחדר, הרוסי שלי שואל אם הכל בסדר ואני עונה ש״בטח, פשוט יש לי לימודים מחר ואני צריכה לקום מוקדם״ וממשיכה ללכת כשמאחוריי נמזגות עוד כוסות של וודקה והגיטרה לא נחה לרגע.

בבוקר למחרת אני קמה, מנסה לעכל מה היה ומה לעזאזל עבר עליי ולמה לכל הרוחות ישנתי לבד במיטה. תשובה לחלק האחרון של השאלה אני מוצאת בסלון, כשעל הרצפה שוכבים כמה רוסים שעוד ממלמלים כמה דברים ברוסית ועל הספה יושבים הרוסי שלי,ג׳ניה, גיטרה ווודקה.  השעה 9 בבוקר.

חלק ד׳- סיכום

אז קודם כל- סנובום גודום, שתדעו, זה שנה טובה.

אחרי שהבנתי שכנראה חוויתי הלם תרבות קטן, מאז אותה שנה (כן,כן, בסוף התחתנתי עם הרוסי הזה שלא מנשק בחצות), אני לא מסוגלת לעבור את הנוביי גוד בלי לקשט את היולקה בבית , בקבוק וודקה וגיטרה. עם הזמן, הצלחנו להגיע לפשרה בנוגע לנשיקה בחצות והיום אין מצב שאני מתחילה את השנה בלי נאום של פוטין.

את הפוסט הזה אני כותבת כשלצידי בקבוק של וודקה וכמה מלפפונים חמוצים, כי מסתבר שזה השילוב הכי טוב אחרי קולה ובמבה.  אז שנה טובה לכולם. סליחה, סנובום גודום.

 נ. ב.

הפוסט מוקדש לכל חבריי האהובים יוצאי ברית המועצות לשעבר.

ניצן:

הנה מה שאני חושבת על הסילבסטר: הוא היה שונא יהודים. "זה חג נוצרי" אני מסננת בעליונות כל שנה, בעודי מחליקה את השביס שלי ועוברת למושב האחורי באוטובוס. "אנחנו הלוא יהודים, וסילבסטר היה אנטישמי!"

כן, כן, יש לי חדשות והן מרגשות מתמיד. כל שנה, בסביבות סוף דצמבר, אני מתחזקת במצוותיי וחוזרת בתשובה. ברור לי שסילבסטר היה לא רק קדוש שונא יהודים, אלא שונא נשים בכלל ורווקות בפרט. הידד! עוד חג שנועד לגרום לרווקות בנות 30 לחוש רע. בלילה המיוחד הזה את נדרשת לרוץ ברחובות העיר ולהתחנן בפני מישהו, כל אחד, זר ודוחה ככל שיהיה, שינשק אותך. כי זה מה שרצה הקדוש סילבסטר. יש חגים, ואני לא מאשימה חלילה, אבל הם בעיקר נוצריים, שעוצבו כולם בכדי לבייש את הרווקה הצעירה. נגיד כמו הסילבסטר. או וולנטיינז דיי. ובמקרים כאלו אני נאלצת לפנות, בפתטיות רבה אם יורשה לי, לזווית הדת. "את מאמינה עליהם?" אני אומרת לשרון בגועל "חוגגים חגים נוצריים כאילו שכחו ממה שהעם הזה נאלץ לסבול". או, עוד משפט שחביב עליי "בשביל מה אני צריכה יום אחד המיועד לאהבה? בשבילי כל השנה היא מלאת אהבה!". אני גם נשמעת אמינה, אם לא מביאים בחשבון שאני גונחת בכמיהה למראה דובי פרווה אדום עם לב או מורחת את פרצופי על חלון של מסעדה, בוהה במרירות בזוג שמתנשק בחצות. ולכן, גרסת הסילבסטר שלי כבר שנים היא, שאני בוחרת שלא לחטוא בחגיגת חגים נוצריים, כי זה חטא. ואני אמשיך בקיום המצוות עד שיהיה לי חבר, ואז אלוהים יאלץ לסלוח לי, כי לא רק שאחגוג את אותם ערבים, גם אקפיד לתעד אותם מכל זווית ולהעלות אותם לפייסבוק, למען יראו וייראו האקס שלי ואיזה אחת מכתה י' שאני לא סובלת. אבל אני סוטה מהנושא. זה לא שלא ניסיתי לחגוג כאחת העם. לדוגמא – בלילה בין 1999 לשנת 2000, כן, אותו לילה אליו אגרתי במרץ שימורים במשך שנה, הייתי חיילת טרייה בשמירה. ולא סתם שמירה, זו הייתה השבת הראשונה שלי, בקרייה, בעמדה שצופה אל עזריאלי ואל המספרים שמתחלפים לתוך המילניום החדש. האירוניה לא פסחה עליי אז ולא פוסחת עליי גם היום. את ליל המילניום שלי ביליתי שרועה לסירוגין על הרצפה במגורי הבנות ממררת בבכי ובוהה בזיקוקים שעל עזריאלי, בעודי צועקת בערבית עילגת ומנפנפת בעוזי נטול מחסנית לעבר טוראי מבוהל שירד באמצע הלילה למכונת החטיפים והקפה שהיו בתחום שמירתי.

את הסילבסטר שבין שנת 2002 ל-2003, ביליתי אמנם בניו יורק, אבל, במיטב המסורת (האירונית) שלי, במקום לבלות את הערב ספונה בין אלפי אנשים בטיימס סקוור, לקחתי לי משמרת כפולה במסעדה בה עבדתי, מתוך ידיעה ברורה שהערב אני עומדת להרוויח שכר דירה חודשי. מיותר לציין, כמובן, שלמרבה האירוניה, נפש חיה לא נכנסה למסעדה כל הערב, דבר שאילץ אותי להלוות מהמקסיקני במטבח 2.30 דולר לסאבווי חזרה הביתה, שם התכרבלתי עם גיגית גלידה ושק עוגיות שוקולד צ'יפס. סיפור אמיתי.

בשנת 2008 כבר היה לי חבר בסילבסטר, אבל למרבה האירוניה, הוא היה בארה"ב בכלל, ומטורף סכיזופרני בפרט, ולכן בחצות בלילה כשישבתי ליד הטלפון, ממתינה לאיזו שיחה רומנטית, הוא יצא לחגוג עם אחת האישויות שלו, והשאיר אותי בוהה בטלפון דומם, בעודי מנשנשת קצת כנפי עוף של דיקסי לנחמה.

והשנה, בואו נהיה כנים, אני מתגוררת בתל אביב, ונחמדה ככל שתהיה, היא אינה בדיוק במה טובה במיוחד לריצה בהילוך איטי עם עקבים ושמלת נשף אה-לה קארי ברדשאו לקראת איזה מיסטר ביג מסוקס. מקסימום ירידה איטית לרחוב בחצות הלילה כדי שברוך מהקיוסק יזכיר לי שוב שאני חייבת לו כבר חודש שני שקל על קרמבו ועדכון סטטוס ממורמר בפייסבוק בסגנון "וואו כמה רעש יש ברחוב, כל כך שמחה שאני במיטה החמה שלי", שזה סטטוס עגום מאד, בינינו. או שאלך לשרון, שעדיין מאמינה שהיא רוסיה (המסכנה). אצלה לפחות מחלקים וודקה וחמוצים חינם ויש רוסים שיכורים רווקים, שזה קצת כמו סרט ערפדים, לפי מה שאני מבינה, ברגע שהם נועצים את שיניהם בך, את מיד הופכת לרוסיה גם כן. אבל זה פוסט אחר לגמרי.

לסיכום, שנת 2012 שמחה לכולנו, וקיפצו לדף המיוחד שלנו לכבוד הסילבסטר- "ביי ביי 2011", שם חלקנו את החרטות הגדולות ביותר מהשנה שחלפה, כי חיים ללא חרטות, הם, ובכן, די מדכאים.

 או לחילופין בדף הפנטזיות שלנו, שאותן לבטח נגשים ב-2012. הפי ניו ייר!

מודעות פרסומת

עבודה

רגיל

ניצן:

ובכן, מצאתי עבודה חדשה. שרון בוודאי תספר לכם שהנקה זו העבודה החשובה בחייה של אשה, אבל אני, דעתי עוד חלוקה. האמת שהכל התחיל ברגע שסיימתי את התואר ההו כה מועיל שלי בתקשורת והבנתי, למגינת ליבי, שאין לי מושג מה לעשות איתו. נכון, ההצעות היו מפתות והגיעו במהירות – מלצרית, ברמנית, מוקדנית, מזכירה. עד שהבוס שלי במשרד פרסום צווח עליי שאני מטומטמת וזרק עליי שדכן, גם חשבתי שיש לי עתיד בתקציבאות. אבל אז נחתה עליי ההכרה שלא רק שאין לי מושג מה אני רוצה לעשות, התברר, שכאדם, אני גם לא ממש רוצה לעשות כלום. כלומר, ואני יודעת שזו בושה נוראית להודות בכך ואבא שלי יתבייש בי, אני אהיה מאד, מאד, מאד מרוצה, להיות עקרת בית אמיתית מבוורלי הילס, שזה לא באמת להיות עקרת בית, אלא פשוט מישהי שלא עושה כלום, יש לה אספקה בלתי פוסקת של כסף והיא מבלה את ימיה בפדיקור, עיסויים וקניות. כן, זו אני, לגמרי. ועוד יותר מזה, רחמנא לצלן, אני לא אשתעמם מזה אף פעם. אני מצטיינת עולמית בשכיבה על הספה + בהייה בחלון. אך, אנחה, ייעודי הוא כנראה שונה. לכן, לאחר שלושה חודשי אבטלה (או כמו שאני קוראת לזה – "התקופה הנפלאה בחיי"), התחלתי לחפש עבודה, שתממן את תשוקתי לאופנה ולמגורים בדירה יקרה באופן מגוחך בתל אביב, וגם תעביר את ימיי בשקט יחסי, שיאפשר לי לעדכן סטטוסים בפייסבוק מדי שעה. לכן החלטתי שבשנה הקרובה, אבלע את גאוותי ואת הידיעה הברורה שאני חכמה בהרבה מכל מעביד פוטנציאלי שעלול להיות לי, ואבקש לעסוק במקצוע אדמינסטרטיבי לוהט, שמצריך מלתחה כמו ב"מד מן". הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לשכנע כל מראיין שחלום חיי הוא להיות מנהלת משרד יעילה ולא חלילה לרמוז להם, שבעוד שנה, כשהבלוג הזה יהיה מפורסם ואני אהיה סלב ושדרנית רדיו ובעלת טור ומגישת קטעי רצף אצל גיא פינס וזוזו של שרון כבר יהיה ילד גדול ולא יצטרך לינוק כל היום (עד איזה גיל זה, ההנקה הזו?), אני אעזוב אותם ולא אביט אחורה.

הפגם היחיד בתוכנית הוא העובדה שכנראה פרצופי החמוץ השפיע קצת יותר על מראייני בפעם המאה שהם שאלו אותי למה בוגרת תואר ראשון, בת 30, יפיפיה הורסת ושנונה כמוני, מחפשת תפקיד שבברור קטן עליי (מילים שלהם, לא שלי). בפעמים הראשונות עוד ניסחתי מיני תשובות מקסימות, אותן חשבתי שאני מדלקמת בחיוך אך התברר שסיננתי אותן במרירות. "אדמינסטרציה? זה החלום שלי. זה כל כך…מאורגן ו…יעיל…וכמו כן, תקתקני וגם…יציב..וכן יעיל..אה כבר אמרתי יעיל? זה פשוט כי אני מתה על יעילות". בפעם המאה האחת, כשגרוני כבר ניחר וכשרון המשחק שלי מאכזב אותי, עניתי על השאלה הזו בצורה קצת שונה. "כי אני צריכה כסף, ואין לי כוח שיזיינו לי את המוח בסופי שבוע ואין לי מושג מה אני אהיה כשאני אהיה גדולה ואני רוצה זמן ללכת למכון ולהכיר את בעלי העתידי כדי שיוכל לגאול אותי מעולם העבדות ולשלם לי על קורסים בפילוסופיה ועל זוג נעליים חדשות". או משהו כזה. זה היה מעורפל, אבל למרבה ההפתעה, קיבלתי את העבודה.

אז מעתה אני איני עוד בחופש, סליחה, מובטלת, ואני משהה את חיפושיי אחר היעוד שלי, שגם ככה הם חיפושים מעיקים שנוצרים רק בגלל העובדה שאני שייכת לדור שכל הזמן מחפש ייעוד ובסוף מוצא עצמו ממלצר.

אלייך, שרון.

שרון:

אוי עבודה, עבודה… בעוד שניצן מצאה את עבודת חייה עם משכורת חלומותיה (היי! ברור שאני מפרגנת!), אני, שנמצאת עדיין בחופשת לידה (למה קוראים לזה חופשת לידה לעזאזל?! הרי אני עובדת כמו ניגר!), בדיוק נכנסת לסרט של לחפש עבודה. סרט זה, שבו כבר שיחקתי כמה וכמה פעמים בחיי (המממ..לפחות אני משחקת איפשהו, נכון?), חוזר הפעם לחיי בגרסה משודרגת, גרסת התלת מימד, שובר קופות הוליוודי ממש. מה שעד היום היה סרט ה״איזו עבודה אני אמצא שגם תשתלב עם קריירת המשחק הלא קיימת שלי, וגם תהיה מעניינת וריווחית, טוב לא משנה אני אעבוד בעבודה מחורבנת נוספת כי אני נואשת״, הפך לסרט קורע הלב והדרמטי- ״איזו עבודה אני אמצא שגם תשתלב עם קריירת המשחק הלא קיימת שלי, גם תהיה מעניינת וריווחית, גם תתאים למשרת אם ואיפה לעזאזל אני תוקעת את הילד כשברור שאין לנו שקל למעון/ מטפלת?״.

אז נכון, השם הזה קצת ארוך, אבל היי, זה מבוסס על סיפור אמיתי. ולא לדאוג, אני לא הולכת לבכות פה על יוקר המחייה ועל צדק חברתי (מי אמר צדק חברתי ולא קיבל? אה… כולנו?) כי בעצם רק אני אשמה. אני בחרתי ללמוד משחק ואני בחרתי לעבוד בעבודות כ״כ גרועות ומביכות, אני בחרתי גם להביא ילד לעולם (דרך אגב, בחירה מוצלחת ביותר) ועכשיו- אני גם בוחרת להצליח. אה, נראה לי. (שניה, אתם פשוט חייבים להמשיך לקרוא עם המוסיקה הזאת ברקע).

כבר שנים שאני חיה את חיי בלופ מתמשך כפעלולנית קרקס מקצועית, בידיעה ברורה שכנראה לא זו הדרך (אתם מכירים את זה שאתם מנסים להפסיק להיות לוזרים וזה פשוט לא יוצא? אוף), שאובייסלי אני עושה משהו לא נכון ושכדאי שתתעוררי שרון, אחרת תהיי בת 40 ועדיין משחקת את הביצה שהתחפשה ועובדת בעוד עבודה לא קשורה רק כדי איכשהו להתפרנס. כל חבריי כבר מזמן עובדים בעבודות של גדולים ומתפרנסים מהמקצוע שלהם ואפילו ההוא שהוא בעלי – למד מקצוע נוסף שאותו הוא אוהב וממנו מתפרנס. עכשיו, יותר מתמיד אני צריכה להתחיל הכל מהתחלה. תכף נגמרת לי חופשת הלידה ואני צריכה להתחיל מחדש להיכנס לעולם המשחק, ללכת לאודישנים, לעשות בוק חדש, למצוא סוכן חדש- כל הדברים הנהדרים האלה שמלכתחילה הייתי כ״כ גרועה בהם (שיווק עצמי זה פאן!). בנוסף, אני צריכה גם למצוא עבודה בשביל הפרנסה (מי שחשב שמתפרנסים ממשחק שיקום וייצא בבקשה) ורצוי שהיא תהיה מעניינת, ריווחית וכל השיט הזה של הסרט שדיברתי עליו מקודם. אבל איך בשם מרת׳ה סטיוארט אני עושה את זה? איך הפעם זה יהיה שונה? איך אני מתקבלת לעבוד בתיאטרון  (כן עומרי ניצן, השאלה הזאת מופנית אליך)? איך אני לא מגיעה למצב ששוב אני צריכה לג׳נגל בין כמה עבודות רק כדי לגמור את החודש ופשוט בבוקר הולכת לחזרות בתיאטרון, בצהריים מוציאה את זוזו מהגן, טיולצ׳יק, ציצי (חייבת להניק כידוע…), חיתולי, ובערב חזרה לתיאטרון לשחק על בימות ישראל. חוזרת בלילה, סקס עם הבעל, הוא אומר שהייתי מדהימה ושאני אלילת מין מפוספסת, אני אומרת תודה בצניעות ונרדמת עם חיוך. התשובה היא- באמת שאין לי מושג. האם לוותר על חלום המשחק ולהשלים עם העובדה שליידי מקבת אני כבר לא אהיה (צא כתם ארור! צא!) וכן לא כלת פרס ישראל? האם עליי למצוא עבודה טובה עם משכורת טובה ופשוט לחיות חיים שקטים כלכלית ולגדל את זוזו וללכת לסינמה סיטי מדי פעם עם עוד זוג חברים? האם אני משלה את עצמי (אל תענו לי בבקשה)?

זה גם נראה כאילו רק אני נמצאת במצב הזה. כאילו לכולם הכל מסתדר בול ויושב יופי ואילו אני כבר מנסה שנים להסתדר. זה הגיוני? האם כל העולם נגדי? האם יש כאן קונספירציה? כן, אחרת אני לא מוצאת עוד הסבר הגיוני לכל החוסר הגיון הזה.

בכל אופן, באווירת האופטימיות הבלתי נגמרת, קפצו גם לדף ה- Hate Page שלנו, כי המוטו שלנו הוא "תמיד יש מקום לעוד שנאה".

הפעם הראשונה

רגיל

ניצן:

אני ושרון החלטנו לפתוח בלוג ולשתינו ברור למה. היא יודעת שאני מצחיקה וחיובית ואנשים אוהבים אותי והיא רוצה לרכב על זנב התהילה שלי. אני נותנת לה כי היא בדיוק ילדה תינוק והיא הורמונלית ואסור לעצבן אותה. שרון תנסה לספר לכם שהיא זו שעושה לי טובה וגם שבחורים ממוצא רוסי זה הטרנד החדש. אבל, כאמור, הורמונלית. אני ושרון קוראות אחת לשנייה בובי, בעיקר כי אנחנו שונאות אנשים שקוראים אחד לשני "בובי". היא כותבת לי כל בוקר בחמש בבוקר כשהיא מניקה. היא תמיד מניקה.

בגלל שזו הפעם הראשונה שלנו החלטנו לכתוב בלוג בנושא מפתיע – הפעם הראשונה. ברור שישר חשבתי על הסקס הראשון אבל זו הייתה חוויה כה משעממת וקצרצרה (כן, כן, אני מדברת אלייך), אחת שלא תספיק למלא אפילו לא שורה. לכן החלטתי לדבר על הפעם הראשונה בה נכנסתי לאתר היכרויות. כמו כל רווקה שחוגגת יומולדת שלושים ומלאת מרירות כרימון, הרגשתי צורך כמעט קיומי להרשם לאחד שכזה ומגובה במאות סיפורי נישואין מדהימים שסופרו לי על ידי בת דודה של חברה של שכנה שלי, שהיא וכל חברותייה פגשו את בני זוגן באתר שכזה, נרשמתי גם אני.

זה המקום לסייג ולומר שאני סולדת מהמילה "קסום" על כל הטיותיה ואם את נרשמת לאתר היכרויות כדאי שתדעי טוב טוב איך משתמשים במילה הזו. כל הבחורים שם מחפשים נסיכה קסומה וכל הבחורות רוצות דייט קסום ואני יצור מאד לא קסום בהוויתי. אבל אלוהים. האם כל הבחורים בישראל אוהבים שוקו חם והתכרבלות מול אח ומחפשים אהבת אמת? איפה הם הבחורים שאני פוגשת ברחובות תל אביב שרק רוצים לשתות ולזיין? ואם אני אומרת שאני מחפשת בחור עד גיל מסוים, מדוע שיפנה אליי בן שישים שטוען שהוא נראה צעיר מגילו? אתה לא נראה צעיר מגילך, סבא'לה, ואתה דוחה. בלילה הראשון לאחר שפתחתי את האתר חיכו לי לא פחות ממאה פניות חדשות. לא פלא, הפרופיל שלי הוא מצחיק והורס כמוני והתמונות שלי מראות אותי רק מזוויות חינניות. מאה פניות של מוקסמות ונסיכות וכרבולים ושוקו וגברים בני 60 וכאלו שמחפשים "אותך, שסיימה את המשחקים ומחפשת נסיך". בקיצור, ראבאק. שמרתי את הפרופיל פתוח כמה ימים טובים. כל ערב הכנתי לעצמי כוס תה (אני שונאת תה אבל זה נראה לי מתאים למעמד), התכרבלתי על הספה (אני שונאת להתכרבל על הספה) ופתחתי בחגיגיות את הפרופיל, מוכנה ומזומנה להכיר את נשמתי התאומה. כולם מכירים את הנשמה התאומה שלהם באתרי היכרויות. אך לא אני, כך התברר. לי אין נשמה תאומה, או לפחות אין לי נשמה תאומה שאמצא באינטרנט. האם שכחתי שאת האקס הפסיכופט שלי הכרתי באינטרנט? לפיכך, נפלה החלטה. עד שיוכח לי אחרת, או עד שיפנה אליי בן 32, מזרחי, עשיר, גבוה אך לא מדי, גאון ורגיש ובריא בנפשו- ובכן, אחזור לי לעולם ה"ערה" והמירמור בשמחה.

שרון:

האמת, כבר יומיים אני מסתובבת עם מחשבות על פעמים ראשונות. מנסה לשחזר את כל הפעמים הראשונות שלי בחיים, בידיעה מראש שזה כמובן בלתי אפשרי. אם מדברים על סקס נניח, גם אני אף פעם לא הבנתי למה עושים עניין כזה גדול דווקא מהפעם הראשונה הזאת. כלומר, זה מרגש, ברור, אבל כולם יודעים שזו לא החוויה הכי מדהימה שיש (לבנות לפחות) והיא כרוכה בכ"כ הרבה לחץ וציפייה (אצל רובינו), תכנונים של שנים (אצל חלקינו) ובסופו של דבר, מי בכלל זוכר אותה (אף אחד מאיתנו?) . ומעבר לזה- יש כ"כ הרבה פעמים ראשונות שהן הרבה יותר משמעותיות מכל בחינה ועדיין- סקס מקבל את הרייטינג הגבוה יותר.
אם כך, לא עוד! לדעתי אנחנו צריכים לשנות את האסוציאציה שיש לנו כששואלים "מתי הייתה הפעם הראשונה שלך?" ולכוון לדברים הרבה יותר חשובים! להלן רשימה קצרה של אופציות שחשבתי עליהן:

1. לידה- הלו!! זה אולי הדבר הכי משמעותי בעולם! אוקיי, אני מודה שזה יכול להיות בעייתי אם מפנים את השאלה לגבר אבל אין מה לעשות.
2. אהבה- אהבה זה חשוב! הנה דוגמה למה שקורה כשאין אהבה
3. עישון ג'וינט- נראה אתכם מנסים לזכור את זה.
4. הכנסת שמיכת פוך לתוך ציפה- מבחינתי אין דבר קשה ושנוא יותר- ואחרי שעושים את זה בפעם הראשונה, זוכרים את זה לכל החיים (גם לדברים רעים יש משמעות).

לאחרונה אני מבינה שיש פעמים ראשונות בחיים שלנו שאנחנו לא מסוגלים לזכור ועכשיו שיש לי תינוק קטן וחמוד אני רואה את הפעמים הראשונות שלו. כשהוא אוכל בפעם הראשונה בחייו בננה, אני בעצם זאת שנשארת עם החוויה ולו לא יהיה שום זכרון מזה (חוץ מכמובן התיעוד האובססיבי שלי של כל שניה מהחיים שלו). כלומר יש פעמים ראשונות שהן שלנו אבל מישהו אחר חווה אותן איתנו.
אבל בסופו של דבר ולקיצורו של עניין ולפני שניצן תתחיל ללכלך עליי פה שאני מפוזרת ולמה אני לא מסוגלת להתמקד בפעם ראשונה אחת ספציפית, למה להתחכם שרון, איזה מעצבנת את וכו', אני יכולה לומר להגנתי שאולי בעצם זאת הפעם הראשונה שאני הכי מחכה לה- להיות מרוכזת בדבר אחד בלבד. להתמקד בו ולא בעוד מליון דברים במקביל. להתחיל אותו וגם לסיים אותו. לעבור איתו תהליך.
כן, בואו נסגור שבמקום לספר כאן על איזו חווית פעם ראשונה שלי אני פשוט אומרת לאיזו פעם ראשונה אני שואפת. אני אסיים  בנימה אופטימית ואשים כאן שיר שכששמעתי אותו בפעם הראשונה הבנתי את משמעות החיים (מאז כמובן שכחתי אותה).

 נ.ב
בקשר לעניין הרוסים- אני לא יודעת על מה היא מדברת.

נ.ב. 2 – תמשיכו לקרוא משמאל למטה, יש דברים מעניינים.