ארכיון חודשי: יוני 2012

נופש

רגיל

ניצן:

גילוי נאות – בחלק הראשון של חיי הייתי בת למעמד סוציו אקונומי חביב, מה שאפשר לי לטוס כבר בגיל 7 הפעוט לטיול בלונדון ולהכריז בקולי קולות שאני איני מוכנה לאכול מקדונלדס אלא רק אוכל גורמה במסעדות לונדוניות יקרות. עשרים שנה אחרי כבר טסתי על חשבוני, מה שחייב אותי לאכול רק מקדונלדס כל הטיול בגלל עלויות המחייה ולשמוע כמה אני נראית "קורנת" כשחזרתי אחרי שנת טיול, 15 קילו יותר (העור הקורן כנראה נבע מאקסטרה שומן טראנס).

בקצרה, אני לומדת להבין שככל שאתה מתבגר, ככה הנופשים שלך בחו"ל נהיים גרועים יותר ויותר. מרגע שהבנתי שאני איני עוד ילדה קטנה, התחלתי לטוס רק באמצעות תלושים/גרופונים/הנחות/נקודות/דילים הזויים שמצאתי באינטרנט באתרים שנקראים "טיולים זולים להחריד דוט קום".

אבל אני כאן כדי להוכיח שאפשר גם אחרת. גם אתם יכולים ליהנות מטיולים סטייל האלפיון העליון מבלי לשבור את קופת החיסכון. הנה, ממש  לפני כמה שנים ארזתי את חברותיי ומזוודה חצי ריקה וטסנו לניו יורק (כי תמיד מספרים שאמורים לטוס עם מזוודה ריקה לחו"ל, בשביל כל השופינג, רק לא מציינים שא. אם את טסה לניו יורק כנראה לא נותר לך כסף לשופינג, ב. תמיד, בכל מצב, בלי יוצא מן הכלל, אני אורזת חצאית מיני וסנדלים, מאיזושהי סיבה השמורה עמי, ומתעלמת מהעובדה שיש מינוס עשרים מעלות בניו יורק בעודי מספרת לעצמי שאקנה מעיל בשנייה שאנחת ואז אני לא קונה, כי למה לקנות מעיל, אם בישראל כרגע שרב, אז למה הבאתי מזוודה חצי ריקה, ו..בקיצור, הבנתם את המסר).

כל טיול טוב מתחיל בטיסה, ואני הצלחתי לארגן טיסה כזו ממש בשילוב של שבעים אחוז הנחה מגרופון ועוד 30 אחוז המרת נקודות של כרטיס חבר מועדון שופרסל שלי, וכך פרגנתי לי ולבנות טיסת צ'ארטר מופלאה ומושבים נפלאים שנשענו בדיוק על תא השירותים, ותנו לי לספר לכם כמה זה יעיל כשהשירותים כל כך קרובים אליכם! תארו לעצמכם שלא רק שאתם לא נאלצים להמתין בתור לשירותים, אלא אף זוכים להאזין לכל מה שנעשה בהם וגם לזכות בהמון רב של אנשים שבעודפם ממתינים בעצמם לתור של השירותים, עומדים ובוהים בכם בעודכם מנסים (ללא הצלחה) לישון. זה גם המקום לציין, ואיני יודעת אם העברתי את זה מספיק, וזה כנראה יפתיע אנשים כי אני מצטיירת כבן אדם שלו ורגוע, יוגיסטית זן ממש, אבל טיסות גורמות לי לתחושה קלה של אי נוחות, ולכן אני מקפידה להתפלל במהלך הטיסה לפחות שבע פעמים "תפילת הדרך", לבלוע שלושה דקסמול קולד לילה (זה מרדים!) ולהתהלך הלוך ושוב במטוס בגלל שקראתי פעם כתבה שאפשר למות מישיבת יתר. ובכן, לעניינו.

הטיול הספציפי הזה הבטיח לנו מלון באזור מרכזי בניו יורק+ ארוחת בוקר, וכל זה בעלות כוללת של 50 דולר ללילה. וכך היה! ארוחת הבוקר הורכבה מבייגל עבש וקפה שחור ללא הגבלה בקיוסק שממול למלון. הפקיד ההודי שבקבלה לא השכיל להודיע לנו כי המקלחת בחדרנו אינה מספקת מים חמים (בעייתי במרץ ניו יורק), אך כפיצוי נתן לנו מפתח שרתים לכל החדרים בקומה העליונה והנטושה, כדי שנוכל לבחור בעצמנו מקלחת חמה. כל הקומה, למעט, כמובן, החדר האחרון, שכמו בכל סרט אימה, אוכלס על ידי שיכור שלא פתח את דלתו במשך יומיים וגרם לשני שוטרים נאים ותמירים לפרוץ לו את הדלת, וכל זה בעודנו משוטטות ברחבי הקומה עם תיק רחצה ומגבת בלבד. אחרי ההפתעה הראשונית, זיהינו כמובן פוטנציאל בלתי נגמר בסיטואציה ועמדנו באמצע הקומה מעפעפות ומצחקקות לעבר השוטרים בקריאות "הלו בויז!" חינניות, אבל השיכור שבדיוק גרר עצמו מהחדר הרס לנו את הרגע. לא נורא. חלון חדר השינה שלנו היה שבור ומחוזק רק באמצעות מסקינג טייפ ("אני יודע" אמר הפקיד ההודי "אבל החלון מודבק אז זה בסדר") וסיפק לנו מחד בידור בלתי נלאה כל ערב בצפייה על ניידות משטרה וסוחרי סמים מתחת לחלונינו, ומאידך תפקד גם כמיני בר יוקרתי , עליו מיקמנו כל ערב את היוגורט של מאיה ואת הדיאט קולה שלי.

בכלל, הטיול הזה סימן עליית מדרגה במעמד הכלכלי והחברתי שלי. לא עוד 12 בנות בחדר קטן! מעתה אנו רק חמש בנות, ממש כמו עשירי העולם! פריס הילטון, אנחנו מאחורייך, לוק אאוט!  וזאת ועוד, אני זכיתי במיטה העליונה במיטות הקומותיים, דבר שהותיר אותי ערה חצי לילה מהחרדה שאצטרך לעשות פיפי, ולבלות את חציו השני בנסיון כושל לרדת מן המיטה העליונה בהבנה שאני צריכה פיפי, דבר שהסתיים בגב תפוס, בוהן חבולה, ויתכן שגם בשבר קל של המיטה התחתונה, אבל אני טוענת שקיבלנו אותה ככה ועוד לא הוכיחו אותי אחרת.

בכלל, אין שום סיבה לצאת לנופש ולהרגיש מוגבלים. גם אנחנו , כמו כל נשות החברה העשירות בניו יורק, חשקנו בנעליים ותיקים יוקרתיים, ובדיוק בשביל זה נוצרה רשת "PAYLESS", שאפשרה לנו לקנות 43 זוגות נעליים, בשני דולר הנעל. נכון, הנעליים כעורות, ונכון, הן מתפרקות לאחר שימוש, ואכן, יתכן שלא יכניסו אתכם לכל מועדוני הלילה בניו יורק כי הנעליים עשויות מפלסטיק מבהיק וגורמות לכם להראות כמו הומלסים, אבל לא נורא, מדוע להיות קטנוני.

בקיצור, אין סיבה להיות עגמומיים!!! אפשר ורצוי לטוס לנופש יוקרתי, גם כשאנו בוגרים וההורים שלנו לא משלמים על כל דבר. אין סיבה לרדת ברמת החיים. הנה ממש בטיול האחרון שלי ההורים שלי נתנו לי מאה דולר לשופינג. התגובה הראשונה שלי הייתה צחוק מריר ("מאה דולר לשופינג? אולי אני גם אחזיר עודף חה. חה. חה."), אבל בדיעבד התברר שעל פי השיטה שלי, ניתן לטוס עם מאה דולר לניו יורק, לחזור עם עשרות זוגות נעליים מתפוררות, קלקול קיבה שגרם לירידה מינורית וזמנית ביותר במשקל, גישה אקסקלוסיבית לכוחות השיטור הניו יורקים ועודף בכיס! לייף סטייל אוף דה ריץ' אנד פיימוס זה כאן.

היי, עשיתם לנו כבר לייק בפייסבוק? כל עושה לייק יזכה בתלוש מפנק על סך 1.99 דולר לרכישה ארוחה מוגדלת במקדונלדס!

ואל תשכחו לבדוק מהם חמשת הדברים ההזויים שאנו אורזות במזוודה – ממש כאן

חן:

בהתחשב בחוויות מהפעם הראשונה שבה הייתי בחו"ל די מפתיע שמאז בכל פעם שכף רגלי רק דורכת בנמל התעופה על שם דוד בן גזלן אני מיד הופכת לאדם אחר – רגוע, שלו ועליז. בתום הבידוק הביטחוני, ולאחר ששלחתי את מזוודת הענק שלי (קלישאת ה"אני אישה שלא יודעת לארוז ולוקחת איתי את כל הבית כולל תרופה נגד מלריה על כל מקרה שלא יהיה" תקפה גם לגביי) אני כבר מתחילה לחוש את החופש. ואז, עם הכניסה למתחם הדיוטי פרי, בשנייה שבה אני מריחה את ניחוח האייס קפה ב-200 שקלים ורואה את שלל אחוזי האמוק והבלבול בג'יימס ריצ'רדסון מנשנשים שאנל ומתיזים על עצמם טובלרון בארבע לפנות בוקר, מיד אני נעשית מאושרת ושמחה.

אך אז, בפעם הראשונה ההיא, הכול היה נראה אחרת…

אני שייכת לדור שבו היה לגיטימי לצאת לראשונה מגבולות המדינה רק בגיל 12. ואכן, כשהגעתי לגיל מצוות ואמי שאלה מה אני מעדיפה, חגיגת יומולדת אצל סבא וסבתא בחצר או טיול איתה, עם חברה שלי ועם אימא של חברה שלי לפריז וללונדון התשובה הייתה ברורה כשמש אירופאית שקרנית. כי עם כל הכבוד לדודים האיראנים שהיו מגיעים מירושלים, לתקליטן הגזעי שהיה משמיע להיטים של "אתניקס" וליכולת הקולינרית של סבא לצלות קבב וגם כנף, העדפתי כבר אז פשוט להסתלק מפה.

חמושה בחולצת טריקו רחבה, תלתלים סוררים, חתימת שפם וחגורת בטן בניחוח זיעה שעוברת מדור לדור במשפחה, יצאתי לראות עולם. מיד כשנחתנו בלונדון אירוע מחריד קטע את השמחה. המזוודה של חברתי ושל אמה טסה ככל הנראה ליעד אחר והותירה את האם ללא מוס לשיער ואת הבת נטולת גוזיות. ולכן, לא הייתה כל בררה אלא להקדיש את היום הראשון של הטיול לקניות. אני כמעט מזילה דמעה כשאני חושבת על חנויות הבוטיק ועל שלל בגדי המעצבים שפספסנו בזמן שהיינו עסוקות ברכישה נלהבת של חולצות טי שירט צבעוניות במבצע חסר תקדים (וגם סיבה) ב"נף נף" וב"בנטון". בהמשך הטיול כיכבו גם צינון קשה, חברה חולה שאוכלת רק צנימים וסצנת הקאה מפוארת בפח של המטרו שארגנתי לכולם ביום שבו נסענו ליורודיסני. שיק צרפתי אלגנטי היה לי כבר אז.

אבל בגדול היה כיף. אפילו מאוד. ומאז אני טסה בכל הזדמנות שיש לי ולכל מקום אפשרי. לפני כמה שנים אפילו טסנו יחד בספונטניות שש (כן, שש) חברות לאמסטרדם כדי ליהנות מהמוזיאונים היפים (ואן גוך מבחוץ זה גם סבבה), מהפארקים רחבי הידיים (גם מתחת לספסל שליד הכביש יש קצת דשא) מהמסעדות השוות (אין כמו לאכול סנדוויץ' מהסופר על המדרגות שמחוץ לסופר תוך בהייה בדלת הכניסה של הסופר) וכמובן מהאתרים ההיסטוריים החשובים ליהדות (חברתי תמר: "מה?! אני לא מאמינה! למה לעזאזל בית אנה פרנק סגור?!" חברתי קרן: "חמודה, יום כיפור היום. ונגבי את הלחי, נדבקה לך שם חתיכה מהספריבס").

חשוב לציין שגם מהטיסות עצמן אני נהנית. זה הזמן להודות בפה מלא (אוכל של מטוס) שאפילו את האוכל של המטוס אני אוהבת. קוסקוס עם אפונים קמחיים וירק אפור לא מזוהה? טעים! חביתה בליווי פטרוזיליה עצלה ותפוח אדמה ירוק? נהדר! עוגת חנק במרקם של ספה עם צימוק במרקם של חצץ? בתיאבון! ולפני שהפכתי צמחונית גם את העוף שטעמו כבשר צב הייתי אוכלת בהנאה רבה.

והקניות, הו הקניות! לא היה נופש בחו"ל שבסופו לא מצאתי את עצמי מנסה ברגע האחרון להימנע מתשלום מופרך בגין אובר-וויט על ידי העברת כלי רחצה למזוודה של חברה, תחיבת סוודרים לשקית של השוקולדים או הפיכת מזוודת טרולי מלאה בגבינות הולנדיות ובקולקציית הסתיו של h&m לתיק יד לגיטימי לעלייה למטוס.

אבל אתם יודעים, עם כל האהבה שלי לחו"ל, ובמיוחד לאירופה הקרירה, תמיד כשאני חוזרת לכאן, לארץ שלנו, למדינה הקטנה שלנו, לארץ הקדושה הזאת, והיפה, שהיא שלנו, תמיד עולה בי המחשבה שבסך הכול אין כמו ישרא… בתכלס אין כמו אמסטרדם.

ואל תשכחו לבדוק מהם חמשת הדברים ההזויים שאנו אורזות במזוודה – ממש כאן

מודעות פרסומת

פוסט הגותי על אהבה

רגיל

ניצן

אפתח ואומר, שלאחרונה כשאני נדרשת לדבר על רווקות, זוגיות וכד, יש לי בחילה. אלוהים הוא עדיי שאני בן אדם עם תחומי עניין רבים ונרחבים, מקים קרדשיאן ועד העבדות בארה"ב, ועדיין נראה שאני לא מדברת על שום נושא אחר. ככלל, אני חושבת שככל שמדברים יותר על נושא בתאוריה, ממעיטים לעסוק בו בפרקטיקה. אבל כשטל "ביצים" שמואלי, כותב הבלוג "ביצים", הציע לי להפגש איתו על פסטה כדי לדבר על הנושא הזה ולזמום פוסט משותף, נאלצתי להסכים. אחרי הכל, מדובר בפחמימות. מי הוא טל? בן 30, חי ביפו, עובד במשרד פרסום, רווק,חתיך. הוא הבטיח שיביא איתו את אסף, אבל אסף הבריז וכעונש הוא התחייב לשלוח לנו תמונת עירום שלו. אנחנו עדיין ממתינות, אסף. עדיין ממתינות.

בכל אופן, לקחתי עמי את יעל ונסענו לפגוש את טל ביפו. בדרכינו הנשית והמעודנת הצלחנו ללכת לאיבוד ולקוות שטל יסלח לנו על האיחור המינורי. טל אמר שכן, אבל אז כתב בבלוג שלא, אז הסוגיה עדיין נותרת עלומה. אחרי שהזמנו מלא אוכל (אני הייתי רעבה וידוע שיש לי כשל קשב וריכוז בשעת רעב) התחלנו לשוחח על הסוגיה.

אפתח ואומר שאני לא יכולה לתאר כמה מוזר הוא העולם שאנחנו חיים בו לדעתי.  כמה אני מופתעת שאני, שבלעתי בנעוריי את ספריי "חלומות נעורים", שראיתי כל קומדיה רומנטית תחת השמש, ששומעת סלין דיון ולא בסתר, נאלצת לדון בדברים כמו מסרוני "ערה" והזיות נוספות. תל אביב וסביבתה מרגישות לאחרונה כמו עולם פוסט אפוקליפטי, בו כולנו מתרוצצים היסטריים, זומבים, שדה קרב של נשים נגד גברים והרבה מאד זיוני מוח.

מה שבעיקר ניכר בעולם הזה היא התחושה שלא דיברנו עוד על אהבה. כשאני שואלת לאחרונה אנשים מהי אהבה בשבילם, רובם עונים כי היא תחושה הנוצרת באורח קסם, עם הופעת האדם המתאים. לאור זאת, אין פלא שאנשים רבים כל כך נותרים בודדים. אני לא מבינה מה קרה לסיפור הזה, שמתאהבים? במקום זה אנחנו עוסקים בלדבר, לנתח, לחפור ולכתוב על אהבה, כי הרי  קל יותר להתעסק בנושאים האלו מלמעלה, במקום באמת להרגיש אותם. קל יותר לנו כנשים להגיד שמישהו הוא נכה רגשית מאשר לחוש עד הסוף את העלבון בכך שמישהו לא מעוניין בנו. קל יותר לגברים לומר שהם פשוט לא מצאו את "האחת" מאשר באמת להתנסות במערכת יחסים. מה שאנחנו עושים משול בעיניי לאדם שיוצא למועדון, יושב בצד ומעביר ביקורת על כל אלו שרוקדים, במקום לרקוד בעצמו ולעתים גם להביך את עצמו למוות.

אני מבינה, אהבה זה פחד אלוהים. אני עדה. יש לי נסיונות מפוארים בתחום וכשלונות מפוארים עוד יותר. שברו לי את הלב וביאסו אותי נורא. אבל אני בסדר עם זה. כי אני באמת ובתמים חושבת שאינטימיות, שמערכת יחסים, שווה את זה. אני חושבת שבעיית הרווקות והרווקים הגדולה ביותר היא, שהם כל הזמן עסוקים בלדבר על זה, ואני ביניהם.  הם מדברים על למצוא את האחת או האחד המושלם,  על הרגשות שלהם, על איך הם מרגישים, על הרגש שלהם, על הרגישויות שלהם. בקיצור, יש פה הרבה דיבורים ורגשות. וזו הבעיה הכי גרועה בדור שלנו, לעניות דעתי. אנחנו חכמים מדי, מתוחכמים מדי, מיודעים מדי, מודעים לעצמנו מאד, יכולים לשלוף בכל רגע נתון רפרנס תרבותי כזה או אחר שיחזק את דברינו ויש לנו אינסוף פלטפורמות להשמיע את עצמנו. אנחנו מצטטים המון משפטים שיתמכו בטענותינו, אבל אנחנו לא מסוגלים להגות רעיון אחד מקורי, כי כל הפילוסופים החכמים הגו הכל לפנינו, ואילו לנו נותר לעשות גוגל על ציטוטים חכמים.  אבל לנהל שיחה פשוטה, תכלס, על דברים תכלסיים, אנחנו לא ממש יודעים.  הרצון הנואש לשמור על הלבד שלך, בלי לחלוק אותו עם אף אחת, מתורגם לאמירות כמו "אני אפתח רק כשהאחת תגיע", "האחת תבין אותי באופן מושלם" וכו'.  כל פעם שאני שומעת את הססמאות האלו אני נושכת את הלשון ולוקחת עוד שלוק מהוודקה שאני שומרת בביתי למטרות אלו ממש. אני מאמינה גדולה שכל אחד בורא לעצמו סיפור, נרטיב, שהוא נוהג לספר על עצמו, ועם הזמן הוא מפנים את אותו הסיפור ומאמין בו לגמרי. אני לדוגמא שנים סיפרתי שאין לי פשוט מזל באהבה. עצם העובדה שבחרתי בדוש בגס לא נחמדים ומפגרים לגמרי לבד, כאלו שהחברות שלי שנאו מהיום הראשון, זו לא איזו קארמה מהיקום שנשבע למנוע ממני אהבה. זו הייתה החלטה שלי. אבל לזמן מה האמנתי בכך באמת ובתמים. והיום אני מבינה, שקיתונות של ציניות שנשפכו אצלי על בחורים שמשקרים בעיקר לעצמם לגבי למה הם רווקים, בוזבזו לשווא. נראה כי המצב קשה יותר.  הסיפורים הופנמו ברמה שבה היכולת לנהל מערכת יחסים רומנטית, זה מה שהלך לאיבוד.  מערכת יחסים היא תהליך ארוך, אבל היכולת להכיל תהליכים נעלמה, ובמקומה הגיע דור  שאינו יכול אפילו לתפוס מהו תהליך. אם היא לא "האחת" אחרי שתי פגישות, היא פשוט לא האחת. רומנטיקה היא לא שתי פגישות טובות יותר או פחות. רומנטיקה היא מפגש בין שני אנשים, והתהליך שמתחיל להתפתח ביניהם. קשה לנהל תהליך כזה אם אחד הצדדים פורש באמצע המשחק, לרוב מבלי להודיע לצד השני שאין סיבה להמתין יותר ליד הטלפון.

השבוע אמרו לי שהפוסט שלי על "סקס" נשמע כאילו אני שונאת גברים. ההפך הוא הנכון, אני חולה על גברים. אני אוהבת גברים חכמים, פשוטים, שלא מרבים בניתוחים ומעשיות, אלא פשוט עושים, נמצאים, חיים. אני צריכה קצת תכלס בחיים. האקס שלי דיבר שעות על עצמו, על הפחד מאינטימיות, על הפחד מכשלון, על הפחד מרגשות, על כמה הוא רגיש, על איך הוא לא מובן, על כמה הוא מרחם על גברים נשואים ש"נפלו" במלכודת, כי הוא היה מיוחד יותר ורגיש יותר מהם, ארטיסט. זה נשמע כל כך מגוחך מהצד, ואז חשבתי שזה דברי אלוהים חיים.

בקיצור, חפרתי מספיק. טל הביא הרבה פתרונות למצב, אותם תוכלו לקרוא ממש כאן, אבל הוא בחור יותר ורבאלי ממני. אני אישית חושבת שהפתרון הוא שצריך, בעיקר, להפסיק כבר את הדרמה. כיף להיות בזוג, מניסיון. כשזה נחמד זה נחמד, וכשזה לא נחמד, אז לומדים. זה יותר מתגמל מלשבת לבד, לילה אחר לילה, בציטוט מחשבות על איך כש"האחת" תבוא אתה פשוט תדע. אהבה לא נוצרת בשבוע. היא לא אגדה. אהבה היא טעם נרכש ותהליך איטי. אהבה היא עוד מישהו שחולק איתך את העול, מצחיק אותך ועושה איתך סקס בקביעות (זו השאיפה לפחות). אהבה זה גם כשיש שם מישהו שמעצבן אותך, ללא ספק (היי – גילוי נאות, גם לנו כיף לשבת בבית לבד, לאכול כמו חזירות ולבהות במסך). אבל בעיקר – אהבה היא כשיש שם מישהו לצידך בחיים, וזה בהכרח עדיף מלהיות לבד. ההורים שלי נשואים כבר כמעט 40 שנה, וראה זה פלא, הם אוהבים זה את זו. על זה אמא שלי אמרה לי פעם, כששאלתי אותה איך היא ידעה שאבא שלי הוא "האחד" –  "מי בכלל התעסק בשטויות האלו? התחתנו עם מי שאהבנו, וקיווינו לטוב".

אז במקום להביא ציטוטים ממומחים שאומרים שמונוגמיה פסה מן העולם, ושזה בכלל לא טבעי, שכולם בוגדים, ועוד כל מיני דברים נכונים ומעייפים כאלו ואחרים, צריך להיות קצת יותר אמיצים וקצת פחות מורכבים. 

אומרים יש אהבה בעולם. מהי אהבה? אי אפשר לגלות על ידי ישיבה על הגדר, לפעמים צריך לקפוץ ולקוות שיש מישהי למטה שתתפוס אותך.

היי, שבוע הבא חן חוזרת והולך להיות כיף גדול! אז בינתיים עשו לנו לייק ממש כאן ואנחנו מבטיחות לשלוח פוסטר חתום של דילן! (דילן מקיי, לא בוב דילן, חלילה).