יום הולדת

ניצן

ובכן, יום ההולדת שלי שוב פה. מי שמכיר אותי לפחות שתי דקות יודע שאני יצור סולידי ביותר כשזה מגיע ליום ההולדת שלי. אני מתעוררת באותו הבוקר, נזכרת במעורפל שמשהו שונה היום, מחייכת בנימוס למי שמאחל לי מזל טוב וזהו, נגמר היום.

(חה חה חה! צחוק משוחרר)-אכן, זו הייתה הלצה, כי אני היא היא הטירוף בהתגלמותו! חודשיים לפני יום הולדתי אני הופכת לניקול ראידמן, מבהילה את סובביי בצרחות "עשית אטנדינג???" רנדומליות, עושות ביקורות פתע לחברים בפייסבוק ("ניצן אני חולה ולא אוכל להגיע ליום הולדת שלך", "כן?? אז למה את בפייסבוק אם את חולה?!"), צורחת על ליאור לכתוב לי ברכה כל שעה עגולה, מכינה שלוש תלבושות להחלפה, עם אופציה לרביעית חירום, סובלת התקפי חרדה ומזמינה את פיליפ קירקורוב להופעה מיוחדת בארץ שכוללת ספיישל שירים ברוסית קומפלט עם משאית פאייטים. בקיצור, אני מפחידה. רק השבוע חברה אמרה לי- "ניצן, אנחנו נבוא למסיבה שלך כי אנחנו אוהבות אותך. וגם כי אנחנו מפחדות ממך". שזה, לעניות דעתי, מצב מושלם. שלטון הטרור שלי עובד כבר מספר שנים.

השנה החלטתי לעבור על רשימה שהכנתי לפני עשור שחוזה מה יהיה גורלי בעוד עשר שנים. וכמה מדהים! כל המשימות והשאיפות הושגו. מי שאומרת שיש לזמן את המציאות אלייך סטייל "הסוד" צדקה לגמרי. כי, הנה, כל תקוותיי התגשמו- אני נשואה להייטקיסט חתיך,חובב פילוסופיה ונשים שאוהבות לאכול. אני אמא לשני ילדים מדהימים וחרישיים, שלידתם גרמה לגיזרתי להצטמצם אף יותר (אני אומרת לכם, למי יש זמן לאכול כשיש לך המון כסף), ויש לי המון כסף. יש לי קריירה מצליחה בתור מנהלת של משהו בכיר מאד+זמן ללמוד, להתנדב, לעשות יוגה ולנקות את הבית. יש לי גם מנקה כמובן, אבל הבית שלי הוא בית יפואי ישן אך מודרני שמנקה את עצמו.

אז הנה היא הרשימה של כל הדברים שתכננתי להשיג לפני עשור ושאכן השגתי- אל תשנאו אותי, יש אנשים ברי מזל פשוט-

1. נשואה לבן זוגי אחרי סיפור אהבה מדהים– רווקה אבל בדיוק קיבלתי הודעה מבחור שיצאתי איתו האומרת "היי ניצן, הגעתי למסקנה שאני כרגע לא בנוי למערכת יחסים רציני. אני רוצה זוגיות אבל פוחד. אבל אם בא לך לקפוץ אליי מחר החל מאחת ומחצה בלילה, אני אשמח, אני פשוט לא אוהב לצאת הרבה (תביאי מה שצריך+ סמיילי קורץ). שנאמר – כנה, מחמיא, רציני. (*עדכון- עניתי לו שאני מחפשת קשר רציני אז הוא ענה לי "מי רוצה אותך בכלל יה מכוערת". יתכן שזה לא האחד, אבל יש מצב שאם אשחק את המשחק כמו שצריך, אצליח להפוך את היוצרות. מחזיקה אצבעות!).

2. רכב משלי   ובכן,יש לי אופניים,הברקסים בהם לא עובדים כי אין לי כסף לתקן אותם ועל כן אני נאלצת לבלום אותם על ברזי כיבוי הנקרים בדרכי בעודי רוכבת במהירות גבוהה.

3. נוסעת לטיולים אקזוטיים ברחבי העולם -Done and Done! כבר בשבוע הבא אני יורדת לנופש באילת (באוטובוס, אבל כי זה גורם לי להרגיש צעירה, לא כי זה חוסך לי כסף. כי אין לי כסף לחסוך בעצם).

4. ילד או שניים– יש לי כלבה והיא משוגעת. היא אכלה את הכל בבית. כלום לא נותר. היא ישנה איתי במיטה ולא מוכנה לרדת. היא נובחת עליי כשאני מנסה להוריד אותה. אני לעולם לא אשן  עם בחור. היא לא תתן לי. אני פוחדת. the end.

5. קריירה מדהימה– ובכן, פה, אני מודה, אין לי מה להתלונן. סיימתי תואר ראשון בתקשורת, שזה ה-תואר, זה הידוע יותר בכינויו "חייבים לעשות תואר ראשון נוסף במשהו פרקטי", זה היכול להבטיח אין סוף עבודות מדהימות ובעלות שכר מפנק- מלצרות! ברמנות! מזכירות! מזכירות בכירה! מוקדנות! והכי יוקרתי- מנהלת משרד!  ולא רק זה, אלא גם ידיעה ברורה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אני רוצה לנהל משהו שהוא אקדמאי ודורש עקבים ומרוויחים בו עשרות אלפי שקלים והוא גם יצירתי אך במשרד סטייל "השטן לובשת פראדה" וככזה שיש לי לפטופ ורוד מגניב אך כמובן בעל תרומה אקולוגית. כן, זו העבודה שנועדה לי ואני במסלול הישיר אליה.

6. לקום כל בוקר לשיעור יוגה לאחר שתיית תה ירוק ("אני במשקל הכי נמוך שהייתי בחיי") – עדיין מדדה מאחור מיוזעת בניסיון לרוץ ומתפשרת על הליכה מהירה. טוב, הליכה איטית כי חם בחוץ. עדיין חולמת על פחמימות. אה, על מי אני עובדת. "חולמת".  הראו לי רביצה על הספה+סיר פסטה ואראה לכם ניצן מאושרת.

7. להיות מפורסמת– הופעה כושלת אחת בתוכנית הבוקר. "את נראית הורסת, ניצן" חייכתי לעצמי בעידוד במראה "ירדת 400 גרם השבוע!" . ואז הושיבו אותי ליד גלית גוטמן ושאלו אותי איך זה להיות רווקה וממורמרת. המדריכה שלי משומרי משקל מעולם לא נראתה רחוקה כל כך.

8. לנהל רומן עם רובי וויליאמס – אלי מהקיוסק אמר לי אתמול שאני נראית רעננה היום. אולי כדאי לי?…

בקיצור, צ'ק צ'ק צ'ק, הכל הושג. מה עוד נותר להשיג בגילי המתקדם?

ובכן,בהתבוננות אחורה, לא השגתי כלום מהרשימה אלוהים ישמור אני כשלון, זה כזה ניינטיז לדעת מה אני ארצה לעשות כשאני גדולה, ופלוס בבנק, וכל מיני שטויות כאלו.

תמיד כשאני שומעת חברות צעירות יותר שלי אומרות מה יהיה כשהן יהיו בנות 30, אני נזכרת בנוסטלגיה שגם אני חשבתי פעם שגיל 30 זה נורא מבוגר ולבטח כבר עושים ניתוח להחלפת ירך בגיל כזה (הערת שוליים- יש לי כאב מסתורי במפרק הירך ואני חוששת שמדובר בבריחת סידן). אכן, דברים לא נראים היום  בדיוק כפי שתכננתי שיראו, אבל פתאום הדברים שתכננתי נראים לי כמו תסריט מדע בדיוני. מי בכלל מבוגר מספיק בגילי כדי לדבר על דברים של גדולים כמו ערבי גבינות ויין, משכנתא או תה ירוק. רובנו עדיין חיים עם ארבעה שותפים בדירה בגודל של הארון בבית החלומות שלנו מפעם, יוצאים לדייטים מופרכים, חוזרים בשתיים בלילה ואוכלים בורקס, נבהלים כשהטלפון מצלצל עם מספר לא מוכר (בנק,הוצאה לפועל, גבייה של השוק השחור או הודעה מוקלטת של רב שמציע לי זיווג). בקיצור, החיים הם ממש לא מה שהבטיחו לי אבל הם פי מאה יותר מעניינים. הנה, רק לפני חודש הייתי בניו יורק עם מאיה והדבר היחיד שעשינו כל היום היה ללכת ממסעדה סינית מגעילה אחת לשנייה, לצעוד בטיימס סקוור באמצע סופת שלגים כדי לחפש גלידריה אחת ספציפית, או להתחיל עם בחורים רנדומליים בברים ("וורי סקרי אין יזראל, פליז ביי מי דרינק"). רוצה לומר- איפה שאני נמצאת זה בדיוק איפה שאני אמורה להיות ולקח לי הרבה זמן להגיע לזה. הרווחתי ביושר כל קמט (*נאמר לצורך המחשה, אין לי קמט אחד על הפנים), אני מרוצה.

אז לכבוד יום ההולדת שלי, אני מברכת אתכם ב- תודה שאתם עדיין פה, תודה שבזכותכם אני מחייכת, תודה שאמרתם שאני רזה ותודה ששלחתם לי צ'קים (שני הסעיפים האחרונים נאמרים אף הם לצורך המחשה,אך עם תקווה בלב). יש לי שנה חדשה לפניי ואני בטוחה שבמהלכה אשיג את כל הרשימה הזו. למעט הקטע של לקום כל בוקר לשיעור יוגה. האופציה של רומן עם רובי וויליאמס היא יותר ריאלית מהשיט הזה, אני עייפה בבקרים, אני כבר בת 32, ראבאק.

עשיתם לנו לייק? למה לא בעצם? יש לי יום הולדת!!!! הנה, ממש כאן. 

זוכרים מי אנחנו? לחצו ממש כאן 

אלייך חן.

חן 

כשאני מנסה להיזכר בימי ההולדת שלי הדבר הראשון שעולה במוחי הוא אותו ספר אדום של עוגות מגניבות בצורות שממנו אמי הייתה אופה לי בכל שנה עוגה על-פי בקשתי. וב"בקשתי" אני מתכוונת להסכמה מלווה בדמעות שהתקבלה לאחר משא ומתן מתיש שסופו ידוע מראש. בכל שנה, כשבוע לפני היום המרגש, היא הייתה מגיעה לסלון עם הספר, מתיישבת לידי בחגיגיות ושואלת "איזו עוגה את בוחרת?" ואני, אופטימית וצוהלת, הייתי מכריזה – "את הרובוט הכחול!"

"מממ… מה דעתך על הטלפון?" הייתה אמי מנסה לפייס אותי בעוגה דו-ממדית.

"לא!"

"אז אולי את הספרה שמונה?", הייתה מציעה בתחינה מהולה בבצק סוכר.

"רובוט כחול!", הייתי דורשת ומתעקשת ובסופו של דבר מקבלת עוגת שוקולד בחושה עם קצפת ו-2 סוכריות ג'לי שחורות בטעם שומר ששימשו כעיניים מפחידות של שד מאיים.

וכך הבנתי שהחיים הם פשרה.

ומאז ימי הולדת הם עבורי עוד יום בשנה שפשוט צריך להעביר איכשהו, וכשאני אומרת "איכשהו" אני מתכוונת לבזבוז כספים. היום המיוחד לרוב יתחיל בקניית מתנה חגיגית לעצמי בדמות בגד, כאשר ההבדל היחידי מכל יום אחר בשנה הוא שהבגד יהיה יקר יותר. לאחר מכן יגיע מסאז' מפנק, סושי מפנק, התקף בכי מפנק ובערב בילוי כלשהו עם החברות + בן זוג/ רק עם החברות/ רק עם בן זוג/ רק עם עצמי בוכה במיטה בפיג'מה. כשאני חושבת על זה ייתכן שהציפיות הסבירות שלי מימי ההולדת שלי הן תוצאה ישירה של התאריך – תחילת החופש הגדול. שהרי ברוב שנות בית הספר המוקדמות איש כלל לא ידע שיש לי יום הולדת ומעולם לא זכיתי לחגוג בכיתה עם המורה והתלמידים. כמעט אף פעם לא הרימו אותי על כיסא והפעם היחידה שבה כיביתי נרות הייתה בתום הפסקת חשמל ארוכה שבמהלכה נאלצתי להתקלח במים קרים לאורם של 3 נרות חנוכה, 2 נרות שבת ונר נשמה אחד לעילוי נשמת החלב שהספיק להתקלקל במקרר. וגם בכלל לא הבעתי משאלה.

בשלב מאוחר יותר, בתיכון, יום הולדתי לרוב נחגג בין הבגרויות והמגנים וכשהייתי בת 17 אף זכיתי לטאטא את חצר בית הספר ולאסוף בדלי סיגריות ביום המרגש כי קיבלתי "בלתי מספיק" בהתנהגות ונשלחתי לרצות את עונשי בקורס קיץ בהתנהגות. הקורס, שארך 4 ימים תמימים וכלל בעיקר עבודות שירות, היה במעמד יועצת בית הספר, פסיכולוג חיצוני ושרת שפיקח על קצב העבודה של אסירי המחנות. אגב החטא שלי, מלבד היותי יהודייה, היה פטפוט בשיעור. (וזה המקום לפנות לכל תלמידי בית ספר קציר ברחובות, תביעה ייצוגית?)

דווקא את יום הולדתי ה-30 חגגתי כמו שצריך. חברותיי המסורות, חברות הכת הסודית ששמה "החבורה", עזבו בני זוג, בעלים ואפילו טף אחת ונסעו איתי כולן לצימר בירושלים כדי שאוכל להטביע את יגוני בבריכה ובפחמימות. אלו היו יומיים של גיבוש, עומק והעצמה נשית. התעצמנו מזלילת ביסלי גריל, העמקנו לחפור בגלילת חציל עם פטה והתגבשנו סביב צלחת של חומוס גרגירים. היה מושלם.

והנה, בעוד כחודש וחצי, שוב יגיע יומי ועליי להתחיל להיערך בהתאם. ומה אאחל לעצמי ליום הולדתי ה-32? מה מבקש אדם שכבר קיבל עוגה בצורת רובוט כחול? (ידיד טוב, שהוא גם שף, הכין לי אותה לרגל יום הולדתי ה-27. אגב, גם בפעם ההיא הייתי צריכה להתחנן אליו בדמעות). אז לקראת יום הולדתי הקרב ובא אאחל לעצמי שנת בליסות נוספת עם חברותיי המדהימות, שנת בגדים ונעליים עם רחוב דיזנגוף המדהים (שהפך לאחרונה קרוב מתמיד, הן גיאוגרפית והן נפשית) ועוד שנים רבות של אהבה מדהימה. אה, והכי חשוב: מזל טוב לניצן!