בחורות ואוכל

רגיל

ניצן:

יחסיי עם אוכל מורכבים כמו יחסיי עם רווקי העיר תל אביב. כמוהם, גם הסמבוסק שבמקפיא שלי מסמס לי "ערה?" בשתיים בלילה. כמוהם, גם הוא מבטיח לי בילוי קליל ומפתה אותי בהבטחות שווא ("נסי ביס!" "ביס אחד זה לא מחייב!" "תזרמי, מה כבר יכול לקרות!")   ואז נעלם ומותיר אותי נזקקת לעוד ועם הלשון בחוץ.  שניהם ארוזים ומשווקים יפה, אך בפועל הם קטנים ולא מספקים (וכן, אני מדברת עלייך, טילון מגנום פקאן).

"אנחנו עומדות לדבר על חייהן הסודיים של נשים והאוכל שלהן." סיפרתי לחברותיי בחשיבות עצמית רבה. "את חיה בסרט!" נאמר לי "זה הרי כזו קלישאה, הרווקה התל אביבית שיושבת בערב שישי וטובלת מאפים בחבית בן אנד ג'ריס, זה לא באמת קיים".  "פחח, לגמרי, קלישאה" גיחכתי בביטול בעודי משחזרת באימה את ערב שישי האחרון שלי. אני לא זוכרת הרבה, רק שהתעוררתי מתבוססת בשלולית cookies and cream, ואז- אפלה.

טוב, נו, אני תמיד הייתי קלישאה.

כל חיי חלמתי תמיד להיות זו שמתעוררת בחמש בבוקר לריצה מרעננת, פותחת את הבוקר עם טחינה גולמית ודבש טהור אותו הפקתי מדבורים בצפון, מנשנשת ירקות טריים מהשוק עם קצת לימון ומתענגת על הפריכות, כמה רציתי. כזו שקונה גלידה בגלונים אבל אוכלת כף אחת בלבד בשביל שיהיה קצת מתוק. כזו שמבשלת תבשילים מקטניות (או שיודעת מה זה, בדיוק, קטניות).

אבל, כאמור, מערכת היחסים שלי עם אוכל היא מורכבת וסבוכה. בשעות היום אני זן מאסטר הוליסטית ודיאטטית. "פיצה?!" אני מפטירה בשלווה סטואית כשאני נשאלת על ידי חבריי למשרד אם ארצה להזמין איתם דומינו'ס "ודאי שלא, לא אכלתי פיצה מ-2003!" (שקר! אכלתי פיצה חצי קפואה ביום שישי שעבר, חצות וחצי לפנות בוקר). "פסטה?" אני מסתכלת בחלחלה על מנות הצהריים של עמיתיי לעבודה בעודי מנידה ראשי ונאנחת למול הבושה. "גופי הוא מקדשי!" אני ממלמלת בתבונה למול מבטי ההערצה ומציעה עצות לעולים לרגל למשרדי "הכי טוב זה להשאר קצת רעב, אף פעם לא לחוש מלאות".

אך בליבי, בנשמתי, אני אוביסית אמריקאית בשם שנטל המתגוררת בעליית גג באיווה, שחיה בחברת חביות עוף מטוגן ושהדרך היחידה שלה לצאת מהבית היא בעזרת עגורן דרך הגג. ניצן הזו משוטטת ברחבי הAMPM בשעות הקטנות של הלילה ונוהמת בבושה תוך שהיא משפילה עיניים "נשאר קרמבו??". ניצן הזו מזמינה מג'ירף ומסמנת תחת רובריקת "כמה סועדים תהיו?" את התשובה "ארבעה". אותה ניצן גם צועקת לעבר הדירה הריקה  "חבר'ה! האוכל פה!" כשהשליח מגיע עמוס בשלוש שקיות והבעה מלאת רחמים על פניו, כי הוא יודע את האמת.

בכדי למתן את יכולות האכילה העל אנושיות שלי וללא כל תחושת שובע (אני די מתגאה בזה, כי זה כמו כוח על. רק שזה לא, כי אני משמינה אם אני אוכלת, וזה הופך את זה לכוח על די עלוב), אני מגבילה את עצמי לתפריט מאוזן+ אימוני עינוי במשך חמישה ימים בשבוע. אך! בהנץ החמה על יום השישי, אני מקיצה עם שיר בלב ועם דילוג בצעדיי, כי יום השישי, כך נכתב בתורה, הוא יום שכולו אכילה. ואכן, מרגע בו אני פוקחת את עיניי אני מקפידה להעמיס לגופי כמות מזעזעת של קלוריות,פחמימות ושומנים,  כשהמטרה היא לסיים את היום מעולפת, מותשת ומדוכדכת, ולעיתים אף סובלת מצניחת סוכר ופראנויה קלה. רק אז, אני מרגישה שזהו יום שישי מושלם.

ובכן, קוראים יקרים, חשפתי בפניכם פה צד מחמיא וחושני באישיותי, ללא ספק. כדי לסיים את פוסט זה בנימה אף רבה יותר של כנות, דעו , שלאחר שאני מכוונת את שעוני לשש בבוקר רק כדי לעדכן את סטטוס הפייסבוק שלי במשפט "אין כמו ריצה ארוכה להתחיל את הבוקר!",ומיד אחרי שאני מתעוררת שוב בשתיים בצהריים עם נעל ספורט אחת על רגלי ורעב יוקד בבטני, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה הנפלאה שבחורות שאוהבות לאכול, גם טובות יותר במיטה. אני לא יכולה להוכיח את זה מדעית, אבל זה הסיפור שלי ואני נשארת איתו.

מהן עשרת המכות של הדיאטה שלנו?  הקליקו ממש כאן. 

עשו לנו לייק בפייסבוק, קבלו קרמבו (NOT) – ממש כאן! 

וכמובן, תקראו את חן. היא רזה.

חן:

אוקיי. פוסט חדש על אוכל. אין זמן טוב יותר לכתוב פוסט חדש על אוכל מאשר הזמן הזה שבו אני מעכלת בנחת סלט קטן ודיאטטי (לא משביע), עוד קצת סלט בינוני ודיאטטי (לא משביע), 2 פריכיות אורז עם קולסלו (עדיין לא משביע), עוד 8 פריכיות אורז עם קולסלו (אוף! למה לא משביע?!) ולקינוח 15 עוגיות בטעם חמאה (משביע + בחילה).

אפתח בגילוי נאות, אני רזה. שזה נחמד וגם נעים. אבל מעבר להיותי רזה אני גם אישה. שזה פחות נחמד וגם פחות נעים. מה שאומר שהיחס שלי לאוכל חייב בהכרח להיות מורכב, בעייתי ומלא קונפליקטים ומהמורות. לפעמים אנחנו רבים, לפעמים אנחנו מחליטים להתנתק, אבל בסוף אנחנו תמיד משלימים ופותרים את הבעיות על גלידת שמנת. כן, גם אני כמו רוב הנשים לא אכלתי בחג החנוכה סופגנייה, אכלתי רבעי סופגנייה (בדרך כלל טעמתי ארבעה רבעים). וכן, גם לי יצא לספור קלוריות כמה פעמים בחיי בתקופות שבהן הבטחתי לעצמי שממחר דיאטה. לאחרונה אפילו מצאתי דף כזה מפעם עם פירוט קלורי מלא בהערכות גסות כמו "אכלתי בבוקר 6-10 קרמבואים" ובסימני שאלה כגון "המבורגר ספרדי כפול עם צ'יפס בבורגר-ראנץ', 100 קלוריות?" ובמילים אחרות: מזל שאני רזה.

אפשר לומר שהבעיה העיקרית שלי בכל הנוגע לענף המזון היא השנאה התהומית שאני רוחשת לתחום הבישול. כיצור בעל אפס יכולת לדחות סיפוקים המאכל היחידי שאני מסוגלת לבשל הוא כזה שמוכן תוך 5 דקות גג. אם אני לא טועה הפעם האחרונה שבה ניסיתי לאפות עוגה נגמרה באכילת גוש בצק, נשנוש עיסת גבינות, כרסום עצבני של שקדים טחונים, לגימת שמנת לבישול ויציאה מהבית כדי לרכוש במאפייה עוגת גבינה פירורים. מאחר שאני לא מבשלת אני גם שונאת לצפות בתכניות בישול (אפשר לומר שהז'אנר איבד אותי עם הקלוז אפ הראשון שנעשה על אצבעותיו השעירות של אהרוני ממולל פולקה). אפילו 'מאסטר שף', שבה אני צופה כי המשתתפים בוכים (אישה, זוכרים?), היא התכנית הכי לא מעוררת תיאבון שיש. האחד מבשל לו להנאתו ריזוטו פטריות בזיעת מצח מטפטף, האחרת מנשירה שיערות שחורות לתבשיל גוויית פרה והשלישי משרה רצועות קישוא ברוטב סויה מתובל ברוק.

ואולם, לפני שנה או שנתיים תגלית קולינרית אינפנטילית שינתה את חיי ויום אחד ראיתי את האור שבקצה האטרייה. קצה נפשי בסלטים ובממתקים (שלפעמים מוגשים יחד) והחלטתי להקדיש 5 דקות מזמני כדי לבשל דבר מה שיהיה טעים וגם משביע – פתיתים! עם הזמן שכללתי את המתכון מפתיתים שנשרפים למטה או שוחים במים לפתיתים שנשרפים למטה או שוחים במים בליווי ירקות/ טופו/ גבינות/ דגים/ אופס נשפך לי קצת קפה לסיר/ המון יין. מאז הגילוי כל דבר הפך עבורי לדבר שאפשר לבשל עם פתיתים, כל חומר גלם הפך לרכיב אפשרי וכל מזון אחר שנקלע למטבחי בושל כאילו היה פתיתים (למשל פסטה שנשברת לחתיכות זעירות או בורגול שמתבשל בסיר למרות ששמועות עיקשות אומרות שבכלל צריך להשרות אותו במים).

אז לסיכום, לא נותר לי אלא לחשוף כאן (באופן בלעדי!) את המתכון הסודי שלי לפתיתים על מצע פתיתים שרופים.

הרכיבים:

חוסר סבלנות

חוסר כישרון

אחד קישוא רקוב למחצה בלי החלקים השחורים חתוך באופן אמורפי

שתי טיפות שמן זית הזול ביותר שיש בסופר

2 גושים קשים של אבקת מרק בטעם e212  שפג תוקפה אך לא נס ליחה

כוס פתיתים מכל סוג שהוא שהיו זולים ובמבצע

8 כוסות יין אדום

אחד גזר ספק רקוב ספק גמיש חתוך ברישול

מלח לפי הטעם (של מישהו שסומכים עליו)

סיר שרוף

אופן ההכנה:

שופכים את כל הרכיבים לסיר השרוף ומכסים

מחכים 3 דקות

פותחים את המכסה, מוציאים קצת גזר, מנשנשים, מבינים שלא מוכן עדיין, סוגרים שוב.

מחכים עוד דקה

פותחים ואוכלים קצת קישוא, הוא מר. סוגרים את המכסה.

מחכים עוד 2 דקות ובינתיים אוכלים פריכית.

מורידים מהאש, מתעלמים מההוראות על השקית שממליצות לחכות 5 דקות, לא מחכים 5 דקות ואוכלים מיד.

*מומלץ להגיש על מצע חצי פריכית שנשארה על הצלחת לצד רוטב מיונז לייט ובעיטור שבבי פחם.

בתיאבון!

מודעות פרסומת

»

  1. המבחן האמיתי הוא האובססיה לפתיתים. אם גם את אוכלת פתיתים עם הכול אז באמת הופרדנו בלידה!

    • לא התכוונתי שזה ייצא סוטה.. פשוט זה מאוד מצחיק שהגזר מתחיל להיות גמיש כשהוא נרקב ועדיין אפשר להשתמש!

      • טוב גם זה סוטה אין לי איך לצאת מזה. (באמת התכוונתי לגזר! רילי)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s