שרון:
חלק א׳ – זה לא סילבסטר, זה נוביי גוד
חורף 2003, עוד שניה 2004. אני מתלבשת בהתרגשות, מתכוננת לערב הגדול של הסילבסטר. השנה, לראשונה בחיי, יש לי חבר , מה שסוגר לי באופן מושלם את סוגיית הנשיקה בחצות. השנה שרון, סוף סוף לא תיאלצי להתחבק עם חברותייך שבדיוק כמוך לא מצאו שפתיים להידבק אליהן בחצות, או להתנשק עם החבר ההומו. לא לא! השנה , את כזאת מגניבה וחושנית, היקום כולו בכף ידך, אין ג׳ינס שלא עולה עלייך, את צעירה ותמימה והעולם בשבילך הוא כמו כדור מסיבות אחד גדול. השותפה שלי נכנסת לחדר ושואלת אם אני בטוחה שאני מוכנה לערב הזה ואני עונה לה שברור, זה הלילה לו חיכיתי ומה כבר יכול להיות וי הב א בויפרנד!
והנה הגעתי אליו. הוא כ״כ שמח לראות אותי, מחבק אותי בחוזקה, אומר לי ״את נראית יפה״ ואני בטוחה שדי נו, זה כנראה הרגע הרומנטי בחיי. לא יכולתי שלא לשים לב שהוא התחיל כנראה לשתות בלעדיי, אבל מה זה משנה, הוא כזה מושלם והוא כ״כ מעריץ אותי נו אז שיהנה. בסלון אני מבחינה בשולחן ארוך מלא באוכל שלא ראיתי מימי חיי. כלומר, הצלחתי לזהות שם את מה שהייתה פעם עגבניה וגם פטריה שראתה ימים טובים יותר ויש שם איזה משהו רוטט ואיזה משהו וורוד והנה שם יש מן אצות ירוקות (אתם צוחקים עליי, נכון? אצות?) ומיונז. הרים של מיונז.
חלק ב׳ – אוכל רוסי ווודקה.
נכנסתי לסלון, ישראלית יחידה ומפוחדת, לא מבינה למה אף אחד לא אמר לי שתהיה ארוחה (מזל שהבאתי גלידה…), מוקפת חבורת רוסים צוהלים שגם הם כנראה כבר שתו איזו כוסית או שתיים וגיטרה. ״את רוצה וודקה?״ הייתה השאלה הראשונה שהופנתה אליי ומבלי שהספקתי לענות כבר אחזתי ביד אחת כוס (כוס! לא כוסית!) עם המשקה השקוף המקולל וביד השניה מלפפון חמוץ. "תשתי ומיד אחרי זה קחי ביס מהמלפפון" הורה לי איזה רוסי שדוף בשם ג׳ניה. מהר מאוד הבנתי שלסרב אני לא יכולה וש if you can't beat them join them ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי צמודה למלפפונים החמוצים ומאזינה למחרוזת שירים רוסיים מכל הזמנים. וכאן הזמן ללמד אתכם, קוראים אהובים, שבשביל רוסים, אין דבר כזה סילבסטר. החג (כן,זה אשכרה חג) נקרא נוביי גוד, שזה ברוסית שנה חדשה. יש כאלה שחוגגים את כריסמס, אבל זה כריסמס של הרוסים. עץ חג המולד נקרא יולקה ושלא תעיזו להגיד סנטה קלאוס, כי ברוסיה, לשמן החמוד עם הזקן הלבן קוראים דד מרוז- סבא כפור. ולא, הוא לא יורד דרך ארובות ומשאיר מתנות לילדים בתוך גרביים תלויות על אח. מצטערים, לזה לא היה תקציב.
דמיינתי את עצמי ברוסיה הקרה כשבחוץ משתוללת סופת שלגים ואני יושבת כאן עם פועלי העם הקומוניסטים, מבכה על מותו של סבא לנין וחולמת על עתיד טוב יותר למען אמא רוסיה. חשבתי על הגלידה שהבאתי ועל המבט המשונה שקיבלתי כשראו שהבאתי גלידה (גלידה? בשלג התל אביבי?), על השותפה שלי ששאלה אותי אם אני מוכנה לערב הזה ושעכשיו אני מבינה למה התכוונה ועל זה שתכף חצות ולפחות אזכה סוף סוף לנשיקת החלומות שלי. קצת לפני עשר בלילה שלנו, שזה קצת לפני 12 בלילה ברוסיה- ישבנו כולנו וצפינו בנאום של פוטין. מסתבר, כך הבנתי, שזה מן קטע כזה שכל שנה הנשיא מדבר אל עמו ומאחל להם אלוהים יודע מה וכולם צופים.מממ…מעניין מה יהיה לו לומר השנה?
חלק ג׳- אפשר נשיקה?
אני קולטת שהנה זה מגיע, הרגע שלי, הנשיקה שלי, שעוד שניה הוא לוקח אותי בזרועותיו ומנשק אותי כאילו אין עוד פוטין בעולם ולוחש לי באוזן כמה אני מדהימה וששנה הבאה, בעזרת השם, מתחתנים במוסקבה. הספירה לאחור מתחילה: עשר, תשע, שמונה, הכאילו שמפניה נמזגת לכוסות, שבע, שש, ג׳ניה מפיל את הכוס ומהר מביאים לו אחת חדשה, חמש, ארבע,שלוש, ג׳ניה מפיל גם את הכוס הזאת ונשאר כבר עם הבקבוק ביד (ועל זה נאמר- מה נגרם איתך בן-אדם?), שתיים, אחת- סנובום גודום!!! כולם מרימים את הכוסות ועושים לחיים , צוהלים ושיכורים, מתנדנדים, רצים להביא את הגיטרה…רגע! לאאאאא!!! מה קורה פה? אבל…. אני…מה עם ה?.. אבל כבר מאוחר מדי. אני מסתכלת סביב, תרה בעיניי אחר תקווה , מחפשת את הבויפרנד ומוצאת אותו כבר עמוק בתוך הגיטרה, מנגן ושר עם כולם עוד שיר של איזה רוסי שמת כבר מזמן, מת בדיוק כמו החלום שלי על הנשיקה בחצות, ההיא שהייתה אמורה לשים קץ לכל השנים האלה של תחושת העליבות בחצות של כל שנה חדשה, שהייתה אמורה להוות את השינוי שלי מילדה חולמנית לאישה כובשת וסקסית. מת.
לכו תסבירו לרוסים שהסילבסטר הוא בשביל הנשיקה בחצות. שלא צריך את כל האצות האלה והנאום של פוטין והגיטרה והחולצות המשובצות. בעיקר לא את החולצות המשובצות. מאוכזבת, אני פורשת לחדר, הרוסי שלי שואל אם הכל בסדר ואני עונה ש״בטח, פשוט יש לי לימודים מחר ואני צריכה לקום מוקדם״ וממשיכה ללכת כשמאחוריי נמזגות עוד כוסות של וודקה והגיטרה לא נחה לרגע.
בבוקר למחרת אני קמה, מנסה לעכל מה היה ומה לעזאזל עבר עליי ולמה לכל הרוחות ישנתי לבד במיטה. תשובה לחלק האחרון של השאלה אני מוצאת בסלון, כשעל הרצפה שוכבים כמה רוסים שעוד ממלמלים כמה דברים ברוסית ועל הספה יושבים הרוסי שלי,ג׳ניה, גיטרה ווודקה. השעה 9 בבוקר.
חלק ד׳- סיכום
אז קודם כל- סנובום גודום, שתדעו, זה שנה טובה.
אחרי שהבנתי שכנראה חוויתי הלם תרבות קטן, מאז אותה שנה (כן,כן, בסוף התחתנתי עם הרוסי הזה שלא מנשק בחצות), אני לא מסוגלת לעבור את הנוביי גוד בלי לקשט את היולקה בבית , בקבוק וודקה וגיטרה. עם הזמן, הצלחנו להגיע לפשרה בנוגע לנשיקה בחצות והיום אין מצב שאני מתחילה את השנה בלי נאום של פוטין.
את הפוסט הזה אני כותבת כשלצידי בקבוק של וודקה וכמה מלפפונים חמוצים, כי מסתבר שזה השילוב הכי טוב אחרי קולה ובמבה. אז שנה טובה לכולם. סליחה, סנובום גודום.
נ. ב.
הפוסט מוקדש לכל חבריי האהובים יוצאי ברית המועצות לשעבר.
ניצן:
הנה מה שאני חושבת על הסילבסטר: הוא היה שונא יהודים. "זה חג נוצרי" אני מסננת בעליונות כל שנה, בעודי מחליקה את השביס שלי ועוברת למושב האחורי באוטובוס. "אנחנו הלוא יהודים, וסילבסטר היה אנטישמי!"
כן, כן, יש לי חדשות והן מרגשות מתמיד. כל שנה, בסביבות סוף דצמבר, אני מתחזקת במצוותיי וחוזרת בתשובה. ברור לי שסילבסטר היה לא רק קדוש שונא יהודים, אלא שונא נשים בכלל ורווקות בפרט. הידד! עוד חג שנועד לגרום לרווקות בנות 30 לחוש רע. בלילה המיוחד הזה את נדרשת לרוץ ברחובות העיר ולהתחנן בפני מישהו, כל אחד, זר ודוחה ככל שיהיה, שינשק אותך. כי זה מה שרצה הקדוש סילבסטר. יש חגים, ואני לא מאשימה חלילה, אבל הם בעיקר נוצריים, שעוצבו כולם בכדי לבייש את הרווקה הצעירה. נגיד כמו הסילבסטר. או וולנטיינז דיי. ובמקרים כאלו אני נאלצת לפנות, בפתטיות רבה אם יורשה לי, לזווית הדת. "את מאמינה עליהם?" אני אומרת לשרון בגועל "חוגגים חגים נוצריים כאילו שכחו ממה שהעם הזה נאלץ לסבול". או, עוד משפט שחביב עליי "בשביל מה אני צריכה יום אחד המיועד לאהבה? בשבילי כל השנה היא מלאת אהבה!". אני גם נשמעת אמינה, אם לא מביאים בחשבון שאני גונחת בכמיהה למראה דובי פרווה אדום עם לב או מורחת את פרצופי על חלון של מסעדה, בוהה במרירות בזוג שמתנשק בחצות. ולכן, גרסת הסילבסטר שלי כבר שנים היא, שאני בוחרת שלא לחטוא בחגיגת חגים נוצריים, כי זה חטא. ואני אמשיך בקיום המצוות עד שיהיה לי חבר, ואז אלוהים יאלץ לסלוח לי, כי לא רק שאחגוג את אותם ערבים, גם אקפיד לתעד אותם מכל זווית ולהעלות אותם לפייסבוק, למען יראו וייראו האקס שלי ואיזה אחת מכתה י' שאני לא סובלת. אבל אני סוטה מהנושא. זה לא שלא ניסיתי לחגוג כאחת העם. לדוגמא – בלילה בין 1999 לשנת 2000, כן, אותו לילה אליו אגרתי במרץ שימורים במשך שנה, הייתי חיילת טרייה בשמירה. ולא סתם שמירה, זו הייתה השבת הראשונה שלי, בקרייה, בעמדה שצופה אל עזריאלי ואל המספרים שמתחלפים לתוך המילניום החדש. האירוניה לא פסחה עליי אז ולא פוסחת עליי גם היום. את ליל המילניום שלי ביליתי שרועה לסירוגין על הרצפה במגורי הבנות ממררת בבכי ובוהה בזיקוקים שעל עזריאלי, בעודי צועקת בערבית עילגת ומנפנפת בעוזי נטול מחסנית לעבר טוראי מבוהל שירד באמצע הלילה למכונת החטיפים והקפה שהיו בתחום שמירתי.
את הסילבסטר שבין שנת 2002 ל-2003, ביליתי אמנם בניו יורק, אבל, במיטב המסורת (האירונית) שלי, במקום לבלות את הערב ספונה בין אלפי אנשים בטיימס סקוור, לקחתי לי משמרת כפולה במסעדה בה עבדתי, מתוך ידיעה ברורה שהערב אני עומדת להרוויח שכר דירה חודשי. מיותר לציין, כמובן, שלמרבה האירוניה, נפש חיה לא נכנסה למסעדה כל הערב, דבר שאילץ אותי להלוות מהמקסיקני במטבח 2.30 דולר לסאבווי חזרה הביתה, שם התכרבלתי עם גיגית גלידה ושק עוגיות שוקולד צ'יפס. סיפור אמיתי.
בשנת 2008 כבר היה לי חבר בסילבסטר, אבל למרבה האירוניה, הוא היה בארה"ב בכלל, ומטורף סכיזופרני בפרט, ולכן בחצות בלילה כשישבתי ליד הטלפון, ממתינה לאיזו שיחה רומנטית, הוא יצא לחגוג עם אחת האישויות שלו, והשאיר אותי בוהה בטלפון דומם, בעודי מנשנשת קצת כנפי עוף של דיקסי לנחמה.
והשנה, בואו נהיה כנים, אני מתגוררת בתל אביב, ונחמדה ככל שתהיה, היא אינה בדיוק במה טובה במיוחד לריצה בהילוך איטי עם עקבים ושמלת נשף אה-לה קארי ברדשאו לקראת איזה מיסטר ביג מסוקס. מקסימום ירידה איטית לרחוב בחצות הלילה כדי שברוך מהקיוסק יזכיר לי שוב שאני חייבת לו כבר חודש שני שקל על קרמבו ועדכון סטטוס ממורמר בפייסבוק בסגנון "וואו כמה רעש יש ברחוב, כל כך שמחה שאני במיטה החמה שלי", שזה סטטוס עגום מאד, בינינו. או שאלך לשרון, שעדיין מאמינה שהיא רוסיה (המסכנה). אצלה לפחות מחלקים וודקה וחמוצים חינם ויש רוסים שיכורים רווקים, שזה קצת כמו סרט ערפדים, לפי מה שאני מבינה, ברגע שהם נועצים את שיניהם בך, את מיד הופכת לרוסיה גם כן. אבל זה פוסט אחר לגמרי.
לסיכום, שנת 2012 שמחה לכולנו, וקיפצו לדף המיוחד שלנו לכבוד הסילבסטר- "ביי ביי 2011", שם חלקנו את החרטות הגדולות ביותר מהשנה שחלפה, כי חיים ללא חרטות, הם, ובכן, די מדכאים.
או לחילופין בדף הפנטזיות שלנו, שאותן לבטח נגשים ב-2012. הפי ניו ייר!
שתיים בלילה 