ארכיון חודשי: פברואר 2012

אובססיה

רגיל

ניצן

יש מספר דברים אוניברסלים המשותפים לכל הנשים- אנחנו מדברות באובססיביות על שירותים (איך לבצע את הפעולה כשהחבר בחדר, טכניקות להסוואת רעשים, השריית שזיפים במים חמימים), מנתחות את חיי הסקס שלנו, וכשזה מגיע להתאהבות חד צדדית – אנחנו פתטיות. כן, אמרתי את זה, ואני גאה להיות נשיאת מועדון הפתאט.

ברשותכם, אכוון הפעם, ורק הפעם, את הזרקור לאחיותיי הנשים ולאובססיות שלנו, או במילים פשוטות יותר "כשהוא אומר לא, למה הוא מתכוון".

ובכן – הוא מתכוון ל"לא".

אבל לא בבית ספרנו. אם תהיו בשקט תוכלו גם אתם לשמוע את ה"אבל" האילם שלא נאמר, אותו אנחנו מדמיינות, ושלאחריו אנחנו מוסיפות ככל העולה על רוחינו. אתן מספר דוגמאות ותשמחו לגלות שהן גם יכולות להוות משחק אינטרקטיבי משעשע. לא משנה איך תחברו את השורות, תמיד תקבלו סיבה חדשה לחפור לחברותיכן המסכנות:

*אני לא מעוניין כרגע בקשר,נפגעתי בעבר" אבל "אם תקשיבי לי מדבר על עצמי ועל האקסית שלי, לא תדרשי ממני כלום ותמיד תהיי פנויה לסקס יתכן שהחשש יתאדה".
*אני רוצה אותך כ"כ והרגשות מפחידים אותי" אבל "יכול להיות שאם תבצעי בי מין אוראלי סוער אצליח ללמוד להתמודד עם הפחד".
*"עדיין לא מצאתי את האחת". אבל "יכול להיות שאת היא. יכול להיות גם שלא, אבל הרבה יותר הגיוני שאת כן".

כן, כל שורה כזו פותחת פתח לעולם אובססיות חדש ומופלא. כל בחור שלא בהכרח רוצה אותנו זוכה למעמד של קדוש מעונה, לפחות ברמה של מתמודד ב"דה וויס", ילד פגוע ומורכב, שפוחד מהכל, כמה לאהבה, בן למשפחה הרוסה,שבור לב לשעבר, פוחד מאינטימיות, נפש חופשיה, נפש פצועה, שרק מחפש אותך, האחת, שתשנה את עולמו ותגרום לו להאמין שוב, לפרוץ בבכי ולהציע לך נישואים.

תכלס, אנחנו לא באמת מאמינות לשטויות האלו. כמו שאבא שלי אומר "משחר הימים- גברים מזיינים את המוח ונשים מאמינות להם". גם כשמישהו אומר לנו את הסיפור שלו ואנחנו חוזרות עליו בקול רם, בפעם המיליון, באוזני חברותינו האומללות (סליחה, יעל), ברור לנו שהסיפור הזה הוא אידיוטי מיסודו. יש לנו איזה קול פנימי שאומר לנו "מותק, הוא פשוט לא בקטע שלך", אבל במקום להגיד את זה בקול רם, אנחנו מוצאות עצמנו אומרות "הוא פשוט מבולבל, הוא לא בטוח שהוא רוצה קשר, הוא לא סגור על עצמו". נשמע מוכר? ואם אתן דומות ולו במקצת לי- כאן מתחילה סאגה קבועה: חיטוט בפייסבוק שלו פלוס בחינת כל החברות ממין נקבה, עשיית לייק על כל סטטוס שהוא מעלה ("הולך לשירותים" – "וואו, לייק לגמרי, גם אני!"), וגישה כללית של סמרטוט רצפה. "למה?!" אנחנו מכורבלות בתנוחת עובר באחת פינות הבית, גועות בבכי "למה אם הוא לא מרגיש כלום, הוא ממשיך להתקשר אליי? זה לבטח אומר שהוא מתחיל להשתכנע לגביי". לא,לא. הדבר היחיד שזה אומר הוא -שהוא חרמן ואת עונה.

אך אבוי-  אני יודעת שאמרתי שאפנה זרקור לתופעת הפאתט הנשית, אבל אני חייבת לעצור רגע ולשאול– באיזה יקום בחורים מדברים ככה באמת? גברים אמיתיים לא מדברים על פחד מאינטימיות. הם לא משתמשים במילה "אינטימיות". כי הם גברים. לא נשים. בחור יקר- האם אתה באמת מאמין לסיפור שאתה מספר? האם אתה חוזר עליו  בקול רם באוזני חברייך ("אני כל כך פוחד מקשר..כ"כ פוחד מאינטימיות") או שמא זה שמור לאוזנינו בלבד?  כי הידעת? הבחורה שמולך כבר שמעה את המשפטים האלו מספר פעמים בחייה, ואתה לא ייחודי, מורכב או קשה כ"כ להבנה כמו שאתה אוהב לחשוב. ולכל בחורה כזו יש חברה, כמו יעל פה נניח, שתצעק עליה שהיא מגוחכת ותצחק עליה, עד שאותה בחורה (נניח אני) תקום ותגיד- צודקת. הרי אנחנו בסופו של דבר נסיים עם בחור שמדבר לעניין ולא כמו דמות מטלנובלה ואתה, ובכן, אתה תהיה סער שיינפיין.  בקיצור, תראו איזה קטע, התכוונתי פעם אחת לרדת על בנות מיני ולא הלך לי. נו,טוב, אולי פעם הבאה. אני אתן ליעל לסיים את העבודה בשבילי.

*אגב, הידעתם?  כל לייק שתעשו לנו בפייסבוק, מקרב אותנו קרוב יותר לארוחה חמה ומרחיק אותנו מהשלמת הכנסה ברחובות נטושים.  אנחנו לא מנסות לגרום לכם אשמה, אנחנו רק אומרות. עשו לייק. הצילו בלוגרית.

**********************************************************************************************************************

יעל

בנות, בואו נעשה תרגיל דמיון. חשבי על גבר כלשהו בו את מעוניינת. תתרכזי בו טוב טוב. כעת, האם את רואה בעיני רוחך יצור פרוותי עם זנב שהולך על ארבע רגליים ועושה "מיאו"? לא? אז כנראה שהבחור שלך הוא לא חתולה, ואת לא צריכה להדבק אליו כמו קרצייה. באיזה יקום זה נחשב סקסי להתקשר שמונים פעם ביום רק כדי לשאול "מה נשמע?" ואז להתעצבן שהתשובה היא רק "בסדר" ולא "בסדר אהובתי הנצחית, הנסיכה היפה והענוגה שלי…"?? לא שאני שופטת, פשוט מוזרה בעיניי העובדה שישנן בנות שאין להן צורך באוויר לנשימה, ובמקום זאת, הן חיות וניזונות מחפירות. המון חפירות. ברמה של ארכיאולוגיה למתקדמים. טוב, בעצם אני כן שופטת.
יש לי חברה, שאת שמה לא אזכיר (רק אגלה שהוא מתחיל בניצן ארד), שאמרה לי שלכל בחורה מגיע בחור אחד שגורם לה להיות פתאטית: אתם יודעים- להתקשר, לראות שהוא לא עונה ואז להתקשר שוב כי אולי השיחה לא התקבלה, ושוב- רק ליתר ביטחון. לא להבין שכשהוא אומר שהוא לא רוצה קשר רציני אז הוא לא רוצה קשר רציני, לחשוב שכל פעם שאני מסמסת שנייה אחרי שדיברנו בטלפון משהו בנוגע לשיחה שזה עתה התקיימה- זה נתפס שנון מצחיק וחמוד בצד השני, לשאול אותו למה הוא אף פעם לא מזמין אותי לבירה/סרט/ מסעדה ועוד.
אז כן, לכל אחת מותר להיות קצת סמרטוט פעם אחת. אבל רק כדי להיות ברורה: כשאני אומרת פעם אחת אני לא מתכוונת לאחת עשרה פעמים. אל תבינו אותי לא נכון, יש בי אמפתיה, סולידריות, חמלה לזולת ועוד שיט כזה, אבל יש התנהגויות שהן פשוט כבר למעלה מהבנתי – כי איך הולך המשפט: Fool me once- shame on you, fool me twice- shame on me, ובהתאם לכך, אם התנהגת כמו סמרטוט, אל תתפלאי שהוא מתקשר אליך רק כשהוא רוצה לנגב את הריצפה.

Wake up call: הוא לא באמת שכח את הטלפון אצל ההורים שבועיים, הוא לא באמת רוצה שאת תנתקי את הטלפון קודם כי הוא לא רוצה להיות הראשון שינתק (ובכלל מבחינתו השיחה יכלה להסתיים כבר לפני חצי שעה) וכן, ברור שהוא לא יכל לדבר איתך כי הוא היה מאוד עסוק השבוע- בלשחרר את החבל שכרכת לו סביב הצוואר! את מבינה, זה לא הוא, זו את.  ואז אתן מתפלאות שכבר אין לו סבלנות והוא לא מזמין יותר לבירה\ סרט\ ארוחת ערב. טוב נו, לפחות אתן בטח כבר די שבעות. בגלל שאכלתן לו את הראש. אלייך, חן!

**********************************************************************************************************************

חן

אני זוכרת את הסיפור על הנסיכה הזאת פעמונית שמכשפה כלאה אותה במגדל גבוה. לפעמונית היפה הייתה צמה ארוכה ובלונדינית שהיא הייתה משלשלת מהמגדל כדי שהמכשפה תוכל לטפס. יום אחד הגיע לאזור נסיך מטרוסקסואל, ראה את פעמונית ארוכת הצמה ומיד התאהב בה. כמובן שהמכשפה שנאה את הנסיך ולכן היא עשתה לפעמונית תספורת, שלחה אותה ליער וגרמה לנסיך להתעוור (הפרטים המלאים בוויקיפדיה). בכל אופן בסופו של דבר השניים נפגשו, דמעות ההתרגשות של פעמונית ריפאו את העיניים של הנסיך ואני מניחה שהם חיו באושר ועושר עד הגירושין.

על סיפורים כאלה גדלתי כמו רוב בנות דורי. הנסיכה יפה, הנסיך מציל אותה, המכשפה בת זונה, כל זה. מובן שכבר בגיל קטן הבנתי שעם ערמת הסקוטש ברייט שמונחת לי על הראש לעולם לא תהיה צמה ארוכה ובלונדינית אבל כן חשבתי שיום אחד יבוא הנסיך ופשוט יתאהב בי. העניין הוא המהירות שבה אני ובנות מיני ודורי ויתרנו על האגדה. איכשהו הבנו שבכלל לא בטוח שהנסיך יבוא עד המגדל (בכל זאת, יש היום ליגת האלופות) ושאולי פשוט כדאי שנארוב לו מתחת לבית. הרי גם מאחורי פג'ו בחניון של הבניין יכולה להסתתר נסיכה קסומה שמדי פעם מתקשרת מחסום.

כבר בגיל חטיבת ביניים מצאתי את עצמי מתאהבת באופן אמיתי וכנה (ויחד עם עוד 15 בנות מהכיתה) בבחור שלמד שתי שכבות מעליי ולא היה מודע לקיומי, אף על פי שלאן שהוא לא הסתכל קיומי חייך אליו בביישנות. ההתאהבות כללה ניתוקים בטלפון, מעקבים ליליים והתייעצות עם הרוחות מתי הוא וחברתו ייפרדו ("רוח יקרה, האם אני ו-ע' נהיה אי פעם יחד? אם כן אנא הזיזי את הכוס ל"כן"… כן, בדיוק כך). עם הזמן כשהתבגרנו (רק מינית, לא נפשית) שכללנו את השיטות ולא אחת במהלך ימי התיכון העליזים עקבנו אחר אקסים סוררים וארבנו לבני זוג הפכפכים. אחת מחברותיי הטובות אפילו הגדילה לעשות וכדי לוודא שהחבר המועד לפורענות שלה אכן נמצא בביתו כפי שהוא אמר (ובדרך כלל שיקר) היא אמרה לשכנה זרה מהבית ממול שהיא דואגת לאחיה הקטן שלא עונה לטלפון וכך הצליחה להשקיף על חדרו. שרלוק הולמס גרסת האובססיה.

מאז חלפו שנים. מערכות היחסים הפכו רציניות יותר, אנו כנשים הפכנו רגועות ושפויות יותר ומעבר לכך הטכנולוגיה התפתחה, מה שמאפשר מעקב נוח בפייסבוק במקום ישיבה בתוך שיח דוקרני. פעם פרידה סימלה נתק מוחלט גם עבור הבחורות האובססיביות ביותר. לפעמים אפילו שכחנו איך אותו בחור היה נראה. היום לעומת זאת, פרידה לרוב מבשרת על ימים ארוכים של שיטוט בפייסבוק, בדיקות אינסופיות בטוויטר וחיפושים הזויים בגוגל בנוסח : "יוסי + למה הוא עזב אותי הבן זונה?!" (אזהרה: לפעמים גוגל יציג בתגובה תמונה של דוגמנית בלונדינית בת 22).

קשה לי לשים את האצבע על הסיבה הספציפית לכך, אבל עם השנים גם היכולת להתאהב במישהו באופן חד צדדי, חד משמעי ובואו נודה גם מעט פתטי הלכה ונעלמה. אולי משהו שקשור לפרקטיות של החיים. פעם אהבה הייתה רק לשם אהבה ולא היו מעורבים בה גורמים ושיקולים כמו התאמה, פוטנציאל הורות, מקום מגורים, מצב כלכלי או חפירות בסגנון "היכולת שלו להכיל אותי" (מה אני? ליטר וחצי נוזל בלמים?). אבל אולי בעצם אסור לוותר על האגדה. אולי איפשהו קיימים עדיין נסיכים חתיכים ומבריקי בלורית שמטפסים על מגדלים ומציעים חיים של אושר ועושר. איפה הם אתן שואלות? הם בדיוק צופים בליגת האלופות, הרעש של הטלוויזיה מגיע עד לחניון.

*************************************************************************************************************************

מספרים לעצמכם שקרים שאפילו אתם לא מאמינים להם? לחצו כאן

רוצים לדעת מי הכותבות האורחות היום? בואו לכאן

ובואו לפייסבוק, אנחנו אובססיביות גם שם. 

מודעות פרסומת

סטוצים- ער?

רגיל

ניצן:

בין ערימות המרירות, המסכנות והרחמים העצמיים שהן מנת חלקה של כל רווקה, תל אביבית או אחרת, אני גאה להעלות על סדר היום נושא אחד חשוב, שכל רווקה תוכל לספר בשמחה בארוחה המשפחתית הבאה, בארוחת הזוגות הקרובה או בחתונה המיליון בה היא תנכח בגפה. והנה הנושא – אנחנו עושות יותר סקס מזוגות. הרבה. הרבה. יותר. סקס.

אוקי, אולי אל תספרו את זה בארוחה המשפחתית הקרובה.

ובכן, אתחיל מההתחלה. אני מקבלת המון תגובות מקסימות על הבלוג (תודה אמא!), אבל בשבוע שעבר קרה דבר שגרם לי להכריז על עצמי כסלב בעיני עצמי ולמהר להדפיס חולצות עם תמונה של עצמי עם שפתי ברווז משורבבות וסימן וי חינני בידיים. הסיבה? קיבלתי טוקבק נאצה! כן, כן – "יה, מרירהההההההה" (ריבוי האותיות במקור), כך נכתב שם. "את תסיימי את החיים לבד!! יה מסכנה בת 30, לכי חפשי מי יעשה אותך!". ובכן טוקבקיסט חביב, יש מי שעושה אותי. אם ארצה יהיו אפילו כמה.  זה היופי ברווקות.

מכירים את הדיאגרמות שרצות לאחרונה בפייסבוק? איך החברה רואה את מה שאני עושה, איך אני רואה מה אני עושה, מה אני באמת עושה. ובכן, החברה רואה אותי, הרווקה, כמכלה את זמני בחדר מרופד שבמרכזו שעון ביולוגי ענקי המתקתק, בעודי מכורבלת בתנוחת עובר בפינה, כשתמונות של טבעת יהלום מוקרנות על הקיר ממול. הנה מה שאנחנו עושות בפועל, מוכנים? אנחנו עושות סקס.

זוכרים את גבר ה"ערה"? ובכן , האשה של שנות האלפיים גם היא חיה פוסט אבולוציונית. חיה המופעלת על בטריות ובאה קומפלט עם אוזני ארנב ורודות ומהירויות שונות. אז בשם כל מסמסות ה"ער?" ,ויש כמוהן שם בחוץ (אני לדוגמא),  אני מביאה פה מדריך לסטוציונר המתחיל ומתנצלת מראש לאחיותי שאת סודותיהן אולי אחשוף פה-

1. נתחיל בעובדה הבסיסית – נשים אוהבות לעשות סקס. זו לא מטלה בעינינו. אנחנו לא מעדיפות לחפוף את הראש. אם אנחנו מעדיפות לחפוף את הראש סימן שאתם עושים משהו לא בסדר. ד"ר פיל אמר פעם שאם תנקה את הבית ותשים כלים במדיח, אז בת הזוג שלך תמשך אלייך בטירוף  ושזה המשחק המקדים הכי טוב שיש. זה לא משחק מקדים וד"ר פיל הוא אידיוט.

2. נשים יודעות לעשות סקס. הן רואות סרטים, הן מדברות על זה עם חברות. אם הן לא יודעות לעשות סקס אז הן צעירות מאד. ואם אתה בן שלושים ומעלה שיוצא עם בת עשרים, אז מגיע לך סקס גרוע ואגב, גם אתה אידיוט.

3. אל תאמר לעולם (!!!) שאתה עושה אהבה, מתעלס, מתנה אהבים ושאר ירקות. ובאותה נשימה, תופתע לגלות שלא תמיד כשאתה שולח "ערה?", הצד המקבלת מקמטת פניה בגועל ומנפנפת על עצמה במניפת תחרה בזעם. יתכן שתתקל בתשובה חיובית, אם השעה מוקדמת מספיק (בגילי ישנים בשתיים בלילה). מה שכן, אל תשלח "ערה" כל לילה, כל הלילה. כי למה לנדנד, אנחנו בדיוק חופפות את הראש.

4. אנחנו לא בהכרח מרגישות משהו אליכם, לא אל כולכם בכל אופן. אנחנו גם לא בהכרח זוכרות את כולכם. אנחנו לא בהכרח רוצות שתשארו לישון לאחר מעשה. ולא בהכרח נתאהב בכם ביום שאחרי. תנוחו. לא הייתם כאלו טובים. לא כולכם בכל אופן.

5.אנחנו מדברות עליכם. בהרחבה. כולל אילוסטרציות, הדגמות, ציורים על מפית ושימוש בעזרים. והגודל כן קובע, אגב.

6. גם הזווית קובעת. גם על זה אנחנו מדברות.

7. אנחנו גם מדברות עלינו – על פדיחות שאנחנו עושות במיטה, על ייבושים ועל כשלונות בביצוע.  אנחנו גם מחליפות טכניקות ולינקים כמו שקודמתינו החליפו מתכונים.

8. שמרו על נימוס. לחברה שלי היה אורח שפשוט סירב להתפנות. הוא שכב במיטתה עד שעות הצהריים , דיבר עם חבר במשך שעה, התנחל מול הטלוויזיה ולא זז. וכשאני אומרת לחברה שלי אני מתכוונת אליי. מאידך, תשארו כמה דקות גם אם סיימתם את עניינכם. אנחנו עוד לא סיימנו את עניינו ואנחנו לא בשנות החמישים. לנשים יש זכויות, לעזאזל. זה גם לא מנומס לסובב את הגב, לדבר על אקסיות, להזמין מונית או לספר איך קשה לך לישון עם עוד אדם במיטה. גם אתה לא כזה מעניין, אתה פשוט שוכב על החולצה שלנו.

9. שורה קצרה לגברים תל אביביים- הפסיקו להתגאות בהפרעות האישיות שלכם. הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה אמיתית ואינה מהווה תירוץ לכל דבר, החל בבעיות שלכם באינטימיות וכלה במלחמת וויאטנם. היא לבטח אינה תירוץ לביצועים לוקים במיטה.

10. אם בחורה נחמדה מספיק לשכב איתך בדייט ראשון, זה לא בהכרח אומר שהיא פרוצה מופקרת שאי אפשר להביא הביתה לאבא ולאמא. זה אומר שהיא מינית. ידיד שלי אמר לי פעם "אני מעדיף לשכב עם בחורה מכוערת וגרועה בסקס שנתנה לי לחכות לזה, מאשר לשכב כל ערב עם פצצה לוהטת שיודעת את העבודה, אבל שכבה איתי בדייט ראשון". תביטו במשפט הזה. עכשיו בי. עכשיו במשפט הזה. עכשיו שוב בי. כן, הוא עדיין לא הגיוני. האם בחורה באמת נחשבת איכותית אם היא נתנה לכם לחכות שלושה חודשים? אם היא יצור חי ונושם והצליחה לחכות שלושה חודשים, האם יש פשוט מצב שהיא לא מתה על סקס? והאם אתם לא מקטרים תמיד שהנשים שלכם לא עושות מספיק סקס? האם הנקודות מתחברות עכשיו? עדיין לא? אז לכו תתעלסו.

11. יותר מדי סטוצים= ביצועים לא מלהיבים במיטה. יש דבר כזה יותר מדי. עודף סטוצים אומר הרבה מאד בחורות שלא בהכרח מצאו לנכון לכוון אותך או לתקן אותך מתוך ידיעה שהן לא ישובו לראות אותך לעולם. המקום הזה שאתה תמיד לוחץ עליו ותמיד גורם להן לעשות פרצופים נלהבים? יכול להיות שהן בעצם מחניקות פיהוק. ואם נראה שהיא לא נהנית ממנובר שקנה את כל השאר, זה לא בגלל שהיא לא בסדר, זה בגלל שהן כולן זייפו (ואני מדברת אלייך, מ').

12. נקודת אור חשובה- אם תהיו טובים, תהיו בטוחים שכל חברה וחברה שלנו תשמע על זה. בפירוט. עם תיאור גרפי של תנוחות ותיאור זוויות וגדלים ספציפיים.

13. ולסיום – אם תשלחו, בשתיים בלילה, במקום "ערה?" את המסרון – "רזה?", אתם יכולים להתעלם מכל הסעיפים הנ"ל. הכל ייסלח לכם, אתם אלי מין, ניצחון טכני. בואו, בואו, הדלת פתוחה.

אלייך, חן.

חן

הפעם הראשונה שזה קרה לי הייתה כשהייתי בצבא. היינו יוצאות במוצאי שבת למועדון ה"גת רימון" שבתל אביב כדי לרקוד לצלילי להיטי סבנטי'ז ואייטי'ז מטופשים. אני אפילו זוכרת מה לבשתי באותו הלילה – המכנסיים: ג'ינס צמוד בגזרת פדלפון תוצרת ציפי (אישה מפוקפקת שהחזיקה בבעלותה כוך ביפו ובו מכרה מכנסיים חד פעמיים מחומר מתכלה), החולצה: שרוול חלול מפרווה סינטטית בצבע כחול שמתלבש על הגוף כמו קונדום והופך ציצים קטנים ממילא לגב עם שתי עקיצות, השיער: מודבק לקרקפת באמצעות מיכל וחצי של נטורל פורמולה בעיטור קשקש בפרונט. המראה הכללי: חוסר מודעות.

בשלב מסוים, לאחר משקה אחד או שניים (קוקטייל "אורגזמה" איכותי וטקילה ברוטב ספרייט), בחור אחד התחיל לרקוד איתי את "יס סר איי קן בוגי". האיש נע מולי בתנועות גייז ואז התחיל להיצמד אליי יותר ויותר. אף על פי שניסיתי לברר מה הוא עושה בחיים ואם הוא מעדיף חתולים או כלבים נראה היה שהוא פחות בעניין של דיאלוג ויותר בעניין של משגל נסוג. אני זוכרת שתקפה אותי בהלה של ממש מכך שאיש זר מלטף את חולצת הפרווה שלי, מפריד בכוח תלתל דבוק ומנסה בכל תוקף לנשק אותי. מיד נמלטתי מן המקום.

שנה שנתיים לאחר מכן התחלתי לברמן במסיבות שבהן השתייה הייתה חופשית והאווירה מתירנית. קפטן רום, אדמירל טקילה, יוסי וודקה ופיזנג ירוק נשפכו כמו מים וזוגות של שיכורים מתגפפים הסתתרו מאחורי שיחים, בין מכוניות ומתחת לאבני חצץ. ב-5 בבוקר הם היו יוצאים לחניון מעוטרי קיא ופעורי רוכסן ומגששים את דרכם איש איש למכוניתו. בשלב מאוחר יותר בחיי, ובמשך לא מעט שנים, עבדתי גם בכל מיני ברים אפלוליים ובכל אותם מקומות המצב לא היה שונה בהרבה. בחורים מוכי אהבה ורומנטיקה נהגו להתחיל בנימוס עם עלמות חן צנועות ויפות מראה ואז גם עם כל החברות שלהן, כי בעצם למה לא.

טוב אני מודה, אף פעם לא ממש הבנתי סטוצים כאלה עם אנשים זרים לחלוטין. הרי אם כבר הגעתי למצב שבו אני שיכורה עד כדי כך שאני לא מצליחה לקחת אחריות על מעשיי מה יותר כיף מלסמס לחבר לשעבר, להתקשר לאקס המיתולוגי, לנסוע ליזיז ותיק שאני בעצם מאוהבת בו בסתר או להתחיל בפייסבוק עם סלב באופן שנון ומתוחכם (לכאורה) רק כדי לגלות למחרת שכתבתי "ער?" לאיש שמנהל את דף הפייסבוק של עוז זהבי? ומילא להתעורר במקום שאני לא מכירה, אשתף פעולה עם התרמית ואצחצח שיניים עם אצבע (שזה מוזר בדיוק כמו לחפוף שיער עם בוהן), אבל שמישהו שאני לא מכירה יתעורר אצלי במיטה?! לא, לא. זה ממש לא מתקבל על הדעת. חוץ מזה שלבלות בשירותים של מועדון עם איש זר זה קונספט שאף פעם לא עשה לי את זה. בעיניי משיכה מגיעה מתוך איזושהי היכרות. לאו דווקא היכרות מפרכת של כמה חודשים, אבל גם היכרות מינימאלית ושטחית באוניברסיטה, בעבודה, בחדר המדרגות (כן, כן) או במכון הכושר (למי שאוהבת גברים בטייץ שטובלים סרדינים בקפה של הבוקר) מספיקה כדי לחשוף איזה הומור חביב או מבט מסקרן שיעורר משיכה. אני יוצאת פה די חננה, אני יודעת, אבל מה לעשות שהפעם היחידה שבה התעוררתי ולא ידעתי איפה אני הייתה כי נרדמתי על הספה בסלון? ומה לעשות שהפעם האחרונה שבה צחצחתי שיניים עם אצבע הייתה בעצם ניסיון נואש להוציא פתית בצורת כוכב שנתקע לי בין הטוחנות?

אבל בעצם עדיין לא מאוחר מדי. הרי עוד מעט פורים ואין זמן טוב יותר מחג הוודקה כדי להעמיד פנים שאת מישהי אחרת. תמיד יש סיכוי שאיזה עלם חמודות (שהשכיל לא להתחפש לאישה פתיינית/ לזונה פתיינית/ לאחות פתיינית/ לארנב) יצליח להקסים אותי מספיק כדי שאעטה על עצמי מסיכה של בחורה קלילה וזורמת. ואם לא אז מכרים ותיקים, אקסים מיתולוגיים, קולגות, ידידים, יזיזים לשעבר, שכנים וגם סלבס – אני באמת מתנצלת מראש…

כ"כ הרבה מרירות – הגיע הזמן לקצת אהבה, בדף החיבה החדש שלנו! לחצו ממש כאן 

לא בטוחים מי זו חן? אנא פנו לכאן 

ערים? כנסו כנסו

ואל תשכחו את דף הפייסבוק שלנו, מבטיחות הרבה קליפים מרגשים של הבקסטריט בויז

דייטים

רגיל

ניצן:

לא כל הרווקות הן קלישאה אחת גדולה (כותבת בעודי מלטפת את החתול, אוכלת גלידה ובוכה מול שידור חוזר של סקס והעיר), אבל יש כמה קלישאות שהן אכן נכונות. האגדה האורבנית האמיתית והנוראית מכולם היא הדייט הראשון.  באתר ג'יי דייט, שם הייתי מנויה לדקה וחצי לפני שאיבדתי את התאבון שלי לחיים,  נשאלת השאלה "מהו הדייט הראשון המושלם?". התברר שבדייט ראשון אמורים לקרות מספר ניסים שישנו את כל מהלך חיי.  המבטים אמורים להפגש, השמיים אמורים להפתח, אמורים להרגיש פרפרים ולקוות שלא מדובר באוושת לב שלא אובחנה. אמורים לדבר שעות ולא לרצות להפרד לעולם, אפילו אם אתם אחרי יום עבודה מתיש ואין לכם ממש כוח לדבר. בקיצור, כמו שאתם רואים, בעולמי, (אנחה נוגה), משהו לא עובד בתחום הדייטים, שהלא אני עדיין רווקה. אבל, יש תקווה!  התברר שיש בחורות שהעבודה השנייה שלהן היא לצאת לדייטים, הן יוצאות כל ערב לדייט שונה והן מיומנות מאין כמותן. שאלתי אחת כזו מה הסוד לדייט ראשון מוצלח, או כמו שאני אוהבת לקרוא לו "למה, אלוהים, למה?!". בזריזות היא הדפיסה לי רשימה, אמיתית לחלוטין, שמתנוססת באתר היכרויות מפורסם שאת שמו נשמור במערכת (מי ידע ש"קופידון" עוד קיים??). הרשימה מספקת הוראות ברורות ביותר לאיך דייט אמור להתנהל. החלטתי, בגלל שאני מחויבת לחלוטין לבלוג וגם די משועממת, ליישם את ההוראות שניתנו על דייט אקראי, ואשמח, בשם המדע ואהבת אחיותיי, לפרסם אותן כאן, למען יעזרו לחברותיי הרווקות ממש כפי שעזרו לי.

אז הנה הרשימה כפי שהיא מופיעה, ואם אתם מפקפקים באמיתות דבריי אתם מוזמנים לבדוק אותי ממש כאן וכאן 

  • כדי שדייט ראשון יצליח, צריך לייחס לו חשיבות תמיד ולהרגיש תחושה חגיגית בלב- אוקי, הגיוני. חזרתי הביתה אחרי יום העבודה הארוך ביותר שידע המין האנושי, אחרי שעור מעיק ואחרי גיחה למכון. וכך – עם הטרנינג המיוזע והאיפור המרוח, לא אשקר- עצרתי וחשתי חגיגית למדי. אפילו זימזמתי לעצמי "יש לי יום יום חג" כדי להכנס לאווירה, עמדתי מול המראה במגבת ושרתי לתוך המברשת כפי שמראים בסרטים שצריך לעשות כשמרגישים חגיגיים. זה עבד והכניס תקווה לליבי. אולי הלילה אכיר את האחד.
  • לפני הדייט, הקפידו על אמבט מרגיע כשברקע מתנגן דיסק מדיטציה. אוקי, לגמרי. זה נכון שבתל אביב האמבטיות קצת דוחות ואין לי דיסק מדיטציה, או דיסק באופן כללי, כי אנחנו ב-2012, אבל, היי, אפשר לאזן את הלפטופ על הכיור ליד ולהשמיע שירים ישנים של אניגמה. מעניין שאני גרה כבר חמש שנים בדירתי החביבה ומעולם לא חשבתי אפילו על לעשות אמבט מרגיע. אבל אין זמן מתאים כמו ההווה. אה, נזכרתי למה אני לא עושה אמבטיות. השכן שלי מלמטה שדופק לי באלימות על הדלת, גורם לי לצאת בהיסטריה מהאמבטיה ולהפיל את הלפ טופ על הרצפה, מזכיר לי שהאמבטיה שלי עושה לו נזילה בתקרה. אופס. אפילו אניגמה לא מצליחים להחזיר אותי למצב הרוח המדיטטבי שהייתי בו. גם לא בעל הבית שלי שצועק עליי. לא נורא- אני בטוחה שהרשימה מכינה אותך בפני מקרי חירום כאלו. נקסט.
  • הקפידו על לבוש חתיכי – כזה שאתם מרגישים בו הכי טוב. רצוי לא לבוש פרובוקטיבי מדי. השתמשו בבושם מפתה, הקפידו על נעליים ברמה . אוקי , וואו. לבוש חתיכי. הוא גם צריך להיות גזעי ומזניב, או שרק חתיכי? מה זה פרובוקטיבי מדי? האם זה אומר שמגפוני הברך וגרבוני הרשת הם מחוץ לתחום? אפילו לא מחוך העור?  אני מתפשרת על סוודר וג'ינס רחב, כדי לא לצאת פרובוקטיבית מדי וגם כי זה הדברים היחידים שעולים עליי בימות החורף.  מממ, האמבטיה + הסוודר גורמים לי להיות מנומנמת והחגיגיות שבלב דועכת קמעה. חייבת להמשיך לשלב הבא ברשימה!
  • זכרו – יותר זה פחות. המעיטו לספר על עצמכם והשתדלו להאזין לצד השני. אוקי, אתגר. יש שתי בעיות עם ההנחייה הזו. האחת – האם עליי לשתוק כשהדייט שלי שואל אותי שאלות על עצמי? אם הוא נניח אומר לי – מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי? האם עליי לא לענות ולבהות בנקודה לא ברורה באוויר, או שמא למלמל – הממ..לא יודעת..מה אתה? והבעיה השניה – מה קורה אם אותו דייט קרא גם הוא את אותה רשימה ועכשיו גם הוא לא מעוניין לספר על עצמו, אלא רק להקשיב. אוי אלוהים, הולכת להיות הרבה דממה בדייט הזה. מזל שהכלל הבא מיועד לסדר את בעיה זו.
  • גם אם מקסים לכם ביחד, לאחר כשעה וחצי סיימו את הפגישה. אוקי. האם אנחנו מדברים על שעה וחצי בדיוק? כי אם כן, אני מוצאת שזה עוזר לשים שעון מעורר או אפילו להודיע בתחילת הדייט – יש לך שעה וחצי,גו! וחשוב לזכור עוד יותר, גם אם הדייט מדהים, ואתם צוחקים ונהנים ונוגעים, אחרי שעה וחצי בדיוק, קומו ולכו, ללא הסברים, ללא מילות פרידה. ככה תותירו מסתורין אחריכם.
  • אל תחצינו תכונות כגון קנאה אובססיבית, בעיות עם האקס או בעיות שלכם עם עצמכם, כגון החשש שלכם שאתם לא מצליחים לרזות בכמה קילוגרמים. אוקייייי. עכשיו הכל ברור. הנה הנקודה שבה אני טועה. לא לספר על הקנאה האובססיבית שלי. השבח לאל, הכל ברור עכשיו. אני חשבתי שכולם אוהבים את הסיפור בו הותרתי ראש כרות של סוס במיטתו של האקס שלי, אבל לא! לכן נשאלת השאלה, על מה כן לדבר?
  • דלו מההורים סיפורים מצחיקים שקרו לכם בילדות וברצינות תכינו נושאי שיחה ומקרים קלילים שקרו לכם– אוקי, מצוין! מדוע לדלות סיפורים מצחיקים מההורים אם אפשר לעשות את מה שאני עשיתי ופשוט להביא איתי את אמא שלי לדייט! אני חושבת שזה רק מוכיח כמה רצינית אני לגבי הדייט וכמה אני מגדילה ראש. הכנתי גם שליפים חמודים מלאים בסיפורים מגניבים על הילדות שלי והקפדתי לקרוא מהם בקול רם ובקצב דקלום, כדי שהדייט שלי לא יפספס שום פרט. וכמובן, לא לשכוח- אחרי שעה וחצי לקפל את השליפים בדממה, להביט באמא, לקום וללכת.
  • ולסיום – אם תתייחסו לדייט ראשון כאילו כל יום הוא חג האהבה, יש סיכוי שתצליחו בהרבה יותר. ובכן, אם הכוונה היא להתייחס לכל דייט ראשון כמו יום שנועד למרר את חיי, לגרום לי לרחמים עצמיים, אכילה מסיבית ומסכנות כללית, אז כן! אני מתייחסת ככה לכל דייט ראשון ועד עכשיו זה עבד יופי. עובדה, אני רווקה.

אלייך חן.

חן:

בגדול אני מתנגדת לדייטים. באופן עקרוני כמובן ואף נחרץ. דייטים זה לא בשבילי, או כפי שאמרתי פעם לחברה טובה "גם את האנשים שאני הכי אוהבת רוב הזמן אין לי כוח לראות, אז שאני אקדיש זמן לאנשים שאני אפילו לא מכירה?!" היא פחות הסכימה איתי אבל ניחא. אני עדיין מאמינה שקשרים פשוט נוצרים, שאנשים איכשהו מכירים, שמה שצריך לקרות קורה ושמקסימום אני אשאר לבד לנצח ואמות בודדה, גלמודה ועלובה. בקטנה.

בכל אופן, מאחר שבדייטים עסקינן, אספר על דייט אחד שאליו כן הסכמתי לצאת ושהותיר אותי הלומה והמומה. לא מדובר היה בשידוך מן הגיהינום ואפילו לא באתר היכרויות כלשהו שהמיט עליי את האסון הנורא. אני, במו עיניי (פגועות הרשתית?), ראיתי את הבחור בסופר המקומי וכשהוא התחיל איתי ליד עמדת הקופאית שכנעתי את עצמי שהסיכויים שהוא אנס מסוכן נמוכים (ראיתם פעם אנס מסתובב בקרוקס ובתחתוני בוקסר מודפסים וקונה ארבעה קישואים?)

ובכן, הוא היה נראה כמו איש נורמטיבי ונחמד אז הסכמתי לשתף פעולה ולומר לו את שמי. עוד באותו היום הוא מצא אותי בפייסבוק ולאחר התכתבות קצרה קבענו ליום שלמחרת. חשוב לציין שכבר בשלב הזה אפשר היה לזהות את הכתובת על הקיר, או במקרה הזה את הפתטיות על ה"וול"-  שימוש מרובה בסמיילים מחייכים, שאלות בנאליות, הומור ננסי ברנדס ונורא מכך – תמונת פרופיל שבה נראה החתן הפוטנציאלי שלי מיישיר מבט משורבב שפתיים למצלמה כשהוא לבוש גופייה צמודה ושמן קנולה מרוח על כתפיו השריריות. לא ראיתי את זה, זה לא קיים, הדחקתי, שכחתי, לא ראיתי, לא ראיתי, תתעלמי, חן, די! אבל ליתר ביטחון החלטתי להביא איתי נעלי ספורט כדי שאוכל לברוח משם היישר למכון הכושר ולהזיע מתוכי את הטראומה.

נפגשנו באחד מבתי הקפה השוקקים של רמת גן שבו במקום קרפצ'יו איכותי מנשנשים תפוח אדמה מוקרם בשמנת וטעם לוואי, במקום וודקה טוניק שותים שייק אננס-בננה-תמר על בסיס כולסטרול ובמקום קוק מסניפים בשירותים ונטולין. לא אפרט יתר על המידה מה היה במפגש עצמו אבל בגדול כששמן הקנולה שאל על תחביבים – עניתי בציניות, כשהוא שאל על אקסים – השבתי ברשעות וכשהוא שאל מאיפה אני במקור, אמרתי שמשעמם לי. בשלב שבו הוא התעניין אם אני מחשיבה את עצמי לאדם אינטליגנטי הבנתי שאיבדתי את הרצון לחיות. אה, והוא גם הציע שאעלה אליו כדי לראות את גורי החתולים הגזעיים שהוא מגדל ומוכר כעסק כלכלי לכל דבר, כאילו אין בעולם חתולי רחוב רעבים או משרות אמיתיות המיועדות לאנשים בגירים.

ובכן, אמרתי ביי ביי לשמן הקנולה המסוקס והבנתי סופית שדייטים זה לא בשבילי. הסיטואציה הזו שבה אני צריכה לספר על עצמי לאדם זר לחלוטין נראית לי מופרכת מיסודה. ומילא לדבר על עצמי, זה עוד נחמד ונעים, אבל לשמוע את הסיפורים שלו על הגירושים הטראומתיים של הוריו או על הפעם ההיא שבה הוא והחברים שלו הלכו לאיבוד ליד נחל זוויתן? שמחת זקנתי בראש חוצות. אני לא מכירה אותו בכלל ומבחינתי הוא יכול להיאבד בנחל זוויתן או לקבל הרעלת קישואים. חוץ מזה למה לי לשווק את עצמי לבחור חסר כרומוזום ומעוף כשאני יכולה לשבת עם עצמי ועם כל הכרומוזומים שלי בבית ולאכול פתיתים? אני באופן אישי מעדיפה לחכות לאביר על הג'יפ הלבן שיחצה עבורי את הפקקים של רחוב ביאליק, יביט אל תוך עיניי המצועפות (כלומר האדומות, זה בגלל הוודקה) ומיד הכול יהיה ברור לשנינו, כולל העובדה שאין מצב שאנחנו נשארים אפילו עוד דקה ברמת גן.

רוצים לדעת מי זו חן? לחצו ממש כאן להכיר אותה

מהם הדברים שחן שונאת? קפצו לדף השנאה המתחדש תמיד! לחצו – ממש כאן 

ומה בעצם השתנה בבלוג – כאן

והכי חשוב – עשו לייק! כי למה לא בעצם?

תל אביביות (ערה?)

רגיל

ניצן

בעולם הרווקות התל אביבי ישנם חוקים מאד ברורים. זהו עולם בו החזקה שורדת, והעייפה, ובכן, ישנה. וזאת משום שבתל אביב עליך להיות מאד מאד "ערה". כל הזמן.

כן, חברים, ברוכים הבאים לעולם החיזור של המאה ה-21. מתברר שהגבר התל אביבי הוא מוטציה פוסט אפוקליפטית, שהשאירה אותו חסר יכולת לתפעל מערך מורכב של דייטים, מרגע הרמת הטלפון לחיוג ועד לרגע קיום מערכת היחסים.

וכמו בכל אוכלוסייה שנקלעת למשבר, עבר גם המין השני מוטציה והפך לחיה מורעבת, חרדה, ומאוד מאוד ערה. 

אני, ניצן ארד, לא ישנתי כבר שנה. אני מתעוררת בשלוש לפנות בוקר ממסרון "ערה?", שלעיתים אף לא כולל את סימן השאלה. הייתי אף קורבן ל"ערה וברח" – מקרה בו בחור שלח לי הודעה מגששת, ולאחר שהתמהמהתי בתשובתי עשר דקות תמימות עד למתן תשובה חיובית, נאמר לי מהצד השני שזה כבר לא רלוונטי. אחח, לא הייתי מהירה מספיק. כנראה שבת מזל אחרת נענתה לקריאה. אני מכירה בחורה שישנה עם הטלפון ליד האוזן כדי לקבל הודעות מבחור באמצע הלילה, ואז מזנקת ומתלבשת בבגדי יציאה יפים. כי אחרי הכול, מה יותר משפיל מלישון באמצע הלילה?! אה, על מי אני עובדת, גם אני הייתי הבחורה הזו. יש לי חברה שהכירה בחור, והמסר הראשון שלו אליה היה "ערה" בשלוש לפנות בוקר. כשציינה בפניו בחביבות שהשעה שלוש מאוחרת מדי, ניסה שוב את מזלו בחצות בלילה שאחרי. ג'נטלמן.

ובכן, בואו נבחן את המוטנט הגנטי שלפנינו – גבר ה"ערה?". הוא מתהדר בהפרעת אישיות אחת לפחות, לרוב מאובחן כלוקה בהפרעות קשב, ריכוז, פחד ממחויבות, חרדה מאינטימיות, ציפייה ל"אחת", שבור לבב לשעבר, מאבד עניין אחרי שבוע, מתאהב סדרתי, משתעמם סדרתי, בן להורים גרושים או בן להורים נשואים באושר ולכן לא יתפשר, בעל ציפיות ריאליות מבת הזוג הפוטנציאלית (דוגמנית, רגישה, שתבין אותו באופן מוחלט, לא תעשה סצנות, לא דרמטית ולא מלחיצה) וציפיות ריאליות מעצמו (כשזו תהיה האחת אדע, עד אז אשב לי בביתי ואסמס "ערה").

הגבר הנ"ל גם לא טורח לצאת מפתח ביתו, כי למה לו. כשהוא מסמס לך, "הערה", בשלוש לפנות בוקר, ברור לו שתקפצי ממיטתך ותבואי לביתו. הוא אף פעם לא מציע לבוא אליך, הוא לא מציע להסיע אותך, הוא אפילו לא מציע להביא קונדומים. הוא גם מתווכח איתך על הקונדומים – כשהוא לא עייף מדי- אחרי הכל, כבר שלוש לפנות בוקר. הבעיה היא שהמוטנט הנשי חרד כל כך מהשנים שעוברות, שאנחנו נוטות להאמין, ודי בצדק, שהגבר שמולנו פשוט, באמת ובתמים, לא ממש יודע כבר מה עושים.

נשים כל כך מבועתות שהיצור שמולן פשוט לא יודע לנהל מערכת יחסים, שהן פועלות תחת מתכונת ניהול משברים. כמו מדינת ישראל, גם פה – מצב החירום לא מוסר לעולם. משוואת "גבר רוצה = גבר עושה" אינה קיימת כבר. ייתכן שהוא מאד רוצה. היום. אבל עוד חודש ייזכר שמערכת יחסים משמעה מחויבות, שגרה וויתור על אלפי הבחורות הווירטואליות שמחכות לו, לכאורה.

משחקי הקשה להשגה אינם רלוונטיים יותר. את יכולה לא לענות לטלפון פעם אחת, בציפייה שהבחור שבו את מעוניינת ימשיך להציף אותך בהודעות וטלפונים, כי כך אמר לנו כל מדריך אפשרי. האמת היא – שהוא לא יתקשר אפילו פעם אחת נוספת, מאחר שיש לו מישהי אחרת לסמס לה. לא ענית? פספסת. נקסט. זאת ועוד, הבחור המוטנט מוכן אף לוותר על סקס, שלא כמו שלימדו אותנו, ובלבד שלא ייאלץ לזוז מהספה שבביתו. ומהו הפיצוי שאת מקבלת אחרי שכבר טרחת, לקחת מונית ספיישל לקצה השני של העיר, וויתרת על שנתך,כספך וכן על כבודך ושפיותך? דקות ספורות של סקס לא איכותי, שנוצר אצל דור של גברים עצלנים, שסינדרום ה"ערה?" חודר גם לחיי המין חסרי התעופה והדימיון שלהם. התגמול שקיבלת תמורת כל הוויתורים והפשרות הוא כלום ושום דבר. ולמה להם בעצם להתאמץ? 1. הם לא יראו אותך שוב. 2. הם יראו אותך רק בשלוש לפנות בוקר, בבוקר הבא. 3.את תמשיכי לבוא בכל מקרה.

בעולם התל אביבי שבו על כל בחור כעור ישנן שתי בחורות שמוכנות ללכת אליו הביתה, יחד, בו זמנית, אין שום סיכוי לאלו שממשיכות לשחק את כללי הקשה להשגה באדיקות. המסכנות ממשיכות לשבת לבד בבית ולהעמיד פנים שהן מסננות את המחזרים, בגלל שהן קראו את הספר "למה גברים אוהבים ביצ'יות", כשבפועל, הטלפון שלהן דומם כבר מזמן, אפילו לא "ערה" אחד לרפואה. ואז מתחיל תהליך ההשתנות. גם הטובות נופלות כשהן מבינות שסוף העולם הגיע וחלף. בין השרידים המעשנים של הציוויליזציה נשארו שורדות בודדות שאולי לא זוכות לאהבה, אבל זוכות ללילה בשבוע שבו הן מתרגשות שמישהו חשב עליהן, יחד עם עוד שבע שקיבלו את אותה הודעה. מהו הפתרון? לחפש בחורים מחוץ לגבולות תל אביב. פעם הייתי גם אני מעיר אחרת. אך תהליך המוטציה חל גם עליי. המחשבות שלי מעורפלות ומורכבות בלעדית מ"למה לעזאזל לצאת מתל אביב". ראבאק. אין מנוס. אני, ניצן ארד, ואני ערה. 

אלייך יעל.

יעל

יש בה משהו, בעיר הזאת, אבל אני פשוט לא יכולה לשים על זה את האצבע. זו ההרגשה שליוותה אותי במשך החודשים הראשונים שביליתי בת"א, צפונה בדירת החדר וחצי שלי, אותה אני עדיין משכירה תמורת סכום סמלי לחודש שבו באותה מידה אפשר היה להאכיל מדינה שלמה באפריקה. ניחא. כבר כמה חודשים של שוטטות בין בארים, לאנצ'ים עם חברות בבתי קפה, סיבובי דאווין בדיזינגוף בשישי, מסעות שופינג מפרכים ובקיצור- ערפול חודשים אחד גדול, ועדיין, את האצבע לא שמתי.

אני חושבת שהאסימון בסוף נפל איפשהו בין חבורת המוהיקנים לדראג (ואני לא מתכוונת ל'סטור'): כולם פה פשוט משוגעים! הרי בעוד איזה מקום בארץ תעברו ליד מעגל אנשים שמחזיקים ידיים כדי (ואני מצטטת) "לבנות מעגל אנרגיה" – ועוד לא תעיפו בהם מבט שני כי בעוד רגע בטח יצוץ משהו מוזר אפילו יותר? הכל מתקבל פה בברכה, הכל נורמאלי וכלום לא נורמאלי: השעות לא נורמאליות כי אף אחד לא ישן, השכר דירה לא נורמאלי כי- היי, תמיד יהיה מי שישלם אלפי שקלים בחודש בעבור כוך של 10 מטר מרובע במקומך, אז כדאי כבר לקפוץ על המציאה וגם הגברים פה לא נורמאלים, אבל בינינו, עליהם תמיד יש לי תלונות.

זה המקום היחיד בארץ בו כל ההזיות של החברה התקבצו לכדי מקום אחד, ממש כמו בעליסה בארץ הפלאות. במקום החתול החייכן יש את לודמילה מה- AM-PM שבוודאות העבירה איזו תקופה בכלא הסובייטי, במקום הכובען המשוגע יש את המטורפת שמסתובבת ברחובות העיר בשמלת כלה, ובמקום עליסה יש את זאתי ההיפית, עם הפרח בשיער והבגדים הרוחניים, אתם יודעים, סטייל הודו כזה, שקונים בשקל בתחנה המרכזית. אולי גם שם צריך להקים מעגל אנרגיה…בכל פעם שמישהו מציע לי להתחבר לאיזון הפנימי שלי או לפתוח את הצ'אקרות, אני נתקפת בצורך להתחבר לזעם המאוד חיצוני שלי, לפתוח את אבזם החגורה ולהכות בו נמרצות. יש משהו בשקט ובשלווה האלו שגורמים לוריד הפולני שלי לפעום כמו הנרקומן החביב מתחת לביתי שבטוח שהוא תוף מרים.

הבעיה היא, שגם אם התגובה הראשונה שלי כלפי אותן "עליסות" שוחרות הטבע והלבלוב גובלת באלימות, אני צריכה לעצור את עצמי לרגע ולהיזכר שפה זה תל אביב והכל הולך. כולם חיים עם כולם בהרמוניה ושלום. הפאנקיסט חי בשלום עם הדיווה שבעבר נקראה ירון, הנערה עם הפירסינגים חיה בשלום עם הזקנה החביבה שרוכבת על אופניים, הסטלן חי בשלום עם אנשי הבראנז'ה, ואני חיה בשלום עם השכנים ששמים לי טראנסים בקולי קולות, למרות שאני לא סובלת טראנסים. יש פה מן חופש כזה לכל אחד להביע את עצמו בצורה יצירתית, מה שגורר לתחרות של מי יותר מוזר ממי ולמי יש את הנפש של אמן הכי עמוקה והכי מיוחדת ומיוסרת. איזה יופי. יש לי חברה שציינה בפני שעכשיו כשרחוב שינקין עובר שיפוצים, להכנס אליו זה כמו לעבור חוויה גם ארכיאולוגית וגם אנתרופולוגית: חוץ מהחפירות של השיפוצים תמיד תמצאו תהלוכה של חתיכים, עלובים, מסכנים, אומנים, מנותחים, גאים, מסוממים, מנופחים ועוד ועוד, מה שגורם לי לחשוב שאולי בכלל צריך לגבות שם כסף בכניסה, כי אפילו במדרנו אין תופעות שכללו.  ככה או ככה, זוהי החבילה: אין הוללות בלי פריק שואו, ואני מקבלת אותה בזרועות פתוחות. טוב נו, כמעט.

אז הנה משהו שאתם (אני) צריכים לזכור בפעם הבאה שאתם חוזרים הביתה הלומי אלכוהול, אבל השינה המבורכת נבצרת מכם (ממני) כי השכנים החליטו לעשות שוב מסיבת טראנסים עד הלילה: אין כמו תל אביב.

רוצים לדעת איפה שרון? לחצו כאן.

רוצים לדעת מי זו יעל? קראו ממש פה.

ואל תשכחו- רשימת השנאה תמיד מתעדכנת!!!