ארכיון חודשי: מרץ 2012

פייסבוק

רגיל

ניצן

בעקרון, כל דיון אמיתי ועמוק על פייסבוק צריך להפתח בשאלה, איזה חלק מהווה הפייסבוק מחייך. אצלי לדוגמא, הפייסבוק הוא מאד שולי וזניח. לא ממש מבינה אנשים שמכלים את כל זמנם…רגע, חייבת לעדכן סטטוס בפייסבוק על מה שכתבתי עכשיו, שגם חבריי יצחקו כמוני. חה! אין כמו הומור טוב על הבוקר. ובכן- אני אוהבת את הפייסבוק שלי. אני רוצה שהפייסבוק שלי יעשה לי ילדים וירטואלים. אני זו שרצה במסדרונות המשרד שלי בצרחות אימה כשהתברר לי שהחליטו לשנות את הפורמט של הפייסבוק ואז יושבת ארבעה ימים כדי לסדר אותו באופן ייצוגי. אני, מה שקוראים בשפה מקצועית, פתאט.

אבל, לזכותי יאמר, הפייסבוק בחייה של רווקה הוא נדבך חשוב. אחרי הכל, הוא מהווה מצגת כזב ושווא על חיינו הפרועים והמלהיבים. אצלנו, הרווקות, הוא ללא ספק מסמך שיווקי קסום. וכשאני אומרת "קסום" אני בהחלט מתכוונת לאותה בחורה שמצטלמת לתמונת הפרופיל שלה עם ביקיני וכותבת סטטוסים כמו "איזה סופ"ש קסוםםםםםם" ומקבלת אלף לייקים, בעוד פשוטות העם, כמוני, צריכות להקפיד על תחביר נכון ולהביא את "האופי" שלהן לידי ביטוי.

לאלו מאתנו שלא מצטלמות בביקיני (כי הן עברו את גיל 12) (טוב, אני סתם מקנאה, הלוואי שיכולתי להצטלם בביקיני), נותרות שיטות תחבולה לא רבות בכדי למשוך את תשומת הלב הרצויה המורכבת מאיזון עדין ומתוחכם בין מחזרים עתידיים פוטנציאליים לבין אקסים שאנחנו משוכנעות שבוהים לנו בפרופיל בעודם בוכים. למרות שבמאמר מוסגר, נראה לי שפעילות זו שמורה יותר לנשים, קרי – אני, שמוצאות עצמן מחטטות שעות בפייסבוק של בחורה זרה לחלוטין, ולו רק בגלל שהמסכנה בתמימותה הצטלמה  במועדון ובמרחק מאחוריה נראה האקס שלי במטושטש, ואני החלטתי שיש ביניהם רומן, ובניתי לה אישיות וירטואליות על סמך הפרופיל שלה ו…אוקי, נשימה. כאן זה לא המקום לחשוף את ה- OCD שלי. ובכן, הלאה.

כמו תמיד, אני מקריבה את נפשי למען הבלוג והפעם עשיתי מחקר שטח נרחב שתחילתו עוד ב-2007, על כל הדברים שלא מומלץ לעשות בתור בחורה רווקה בפייסבוק.  ולפניכן המחקר:

1. עדכני מקום המצאותך בכל שעה, כן, גם אם זה אומר לשים שעון מעורר לשלוש בלילה בכדי לעדכן צ'ק אין מזויף מהמועדון המדהים ביותר בעיר, בעודך ספונה לבטח במיטתך כמו בן אדם שפוי. אך לא! העולם חייב להאמין שאת מבלה בכל רגע נתון גם כשאת ישנה כפיות עם הכרית שלך.

2. לא משנה כמה יפה את חושבת שאת לפני שאת יוצאת מהבית, אל תצלמי את עצמך מול המראה, מתוך המראה, לצד המראה, או שוכבת ומחזיקה את המצלמה מעלייך כשאת צמודה למראה, ואל תלווי תמונות אלו בכותרות – "חולמת", "חופרת", "הוגה", "נוגה" ועוד. אגב, תמונת פרצוף הברווז המדוברת עם סימן הוי בידיים? ובכן, בין אם את מצטלמת כך ברצינות תהומית ובין אם את מצטלמת כך באירוניה מחאתית, בסתר לבך את בטוחה שזו היא  זווית שנורא מחמיאה לך, ולמה? כי היא חושפת עצמות לחיים אציליות + מניקור מטופח ופוסחת על כל נזקי החורף שמתקיימים בשטח שבין הפנים לאצבעות – זהו אותו עולם אפל שלעולם לא יעלה לפייסבוק. התשובה היא לא. היא לא מחמיאה לך.

3. אל תעלי סטטוסים דוגמת "היום נשבר לי הלב, מגיע לי נסיך אמיתי והמבין יבין", "לפחות הלכתי עם הרגש", או "לא מגיעה לך מישהי כמוני!". אם הוא לא ענה לך בטלפון, אין סיבה לפרסם את זה מול שלל חברייך הוירטואלים. את לא יוצאת טוב מהסיפור. להפך! עשי מיד צ'ק אין מזוייף + תמונה חושנית מול המראה, תרופה מוכחת להשבת הביטחון העצמי. הוא עוד ייראה לו! מאידך, וותרי גם על סטטוסים סטייל "מישהו רוצה לצאת היום??". אחות, אין רע בפאסון, שימרי עליו.

4. ובאותה נשימה, השמרי כמו מאש משינוי סטטוס מערכת יחסים שמלווה בשלל הערות מאנשים זרים לך לגמרי , דוגמת "מההההההההה, חשבתי שתתחתנו!" או לחילופין "מאמי כואב לי עלייך, אני כאן בשבילך, גם ככה הוא לא היה ברמה שלך!".

5. המנעי מלעשות לבחיר ליבך לייק על כל פוסט שהוא מעלה. כמו כן, אל תפרצי בצווחות כאב כשהוא לא עונה לך לסמס אך כן מעדכן סטטוס, אל תפני אליו בצ'אט ותעדכני אותו שהוא לא זמין בנייד, אל תרשמי את זה על הוול שלו. ואז אל תסמסי לו שהוא לא זמין בצ'אט. הוא לא זמין. לך.

6. אם אינך דוברת אנגלית שוטפת, המנעי מלעדכן סטטוסים באנגלית בשגיאות. או סטטוסים ערטילאיים הכוללים מילה אחת (בואי נהיה כנות, האם המילה היא "צומי"?). או סטטוסים על גשם. או סטטוסים הכוללים סמיילי מחייך או קורץ – אם הם לא מבינים את הבדיחות שלך בלי סמיילים, הם לא צריכים להיות חברים שלך.

7. היי אמיצה והרפתקנית- פרסמי ססטוס בפייסבוק ואז צאי מהבית, מבלי לדעת האם מישהו עשה לך לייק עליו. אם תכבשי  אתגר זה, תוכלי לכבוש את העולם!

חשוב לציין שאת רשימה זו אספתי מחברותיי. אה, לעזאזל, על מי אני עובדת. הרשימה הזו היא אני!  כן, כן, אני מקפידה ליישם אותה בהתנהלותי היומיומית בפייסבוק כחלק מהמחקר שלי. והתוצאות? הן חד משמעיות. אני עדיין רווקה.

הידעתם? אם תעשו לנו לייק בפייסבוק (אח, האירוניה), נעשה לכם לייק בחזרה. על כל דבר שרק תבקשו. עשו לייק, שמחו בלוגריות.

בקרו גם כאן – רשימת הבחורים שנשמח לצרף/למחוק מהפייסבוק שלנו. 

ועכשיו – אלייך חן. ושיהיה לך פוסט קסום.

חן:

לא הייתי כאן כשפרצה בארץ טרפת הפייסבוק. הייתי בכלל בהודו. וכשחזרתי לא הבנתי את הרעיון שמאחורי האתר ואפילו התנגדתי לו. יומיים. אחרי יומיים בדיוק כשהבנתי שאין לי עבודה, אין לי דירה, אין לי עתיד ואין לי תקווה נכנסתי לאתר ורכשתי לעצמי כמה חברים. מאז אני מנהלת מערכת יחסים של אהבה-שנאה גם עם הפייסבוק (כמו עם רוב הדברים בחיי – אלכוהול, אוכל, תכניות ריאליטי, קישואים). ואולם, למרות השתתפותי הפעילה ברשת החברתית, ישנן כמה תופעות שיכולות להוציא אותי משלוותי.

למשל, הורים טריים. אני מבינה שאני לא מבינה מה זה להיות הורה ואני מבינה שאולי כשיהיו לי ילדים משלי אני אבין מה זה להיות הורה ואני מבינה שזו אהבה עד אין קץ לשכפול הגנטי שלך שדרכו אתה מבין דברים + חווה את העולם אחרת + לומד את עצמך + לומד אחרת על העולם + חווה את עצמך + לומד דברים אחרת. אבל למה אני צריכה לראות את התינוקות שלכם אוכלים ספגטי בולונז, מרוחים בספגטי בולונז, מתפלשים בספגטי בולונז, ולפעמים אפילו לעשות לייק לתמונת אינסטגרם מושקעת שצולמה מזווית ייחודית עם צל חלקי ושוליים שרופים רק של ספגטי בולונז שבישלתם לעולל השובב שלכם?! לדעתי לא רחוק היום שבו הורים צעירים יעלו לפייסבוק תמונות של חיתולים משומשים. הרי בכל זאת, מדובר בקקי ראשון ומרגש שהוא תוצר של אוכל מוצק ראשון שהורכב מדייסת ירקות מרגשים. ואז אתם יודעים מה יקרה? כולכם תיאלצו לעשות לזה לייק ואפילו לכתוב "מהמם". כי הרי לא נולד התינוק מחובר הגבות ופוזל העיניים שלא זוכה לשלל פרגוני "מהמם", "מדהים", "בובון", "מקסים קטן" ו-"חמסה חמסה חמסה 555" בפייסבוק.

וכעת, דור אחד אחורה. ההורים שלנו בפייסבוק. רובם מתנהגים כאילו הם נחתו הרגע בארץ זרה ולא משנה כמה זמן יעבור הם לעולם לא יבינו לעומק לא את רזי הטכנולוגיה ולא את המינון הרצוי. והרי כמה דוגמאות עגומות: אב חביב שמעלה במקום תמונה משפחתית שנשמרה על הדסקטופ את התוצאות הסרוקות של בדיקת הקולונוסקופיה שלו, סבתא נחמדה שבמקום ללחוץ על "לייק" מצרפת בהתלהבות תגובה שמכילה כוכבית ולוכסן ואם שבמקום לשלוח הודעה פרטית בנוסח: "ילדה אהובה שלי, מתי את באה לקחת את הכביסה? קיפלתי לך את התחתונים ויש גם שניצלים וחמוציות בשביל הפטרייה", מדביקה את זה בגאווה על ה-וול של בתה בת ה-30. חוץ מזה להורים יש גם נטייה לחלק פרגונים מוגזמים, להעיר הערות מביכות ולעשות "לייק" על כל דבר. לא אחת נתקלתי בטקסט כמו "אוהבת אותך בת אהובה ויפה שלי!" כתגובה לסטאטוס מ-4 לפנות בוקר שבו נכתב "הרגע חזרתי ואני מסטולה מתה ושיכורה רצח" או בתגובה כמו "איפה אתה בן שלי?! אני דואגת!" לתמונה של בחור בן 35 שמצולם עם החבר'ה מהמילואים ו-3 זונות אסיאתיות.

ולסיום, לכבוד חג העצירות הקרב ובא, החלטתי לחלק את אנשי הפייסבוק לארבע קבוצות של משתמשים מצויים. הרשעים הם אלו שמעלים ללא הרף תמונות מבילויים מגניבים, מטיולים ספונטניים בחיק הטבע ומחופשות בחו"ל בעוד שאני רוב הזמן יכולה בעיקר לצלם את עצמי בסלון ולפעמים גם במטבח (שלמעשה מחובר לסלון). החכמים הם האנשים המרגיזים שלא מפתחים אובססיות ומנצלים את הרשת החברתית רק בעת הצורך וליצירת תפוקה אפקטיבית. הם לועגים לאנשים שמעלים תמונות, צוחקים על כאלה שכותבים סטאטוסים אבל אז כשהם רוצים למכור את האוטו הם מיד מנצלים את עשרת החברים שלהם, מוצאים קונה ועל הדרך גם דירה שווה בתל אביב ועבודה חלומית. התמימים הם כל אותם אנשים שחושבים ש-834 החברים שלהם הם חברי נפש שיעניקו תמיכה אמיתית בעת צרה ולכן לא אחת הם כותבים סטאטוסים מביכים כמו "סבא נפטר היום ולא הספקתי להיפרד. לא יודעת איך אצליח להתגבר ולאחרונה אני גם משלשלת כל הזמן". ואלו שאינם יודעים לשאול? מממ… הם האנשים שעדיין לא לגמרי סגורים על רמת נחיצותו של הדבר הזה ותוהים לפעמים למה זה טוב, הם האנשים ששונאים את השטחיות אבל רוב הזמן פשוט משועממים מדי כדי לעשות משהו אחר מלבד לחטט בחייהם של אחרים, הם האנשים ששוב ושוב מחליטים להתנתק מהרשת החברתית תוך שהם מעלים תמונה, עושים צ'ק אין, כותבים סטאטוס ומצרפים לרשימת החברים שלהם זרים גמורים כמו "ביטוח יוסי" ו-"מוחמד המלך מוות לישראל", הם אנשים כמוני.

עיצרו! יש עוד! רשימת הבחורים שנצרף או נחסום מהפייסבוק שלנו!

צדק חברתי- גרסת העיר הגדולה

רגיל

ניצן

גילוי נאות. חבריי מכנים אותי קארי ברדשו התל אביבית. אוקיי, שקר. אני מכנה את עצמי כך ובדרך כלל זה רק בראשי, בדממה. אני ממש אשמח אגב אם מישהו יכנה אותי קארי ברדשו התל אביבית. גם אני רוצה לטופף בעקבי הסטילטו שלי ברחובות ניו יורק, לעשות שופינג ולעשות סקס עם מיסטר ביג. גם אני כמוה כותבת בלפ טופ שלי הגיגים מרתקים, אבל בעוד היא השקיפה החוצה על השדרה החמישית, אני משקיפה ברגעים אלו אל הכיור הסתום שלי.

אבל בואו נראה אותה, את גברת ברדשו, חיה במציאות הכלכלית של תל אביב, 2012. היא תגור בדירת שני חדרים מחולקת עם מירנדה ושרלוט, ותתבאס שבעל הבית שם קירות גבס בין החדרים, בגלל שכולנו יודעים שסמנתה יכולה להיות קולנית ביותר. היא תמיר את נעלי המעצבים שלה בנעליים של לואי ביטון, אלנבי פינת השוק. מיסטר ביג יקח אותה לצימר בעמק בית שאן + ג'קוזי מפנק + עיסוי חינם מבעל הבית שגם מכין את הארוחות ויציע לה נישואים עם טבעת שקנה בגרופון ואז הם יצלמו את הצימר באינסטגרם כדי שיראה רומנטי ויעדכנו בסטטוס פייסבוק שלהם- "ביג ואני מחפשים דירת שני חדרים בפלורנטין במקסימום 3500 ש"ח". ואין למה לקנות עקבים, קארי, כי ממש קשה לסחוב איתם ספה טחובה שמישהו השאיר ברחוב ושאת פשוט בטוחה שתוכלי להפוך לפריט ווינטג'. ווינטג' זו רק מילה נרדפת לשורץ עכברים ומוכתם, ובתל אביב – הכל וינטג'. לא כל כך קל לשמור על תלתלים מושלמים בלחות הזו, אה קארי?

האמת צריכה להיאמר, אני במינוס מאז ומעולם. ליתר דיוק, מאז שהתגייסתי לצבא וחייתי במשך שנתיים על משכורת הגיונית ונורמטיבית של 364 שקלים חודשיים, כשה-64  ש"ח מוקדשים לקניית מוצרי הגיינה והלבשה תחתונה נשית, איי קיד יו נוט. הפעם האחרונה שראיתי חזייה במחיר כזה הייתה על ההומלסית שיושבת ליד שוק הכרמל. וכשיצאתי  בגיל 20 אל העולם עם הון מצטבר של הסכום הזה, בחרתי בטמטומי ללמוד את התואר המופלא שלי, שהבטיח לי עתיד במשכורת מרגשת של עובד מקדונלדס (מינוס ההטבות) והנה אני – בת 30, עם חוב בגודל תקציב של מדינה אפריקאית צנועה, מוכנה לרכש הראשון הרציני שלי – חולצה בזארה המחולקת לשבעים תשלומים ללא ריבית, בסכומים מזעריים שממשיכים לצוץ לי בחיוב האשראי  גם שלוש שנים אחרי.

המחשבה שיש אנשים בגילי שמסוגלים כלכלית לגדל ילדים ו/או לקנות, ובכן, משהו, מעוררת בי יראת כבוד, במיוחד נוכח העובדה שרוב חבריי עדיין מדביקים דבקיות על האוכל שלהם במקרר כדי שהשותפים שלהם לא יאכלו להם. התוכנית העסקית שלי ושל כמותי היא לא לחיות על היתרה שלנו בבנק אלא לחיות עד תקרת המינוס שלנו, בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שהוא מינוס. ואז לבקש מהבנק להגדיל אותו.

האמת שיש מספר דברים המקושרים לי ולקארי, מלבד הגזרה השברירית והחבר המצויד (חה, אני אפילו לא יכולה לסיים את המשפט הזה בלי לצחוק). שתינו עניות שמתכחשות לזה, אבל בעוד קארי נישאה לבסוף לשוגר דדי המזדקן שלה, אני לדאבוני מוצאת כי גם השוגר דדים המזדקנים בתל אביב כבר אינם עשירים כפי שחינכו אותנו לקוות ואף הם חוטאים בניצול כפייתי של תלושי "נופשונית" לארוחות בוקר מפנקות. לא לכך פיללנו, בנות, כשמרטנו כל שערה מגופנו ולבשנו בגדים של פרוצות בטענה לכוח נשי. ולפיכך, כשאפילו החלום להיות עקרת בית מעושרת הנשואה למיליארדר מקומט הולך ודועך, אני נותרת עם מבט מפוכח ואפוקליפטי אל עתידי: קופסאות פלסטיק עם שניצלים, אותן אמשיך לקחת מההורים שלי גם עבור נכדיי וניניי, השכרתה של אותה קופסת פלסטיק לדיירי משנה (לאחר שאחלק אותה עם קירות גבס ואעצב אותה בווינטג'יות כמובן), חלוקה שיטתית ואובססיבית לתשלומים עבור כל רכישה שאני עושה, מכרטיס לסרט ועד למסטיק, כי ידוע שתשלומים זה לא באמת כסף  ובנוסף, העברת הסלון הביתי למעברי ה – AM PM שמתחת לביתי בלילות הקיץ החמים, בכדי לחסוך כסף על מזגנים. וכל זה למה, בוודאי תשאלו. ובכן, זה כדי שאוכל לצחוק על חבריי הלא תל- אביביים על כך שבעוד שהם מבזבזים את כספם על נסיעות מרובות, דלק וחניונים יקרים, אני חוסכת אלפי שקלים ברכיבה על אופניים או נסיעה באוטובוס (חוץ מבימים בהם לא קר מדי או חם מדי, או כשאני נועלת עקבים או בגדים יפים מדי, או כשאין לי כוח, או כשהשיער שלי נראה ממש טוב. כי אז אני לוקחת מוניות ספיישל כמובן).

הידעתם? אם תעשו לנו לייק בפייסבוק, יכול להיות שנוכל יום אחד לרכוש נעלי מעצבים אמיתיות מבית היוצר של "אביבס", ממש כמו קארי ברדשו! עשו לנו לייק, קר ברגליים.

ואל תשכחו לבדוק את מצעד התחפושות המביכות שלנו, לכבוד חג פורים.

אלייך חן!

חן:

חשוב לציין לפני הכול שאני ממש לא בחורה חומרנית. באמת. אין לי שום עניין במלונות יוקרה ומעולם לא חשקתי לטוס במטוס פרטי או להשתכשך בבריכת קוויאר. אך בימים אלה, כאישה צעירה שעובדת קשה, די מקומם שגם להשתכשך בבריכת לחם יבש ושמן קנולה אין לי אפשרות. אז כן, גם אני קורבן של יוקר המחיה, קושי הקנייה וגניבת שכר הדירה. בקיץ האחרון דווקא לקחתי חלק במחאה החברתית אך אני מודה שלא באופן אקטיבי מדי. הגעתי להפגנה אחת או שתיים אבל בגלל החום הנורא וסירחון הזיעה, בזמן שכולם צעקו בגרון ניחר "העם דורש צדק חברתי" אני מלמלתי במרמור "העם דורש ספיד-סטיק איכותי" ו-"העם דורש קרטיב פירותי" לסירוגין. ואכן, די מהר מצאתי את עצמי יושבת עם חברה על הדשא, מנשנשת קרטיב ענבים ומדברת איתה על החיים, כששלמה ארצי מהווה מוזיקת רקע חביבה באקוסטיקה בינונית. ובתכלס? חבל. חבל מאוד שלא תרמתי ללחימה. כי לא די שאני גרה בדירה רמת גנית מחולקת מקרטון, שבה המטבח בסלון והסלון במסדרון, לעתים קרובות אני גם נאלצת לחסוך במוצרי בסיס אלמנטאריים ולחפש פתרונות יצירתיים כדי שאצליח לשלם חשבונות, לחמם את הבית ולפרנס בכבוד את צ'אי הכלבה.

למשל, מפאת חיסכון אין לי כבלים אלא "עידן פלוס", מה שמאפשר לי בשעות הצהריים לבחור אם לצפות באודטה מדברת עם מתקשרת בקפה או בשירה פליקס משוחחת עם מטפלת בקלפים, בשעות אחר הצהריים להכריע בין מיכל אנסקי לשה בצק לבין גיל חובב מעסה בשר, בערב לצפות בשלל תכניות הריאליטי האהובות עליי ובלילה לבהות במבט מזוגג בשידורים חוזרים של "סיבה למסיבה" שמזכירים לי שללבוש ז'קט עם כריות כתפיים אין שום סיבה.

דוגמה נוספת לסגפנות מדכאת טמונה בתחום הריהוט. לאחרונה הבחנתי שהספרים שלי מתחילים להיערם על המדפים בסגנון משחק הג'נגה והבנתי שיש צורך ברכישת כוננית נוספת. אך מאחר שאני מעדיפה שיהיו לי פתיתים וחשמל (לא ביחד), איקאה ירדה מהפרק וכבר באותו היום מצאתי מודעה ובה תמונה של כוננית קש יד שנייה ממובטלת. הכוננית, שסחבתי בהליך מפרך שכלל קשירה לגג, טיפוס בן שלוש קומות ועקמת, הגיעה במבצע משתלם של "קני כוננית ספרים מקש וקבלי עכביש ארסי שחי בתוך הכוננית חינם!". ובכל זאת, תחושת הסיפוק הייתה עצומה – הרהיט החדש נוקה, הספרים סודרו על המדפים והעכביש נעלם לבלי שוב (או עם שוב בלתי צפוי במיטה שלי בעוד כמה ימים, אבל אני משתדלת שלא לחשוב על זה).

לחסוך כדרך חיים זה עניין אחד, אבל מה קורה כשאני רוצה לפנק את עצמי?

ובכן, מדי יום אני בודקת מה חדש באתרי הקופונים. לפעמים אני שוקלת להעלים ורידים אפילו שאין לי, כי זה זול, לעתים אני מתפתה לטפס על קיר ולהשחיז סכיני מטבח ולפעמים אפילו מתלבטת אם כדאי לי לנסוע לחווה של יפה ודודי בעמק חפר כדי לקבל עיסוי מפנק בן 35 דקות ועוגיית פיסטוק אורגנית רק כי הקופון מבטיח הנחה חסרת תקדים של 12%. בכל אופן מי צריך לקנות נעליים חדשות בקניון רמת אביב או בגדי מעצבים בחנויות הבוטיק של רחוב דיזנגוף כשאפשר לרכוש שואב אבק רובוטי עם ראש מתכוונן בחיסכון מטורף של 50 שקלים.

טוב, בסדר, לא אשקר ולא אגזים. ברור שלפעמים גם לי כבר לא אכפת מהמינוס ובא לי פשוט ליהנות. במקרים כאלה אני שמה זין על הכול ומזמינה סושי. כלומר בערך. אם היה לי כסף הייתי מתקשרת לאונמי ומזמינה קומבינציה מפנקת דה לוקס זוגית, אך מאחר שיש סיכוי סביר שהשליח יגיע שלוב ידיים עם ההוצאה לפועל, אין לי בררה אלא להסתפק בהזמנה צנועה ממסעדת "סושי סופר זול אקספרס דגים מקולקלים" שכוללת קונוס מלפפון רקוב, רול צנונית אינסייד-אאוט וסשימי מפית.

ולסיכום, עד שאזכה בלוטו (לא ממלאה אבל צופה באדיקות בהגרלות) או עד שאזכה בפיס (אין לי מנוי אבל אזהה את הקול של אראלה גם מתוך שינה), אמשיך למרוח לעצמי לק בכישרון של חולת פרקינסון, לנשנש פריכיות אורז עם מיונית שפג תוקפה ולמעוך צימוק במי ברז כדי להכין לעצמי מים בטעמים. אה וגם למחות בגרון ניחר – "די לנסיקת המחירים כלפי מעלה, גם אני רוצה לקנות שמלת וינטג' בקאלה!"

וכמו תמיד- דף השנאה שלנו מתחדש תדיר, בקרו בו וספרו לנו מה אתם שונאים!