פוסט יום הולדת הגותי

ניצן

אקדים ואומר שאני אוהבת ימי הולדת. אוהבת זו אולי מילה קצת חזקה, הכוונה היא ל"ממש ממש ממש אוהבת". ממש. עוד ביוני שעבר התחלתי לתכנן את מסיבת יום ההולדת השנתית שלי, וגם השנה, יעידו חבריי, התקשרתי אליהם וצווחתי עליהם לעשות "אטנדינג". כמו שאמרתי בעבר, אני מרחמת על המסכן העתידי שיאלץ לתכנן איתי חתונה.

אבל, יום הולדת זה גם זמן מעולה לחשוב על השנה שעברה. בכל שנה, לפני היומולדת שלי, אני כותבת לעצמי מעין הערכת מצב, איפה הייתי לפני שנה, מה עשיתי וכו וכו. והנה השנה פתחתי לי בלוג, הידד! לא עוד אשב לי לבדי ואהרהר בנוגות בשנה שחלפה, אלא אפיץ את זה בין עשרות חברים וירטואלים שישתתפו בעל כורחם בחגיגה שלי. אני לא חוששת מהגיל המתקדם, ואגדיל ואומר שגם אם היו משלמים לי הרבה כסף לא הייתי חוזרת אחורה. כשחגגתי 30 בשנה שעברה, אמא שלי אמרה לי שהיא מרגישה שזו עומדת להיות השנה שלי. התברר שהיא צדקה וזו הייתה השנה שלי מכמה טעמים. האחת, אשכרה מצאתי עבודה שלא גורמת לי לרצות לעקור לעצמי את העיניים כל ראשון בבוקר. השנייה, שוב גיליתי את החברות שלי, שתכף ארחיב בגינן. השלישית והמעניינת מכולן – הגעתי למסקנה שבעשור האחרון לא הייתי רווקה. כלומר – הייתי, אבל זה היה מין מצב ביניים כזה- או שהייתי עם מישהו, או שהתעסקתי במישהו, או שעקבתי באובססיה אחרי הפייסבוק של מישהו או ניתחתי את מעשיו של אותו מישהו. השנה, לקחתי הפסקה. כמו שאומרים- זוגיות עם עצמי. התברר שאני אחלה בחורה. נהניתי מלגור לבד, לבלות עם חברות, ללמוד. נהניתי לבד.  כל החרא שאוכלים בין השנים 20 ל-30, גורם לך לראות הרבה דברים באור קצת אחר. התברר שבאופן כללי – הכל בסדר.

הדבר הכי מדהים שקרה לי השנה – זה הבלוג הזה. אני לא יכולה לספר לכם כמה אושר הוא מסב לי. אם יש משהו כיף בעולמי, זה לראות כל שלישי את פייסבוקם של חבריי מתמלא בלינקים לבלוג. זה המיילים שאני מקבלת מאנשים זרים לחלוטין, כן, גם גברים, שאשכרה פונים אליי בתחושה שאני מבינה משהו בתחום (רמז- אני ממש לא), מתייעצים איתי ומשתפים אותי בחיים שלהם, ממש כפי שאני משתפת אותם בחיים שלי. זה ללכת למקום חדש ושאנשים שאני לא מכירה יזהו אותי מהבלוג, זה לעשות את הדבר שאתה הכי אוהב לעשות בעולם ולקבל כל כך הרבה תגובות מדהימות, נדיבות, מאנשים שממש רוצים שתצליח.

השנה גם קרו כל מיני דברים מוזרים, שיכלו רק לקרות בשנה הזו, בה הרגשתי שכל מיני סיפורי עבר מכאיבים עוזבים לי סוף סוף את הוורידים. מה קרה? הם חזרו. והם לא יכלו לחזור בזמן טוב יותר, בזמן שבו אני רואה בבהירות, שהרבה דברים שנראו לי מקסימים וכובשים בעבר, נראים לי, ובכן, עצובים ומביכים בהווה. מראים לי שיש דברים שנועדו להשאר בעבר, ובעיקר – שאני כבר לא שם. ועבור מישהי שהעבר ליווה אותה בשנים האחרונות, השחרור הזה תפס אותי בהפתעה. כשאתה כבר לא כועס על מישהו שפגע בך, כשבאופן כללי לא ממש אכפת לך, אז אתה חופשי. חברה שלי פעם אמרה לי שאם היא תקום בבוקר בלי כל הבעיות הרגילות שלה, היא לא תדע איך לזהות את עצמה. זה קרה לי השנה. קמתי ברוב הבקרים נטולת הכעסים הישנים וזו הרגשה מבלבלת.

אז הנה כמה דברים שלמדתי השנה-

למדתי שמי ששם את כל הנשים בקבוצה אחת- חוטא למציאות ולכיף הגדול שבה. יש המון נשים, עם המון רצונות וצרכים שונים. אנחנו לא כולנו "כאלו" או אחרות. מעניין אצלנו.

כנ"ל לגבי גברים.

על כל מי שלא בקטע שלי, בין אם זה גבר או בין אם זה קוראת בלוג (היוש א') למדתי להגיד "לא נורא", או בימים טובים יותר- "פאק אוף, איך יתכן  שאתם לא בקטע שלי?!", שזה הבדל מהותי משנים קודמות שבהן התגובה הייתה – למה אלוהים? למה?!! (*בכי תמרורים, התכרבלות בפינת המקלחת,גלידה ו- מסך!). כנראה הגיל משחק תפקיד בצמצום הדרמה, כי זה באמת לא נורא, אפשר לעבור הלאה מבלי להתחיל לפרט את המניפסט הנשי הידוע – הוא מאויים ממני, יש לו בעיות באינטימיות, הוא פוחד להפגע, הוא חושש מנשים חזקות וכו'. כן, מהצד זה באמת נשמע דבילי. shame on you ניצן של לפני שנתיים.

למדתי שאם עושים משהו בכוונה טובה ועם הרבה רגש מאחורי זה, אי אפשר לטעות. אני לא מצטערת על הפעם וחצי בה יצאתי פתאט מול גבר, ואלוהים עדיי שהייתי פאתט. לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי על אהבה ונצבט לי הלב מכמה היא קולית. באהבה כמו באהבה, לפעמים אמורים להיות גוש מייבב ומעורר רחמים, שבוכה לשירים עצובים ומגמגם למול מושא אהבתו. צריך לאהוב המון ושישבר הלב קצת, כדי שאח"כ יהיה אומץ ללכת על הדברים הבאמת נכונים בלי פחד. אם צולחים שברון לב, אפשר לצלוח הכל. כמו שאומר לי תמיד ר' אחד – עדיף הטירוף, השגעון, רק לא הפחד. המקסימום שיכול לקרות הוא שנהיה עצובים. וכמו שחברה אמרה לי פעם – לא משנה מה יקרה,  נצחק על זה אחר כך יחד.

למדתי שלא משנה מה, אני לא בחורה רגועה, וכנראה גם לא אהיה. כמו שאמא שלי אומרת, צריך ללמוד לחיות לצד השריטות, כי אין באמת דרך לרפא אותן לגמרי. אבל זה בסדר, אני, השריטות, אנחנו חיות בדו קיום.

למדתי שכל מי שאומר או אומרת שנשים הן רעות, לא מפרגנות, קנאיות וכו', לא נהנה אף פעם מחברות נשית אמיתית, ואני מזמינה אותו, או אותה – להכיר את החברות המופלאות שלי שיודעות לבכות איתי, אבל יותר מזה – לשמוח איתי ובהצלחות שלי, להגיד לי שאני מהממת ורזה (גם בימים בהם ברור בבירור שאני לא), לזעום באלימות על כל מי שמעצבן אותי, לדבר שיחות מלוכלכות או לשתוק כשצריך, להיות נאמנות בצורה מעוררות הערצה, לשמוע את החפירות הבלתי נלאות שלי, לאכול ולשתות מלא, ובאופן כללי, להיות נשים מדהימות, מעניינות, חזקות, מרתקות ומצחיקות לאללה.  בין אם אני מכירה אתכן כמה חודשים או כמה שנים, אתן פשוט אהבת חיי.

למדתי גם, שבסופ"ש הקרוב אני עומדת להיות כל כך שיכורה (היי, אני כבר קצת שיכורה!), שאני מניחה שלא יצא לי לומר את מה שאני רוצה לומר כבר הרבה זמן- אני לא באמת מרירה. אני די מבסוטה. ולהגיד לכל מי שקורא את הבלוג הזה- אם בכוונה ואם כי הקיש "סקס עם שמנות" בגוגל והגיע לכאן בטעות (יפ, סיפור אמיתי.), תודה רבה, אתם עושים לי את היום, כל יום.

אז יאללה, נתראה בשבוע הבא-  הכותבות האורחות והמקסימות שלי יחזרו, אני אשוב להיות מרירה,  והיי! אני עדיין לא אהיה מבוגרת מדי לקבל סמס "ערה?" בשתיים בלילה, ולראות אותו כשאני קמה שמונה פעמים בלילה לשירותים. מה לעשות- אני כבר בת 31.