עבודה

רגיל

ניצן:

ובכן, מצאתי עבודה חדשה. שרון בוודאי תספר לכם שהנקה זו העבודה החשובה בחייה של אשה, אבל אני, דעתי עוד חלוקה. האמת שהכל התחיל ברגע שסיימתי את התואר ההו כה מועיל שלי בתקשורת והבנתי, למגינת ליבי, שאין לי מושג מה לעשות איתו. נכון, ההצעות היו מפתות והגיעו במהירות – מלצרית, ברמנית, מוקדנית, מזכירה. עד שהבוס שלי במשרד פרסום צווח עליי שאני מטומטמת וזרק עליי שדכן, גם חשבתי שיש לי עתיד בתקציבאות. אבל אז נחתה עליי ההכרה שלא רק שאין לי מושג מה אני רוצה לעשות, התברר, שכאדם, אני גם לא ממש רוצה לעשות כלום. כלומר, ואני יודעת שזו בושה נוראית להודות בכך ואבא שלי יתבייש בי, אני אהיה מאד, מאד, מאד מרוצה, להיות עקרת בית אמיתית מבוורלי הילס, שזה לא באמת להיות עקרת בית, אלא פשוט מישהי שלא עושה כלום, יש לה אספקה בלתי פוסקת של כסף והיא מבלה את ימיה בפדיקור, עיסויים וקניות. כן, זו אני, לגמרי. ועוד יותר מזה, רחמנא לצלן, אני לא אשתעמם מזה אף פעם. אני מצטיינת עולמית בשכיבה על הספה + בהייה בחלון. אך, אנחה, ייעודי הוא כנראה שונה. לכן, לאחר שלושה חודשי אבטלה (או כמו שאני קוראת לזה – "התקופה הנפלאה בחיי"), התחלתי לחפש עבודה, שתממן את תשוקתי לאופנה ולמגורים בדירה יקרה באופן מגוחך בתל אביב, וגם תעביר את ימיי בשקט יחסי, שיאפשר לי לעדכן סטטוסים בפייסבוק מדי שעה. לכן החלטתי שבשנה הקרובה, אבלע את גאוותי ואת הידיעה הברורה שאני חכמה בהרבה מכל מעביד פוטנציאלי שעלול להיות לי, ואבקש לעסוק במקצוע אדמינסטרטיבי לוהט, שמצריך מלתחה כמו ב"מד מן". הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לשכנע כל מראיין שחלום חיי הוא להיות מנהלת משרד יעילה ולא חלילה לרמוז להם, שבעוד שנה, כשהבלוג הזה יהיה מפורסם ואני אהיה סלב ושדרנית רדיו ובעלת טור ומגישת קטעי רצף אצל גיא פינס וזוזו של שרון כבר יהיה ילד גדול ולא יצטרך לינוק כל היום (עד איזה גיל זה, ההנקה הזו?), אני אעזוב אותם ולא אביט אחורה.

הפגם היחיד בתוכנית הוא העובדה שכנראה פרצופי החמוץ השפיע קצת יותר על מראייני בפעם המאה שהם שאלו אותי למה בוגרת תואר ראשון, בת 30, יפיפיה הורסת ושנונה כמוני, מחפשת תפקיד שבברור קטן עליי (מילים שלהם, לא שלי). בפעמים הראשונות עוד ניסחתי מיני תשובות מקסימות, אותן חשבתי שאני מדלקמת בחיוך אך התברר שסיננתי אותן במרירות. "אדמינסטרציה? זה החלום שלי. זה כל כך…מאורגן ו…יעיל…וכמו כן, תקתקני וגם…יציב..וכן יעיל..אה כבר אמרתי יעיל? זה פשוט כי אני מתה על יעילות". בפעם המאה האחת, כשגרוני כבר ניחר וכשרון המשחק שלי מאכזב אותי, עניתי על השאלה הזו בצורה קצת שונה. "כי אני צריכה כסף, ואין לי כוח שיזיינו לי את המוח בסופי שבוע ואין לי מושג מה אני אהיה כשאני אהיה גדולה ואני רוצה זמן ללכת למכון ולהכיר את בעלי העתידי כדי שיוכל לגאול אותי מעולם העבדות ולשלם לי על קורסים בפילוסופיה ועל זוג נעליים חדשות". או משהו כזה. זה היה מעורפל, אבל למרבה ההפתעה, קיבלתי את העבודה.

אז מעתה אני איני עוד בחופש, סליחה, מובטלת, ואני משהה את חיפושיי אחר היעוד שלי, שגם ככה הם חיפושים מעיקים שנוצרים רק בגלל העובדה שאני שייכת לדור שכל הזמן מחפש ייעוד ובסוף מוצא עצמו ממלצר.

אלייך, שרון.

שרון:

אוי עבודה, עבודה… בעוד שניצן מצאה את עבודת חייה עם משכורת חלומותיה (היי! ברור שאני מפרגנת!), אני, שנמצאת עדיין בחופשת לידה (למה קוראים לזה חופשת לידה לעזאזל?! הרי אני עובדת כמו ניגר!), בדיוק נכנסת לסרט של לחפש עבודה. סרט זה, שבו כבר שיחקתי כמה וכמה פעמים בחיי (המממ..לפחות אני משחקת איפשהו, נכון?), חוזר הפעם לחיי בגרסה משודרגת, גרסת התלת מימד, שובר קופות הוליוודי ממש. מה שעד היום היה סרט ה״איזו עבודה אני אמצא שגם תשתלב עם קריירת המשחק הלא קיימת שלי, וגם תהיה מעניינת וריווחית, טוב לא משנה אני אעבוד בעבודה מחורבנת נוספת כי אני נואשת״, הפך לסרט קורע הלב והדרמטי- ״איזו עבודה אני אמצא שגם תשתלב עם קריירת המשחק הלא קיימת שלי, גם תהיה מעניינת וריווחית, גם תתאים למשרת אם ואיפה לעזאזל אני תוקעת את הילד כשברור שאין לנו שקל למעון/ מטפלת?״.

אז נכון, השם הזה קצת ארוך, אבל היי, זה מבוסס על סיפור אמיתי. ולא לדאוג, אני לא הולכת לבכות פה על יוקר המחייה ועל צדק חברתי (מי אמר צדק חברתי ולא קיבל? אה… כולנו?) כי בעצם רק אני אשמה. אני בחרתי ללמוד משחק ואני בחרתי לעבוד בעבודות כ״כ גרועות ומביכות, אני בחרתי גם להביא ילד לעולם (דרך אגב, בחירה מוצלחת ביותר) ועכשיו- אני גם בוחרת להצליח. אה, נראה לי. (שניה, אתם פשוט חייבים להמשיך לקרוא עם המוסיקה הזאת ברקע).

כבר שנים שאני חיה את חיי בלופ מתמשך כפעלולנית קרקס מקצועית, בידיעה ברורה שכנראה לא זו הדרך (אתם מכירים את זה שאתם מנסים להפסיק להיות לוזרים וזה פשוט לא יוצא? אוף), שאובייסלי אני עושה משהו לא נכון ושכדאי שתתעוררי שרון, אחרת תהיי בת 40 ועדיין משחקת את הביצה שהתחפשה ועובדת בעוד עבודה לא קשורה רק כדי איכשהו להתפרנס. כל חבריי כבר מזמן עובדים בעבודות של גדולים ומתפרנסים מהמקצוע שלהם ואפילו ההוא שהוא בעלי – למד מקצוע נוסף שאותו הוא אוהב וממנו מתפרנס. עכשיו, יותר מתמיד אני צריכה להתחיל הכל מהתחלה. תכף נגמרת לי חופשת הלידה ואני צריכה להתחיל מחדש להיכנס לעולם המשחק, ללכת לאודישנים, לעשות בוק חדש, למצוא סוכן חדש- כל הדברים הנהדרים האלה שמלכתחילה הייתי כ״כ גרועה בהם (שיווק עצמי זה פאן!). בנוסף, אני צריכה גם למצוא עבודה בשביל הפרנסה (מי שחשב שמתפרנסים ממשחק שיקום וייצא בבקשה) ורצוי שהיא תהיה מעניינת, ריווחית וכל השיט הזה של הסרט שדיברתי עליו מקודם. אבל איך בשם מרת׳ה סטיוארט אני עושה את זה? איך הפעם זה יהיה שונה? איך אני מתקבלת לעבוד בתיאטרון  (כן עומרי ניצן, השאלה הזאת מופנית אליך)? איך אני לא מגיעה למצב ששוב אני צריכה לג׳נגל בין כמה עבודות רק כדי לגמור את החודש ופשוט בבוקר הולכת לחזרות בתיאטרון, בצהריים מוציאה את זוזו מהגן, טיולצ׳יק, ציצי (חייבת להניק כידוע…), חיתולי, ובערב חזרה לתיאטרון לשחק על בימות ישראל. חוזרת בלילה, סקס עם הבעל, הוא אומר שהייתי מדהימה ושאני אלילת מין מפוספסת, אני אומרת תודה בצניעות ונרדמת עם חיוך. התשובה היא- באמת שאין לי מושג. האם לוותר על חלום המשחק ולהשלים עם העובדה שליידי מקבת אני כבר לא אהיה (צא כתם ארור! צא!) וכן לא כלת פרס ישראל? האם עליי למצוא עבודה טובה עם משכורת טובה ופשוט לחיות חיים שקטים כלכלית ולגדל את זוזו וללכת לסינמה סיטי מדי פעם עם עוד זוג חברים? האם אני משלה את עצמי (אל תענו לי בבקשה)?

זה גם נראה כאילו רק אני נמצאת במצב הזה. כאילו לכולם הכל מסתדר בול ויושב יופי ואילו אני כבר מנסה שנים להסתדר. זה הגיוני? האם כל העולם נגדי? האם יש כאן קונספירציה? כן, אחרת אני לא מוצאת עוד הסבר הגיוני לכל החוסר הגיון הזה.

בכל אופן, באווירת האופטימיות הבלתי נגמרת, קפצו גם לדף ה- Hate Page שלנו, כי המוטו שלנו הוא "תמיד יש מקום לעוד שנאה".

מודעות פרסומת

»

  1. כשאתן ערות בלילה אני ישנה בכף כי איך שאתעורר יהיה לי כף לקרוא מכן. מהערה ביום

  2. בנות אתן גדולות!!! ניצן- הגדרתך לעבודה אדמיניסטרטיבית בעיניך צריכה לדעתי לעלות כמופע יחיד, או לפחות פרק פתיחה של איזו סדרה חדשה בNBC או משהו…
    ושרון- לדעתי דיברת מגרונן של כמה אלפי בחורות תל אביביות…. חבל שאת לא רצה לפוליטיקה….
    בקיצור- מתי עולה הפוסט הבא???????

  3. ניצן, את הורסת כתמיד….ואפילו אני מכירה את הסיפור על הבן זxxxx שצרח עלייך יום לפני שהייתם אמורים לטוס לניו יורק. עוד יגיע היום שתסתכלי על כאלה כמותו בחיוך מנצח ממרומי דירת פאר .
    ושרון, לא מכירה אותך, אבל מבינה כל מילה שכתבת בנושאי הנקה…ילדים…עבודה…חיים….אבל, סורי, אין לי מעבר לזה איך לעודד אותך.
    תמשיכו בנות, אתן כיף אמיתי לנפש ולנשמה.

  4. אני מאוד מתחברת לקונצפט של ללמוד תואר מועיל. זה בדיוק מה שעשיתי.
    כי בסיומו התחוור לי, שהכסף הגדול רחוק ממני שנות אור. ביני לבינו עוד מפרידים אי אילו מבחני מועצה, איזה שנתיים סטאז' (במקביל כמובן),ומשכורת רעב שאפילו לא תנצל את נקודת הזיכוי ממס שאני זכאית לה, בגין סיום התואר הנחשק (כן, זה משהו שאתה יודע אם למדת חשבונאות). מיותר לציין שאת המשכורת "הסטודנטיאלית" שלי אני אפגוש רק עוד איזה שנתיים שלוש (ארבע……)
    אבל היי, איזה מזל שלמדתי מקצוע רציני.
    לפחות אני יכולה להלבש יפה…..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s