צדק חברתי- גרסת העיר הגדולה

רגיל

ניצן

גילוי נאות. חבריי מכנים אותי קארי ברדשו התל אביבית. אוקיי, שקר. אני מכנה את עצמי כך ובדרך כלל זה רק בראשי, בדממה. אני ממש אשמח אגב אם מישהו יכנה אותי קארי ברדשו התל אביבית. גם אני רוצה לטופף בעקבי הסטילטו שלי ברחובות ניו יורק, לעשות שופינג ולעשות סקס עם מיסטר ביג. גם אני כמוה כותבת בלפ טופ שלי הגיגים מרתקים, אבל בעוד היא השקיפה החוצה על השדרה החמישית, אני משקיפה ברגעים אלו אל הכיור הסתום שלי.

אבל בואו נראה אותה, את גברת ברדשו, חיה במציאות הכלכלית של תל אביב, 2012. היא תגור בדירת שני חדרים מחולקת עם מירנדה ושרלוט, ותתבאס שבעל הבית שם קירות גבס בין החדרים, בגלל שכולנו יודעים שסמנתה יכולה להיות קולנית ביותר. היא תמיר את נעלי המעצבים שלה בנעליים של לואי ביטון, אלנבי פינת השוק. מיסטר ביג יקח אותה לצימר בעמק בית שאן + ג'קוזי מפנק + עיסוי חינם מבעל הבית שגם מכין את הארוחות ויציע לה נישואים עם טבעת שקנה בגרופון ואז הם יצלמו את הצימר באינסטגרם כדי שיראה רומנטי ויעדכנו בסטטוס פייסבוק שלהם- "ביג ואני מחפשים דירת שני חדרים בפלורנטין במקסימום 3500 ש"ח". ואין למה לקנות עקבים, קארי, כי ממש קשה לסחוב איתם ספה טחובה שמישהו השאיר ברחוב ושאת פשוט בטוחה שתוכלי להפוך לפריט ווינטג'. ווינטג' זו רק מילה נרדפת לשורץ עכברים ומוכתם, ובתל אביב – הכל וינטג'. לא כל כך קל לשמור על תלתלים מושלמים בלחות הזו, אה קארי?

האמת צריכה להיאמר, אני במינוס מאז ומעולם. ליתר דיוק, מאז שהתגייסתי לצבא וחייתי במשך שנתיים על משכורת הגיונית ונורמטיבית של 364 שקלים חודשיים, כשה-64  ש"ח מוקדשים לקניית מוצרי הגיינה והלבשה תחתונה נשית, איי קיד יו נוט. הפעם האחרונה שראיתי חזייה במחיר כזה הייתה על ההומלסית שיושבת ליד שוק הכרמל. וכשיצאתי  בגיל 20 אל העולם עם הון מצטבר של הסכום הזה, בחרתי בטמטומי ללמוד את התואר המופלא שלי, שהבטיח לי עתיד במשכורת מרגשת של עובד מקדונלדס (מינוס ההטבות) והנה אני – בת 30, עם חוב בגודל תקציב של מדינה אפריקאית צנועה, מוכנה לרכש הראשון הרציני שלי – חולצה בזארה המחולקת לשבעים תשלומים ללא ריבית, בסכומים מזעריים שממשיכים לצוץ לי בחיוב האשראי  גם שלוש שנים אחרי.

המחשבה שיש אנשים בגילי שמסוגלים כלכלית לגדל ילדים ו/או לקנות, ובכן, משהו, מעוררת בי יראת כבוד, במיוחד נוכח העובדה שרוב חבריי עדיין מדביקים דבקיות על האוכל שלהם במקרר כדי שהשותפים שלהם לא יאכלו להם. התוכנית העסקית שלי ושל כמותי היא לא לחיות על היתרה שלנו בבנק אלא לחיות עד תקרת המינוס שלנו, בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שהוא מינוס. ואז לבקש מהבנק להגדיל אותו.

האמת שיש מספר דברים המקושרים לי ולקארי, מלבד הגזרה השברירית והחבר המצויד (חה, אני אפילו לא יכולה לסיים את המשפט הזה בלי לצחוק). שתינו עניות שמתכחשות לזה, אבל בעוד קארי נישאה לבסוף לשוגר דדי המזדקן שלה, אני לדאבוני מוצאת כי גם השוגר דדים המזדקנים בתל אביב כבר אינם עשירים כפי שחינכו אותנו לקוות ואף הם חוטאים בניצול כפייתי של תלושי "נופשונית" לארוחות בוקר מפנקות. לא לכך פיללנו, בנות, כשמרטנו כל שערה מגופנו ולבשנו בגדים של פרוצות בטענה לכוח נשי. ולפיכך, כשאפילו החלום להיות עקרת בית מעושרת הנשואה למיליארדר מקומט הולך ודועך, אני נותרת עם מבט מפוכח ואפוקליפטי אל עתידי: קופסאות פלסטיק עם שניצלים, אותן אמשיך לקחת מההורים שלי גם עבור נכדיי וניניי, השכרתה של אותה קופסת פלסטיק לדיירי משנה (לאחר שאחלק אותה עם קירות גבס ואעצב אותה בווינטג'יות כמובן), חלוקה שיטתית ואובססיבית לתשלומים עבור כל רכישה שאני עושה, מכרטיס לסרט ועד למסטיק, כי ידוע שתשלומים זה לא באמת כסף  ובנוסף, העברת הסלון הביתי למעברי ה – AM PM שמתחת לביתי בלילות הקיץ החמים, בכדי לחסוך כסף על מזגנים. וכל זה למה, בוודאי תשאלו. ובכן, זה כדי שאוכל לצחוק על חבריי הלא תל- אביביים על כך שבעוד שהם מבזבזים את כספם על נסיעות מרובות, דלק וחניונים יקרים, אני חוסכת אלפי שקלים ברכיבה על אופניים או נסיעה באוטובוס (חוץ מבימים בהם לא קר מדי או חם מדי, או כשאני נועלת עקבים או בגדים יפים מדי, או כשאין לי כוח, או כשהשיער שלי נראה ממש טוב. כי אז אני לוקחת מוניות ספיישל כמובן).

הידעתם? אם תעשו לנו לייק בפייסבוק, יכול להיות שנוכל יום אחד לרכוש נעלי מעצבים אמיתיות מבית היוצר של "אביבס", ממש כמו קארי ברדשו! עשו לנו לייק, קר ברגליים.

ואל תשכחו לבדוק את מצעד התחפושות המביכות שלנו, לכבוד חג פורים.

אלייך חן!

חן:

חשוב לציין לפני הכול שאני ממש לא בחורה חומרנית. באמת. אין לי שום עניין במלונות יוקרה ומעולם לא חשקתי לטוס במטוס פרטי או להשתכשך בבריכת קוויאר. אך בימים אלה, כאישה צעירה שעובדת קשה, די מקומם שגם להשתכשך בבריכת לחם יבש ושמן קנולה אין לי אפשרות. אז כן, גם אני קורבן של יוקר המחיה, קושי הקנייה וגניבת שכר הדירה. בקיץ האחרון דווקא לקחתי חלק במחאה החברתית אך אני מודה שלא באופן אקטיבי מדי. הגעתי להפגנה אחת או שתיים אבל בגלל החום הנורא וסירחון הזיעה, בזמן שכולם צעקו בגרון ניחר "העם דורש צדק חברתי" אני מלמלתי במרמור "העם דורש ספיד-סטיק איכותי" ו-"העם דורש קרטיב פירותי" לסירוגין. ואכן, די מהר מצאתי את עצמי יושבת עם חברה על הדשא, מנשנשת קרטיב ענבים ומדברת איתה על החיים, כששלמה ארצי מהווה מוזיקת רקע חביבה באקוסטיקה בינונית. ובתכלס? חבל. חבל מאוד שלא תרמתי ללחימה. כי לא די שאני גרה בדירה רמת גנית מחולקת מקרטון, שבה המטבח בסלון והסלון במסדרון, לעתים קרובות אני גם נאלצת לחסוך במוצרי בסיס אלמנטאריים ולחפש פתרונות יצירתיים כדי שאצליח לשלם חשבונות, לחמם את הבית ולפרנס בכבוד את צ'אי הכלבה.

למשל, מפאת חיסכון אין לי כבלים אלא "עידן פלוס", מה שמאפשר לי בשעות הצהריים לבחור אם לצפות באודטה מדברת עם מתקשרת בקפה או בשירה פליקס משוחחת עם מטפלת בקלפים, בשעות אחר הצהריים להכריע בין מיכל אנסקי לשה בצק לבין גיל חובב מעסה בשר, בערב לצפות בשלל תכניות הריאליטי האהובות עליי ובלילה לבהות במבט מזוגג בשידורים חוזרים של "סיבה למסיבה" שמזכירים לי שללבוש ז'קט עם כריות כתפיים אין שום סיבה.

דוגמה נוספת לסגפנות מדכאת טמונה בתחום הריהוט. לאחרונה הבחנתי שהספרים שלי מתחילים להיערם על המדפים בסגנון משחק הג'נגה והבנתי שיש צורך ברכישת כוננית נוספת. אך מאחר שאני מעדיפה שיהיו לי פתיתים וחשמל (לא ביחד), איקאה ירדה מהפרק וכבר באותו היום מצאתי מודעה ובה תמונה של כוננית קש יד שנייה ממובטלת. הכוננית, שסחבתי בהליך מפרך שכלל קשירה לגג, טיפוס בן שלוש קומות ועקמת, הגיעה במבצע משתלם של "קני כוננית ספרים מקש וקבלי עכביש ארסי שחי בתוך הכוננית חינם!". ובכל זאת, תחושת הסיפוק הייתה עצומה – הרהיט החדש נוקה, הספרים סודרו על המדפים והעכביש נעלם לבלי שוב (או עם שוב בלתי צפוי במיטה שלי בעוד כמה ימים, אבל אני משתדלת שלא לחשוב על זה).

לחסוך כדרך חיים זה עניין אחד, אבל מה קורה כשאני רוצה לפנק את עצמי?

ובכן, מדי יום אני בודקת מה חדש באתרי הקופונים. לפעמים אני שוקלת להעלים ורידים אפילו שאין לי, כי זה זול, לעתים אני מתפתה לטפס על קיר ולהשחיז סכיני מטבח ולפעמים אפילו מתלבטת אם כדאי לי לנסוע לחווה של יפה ודודי בעמק חפר כדי לקבל עיסוי מפנק בן 35 דקות ועוגיית פיסטוק אורגנית רק כי הקופון מבטיח הנחה חסרת תקדים של 12%. בכל אופן מי צריך לקנות נעליים חדשות בקניון רמת אביב או בגדי מעצבים בחנויות הבוטיק של רחוב דיזנגוף כשאפשר לרכוש שואב אבק רובוטי עם ראש מתכוונן בחיסכון מטורף של 50 שקלים.

טוב, בסדר, לא אשקר ולא אגזים. ברור שלפעמים גם לי כבר לא אכפת מהמינוס ובא לי פשוט ליהנות. במקרים כאלה אני שמה זין על הכול ומזמינה סושי. כלומר בערך. אם היה לי כסף הייתי מתקשרת לאונמי ומזמינה קומבינציה מפנקת דה לוקס זוגית, אך מאחר שיש סיכוי סביר שהשליח יגיע שלוב ידיים עם ההוצאה לפועל, אין לי בררה אלא להסתפק בהזמנה צנועה ממסעדת "סושי סופר זול אקספרס דגים מקולקלים" שכוללת קונוס מלפפון רקוב, רול צנונית אינסייד-אאוט וסשימי מפית.

ולסיכום, עד שאזכה בלוטו (לא ממלאה אבל צופה באדיקות בהגרלות) או עד שאזכה בפיס (אין לי מנוי אבל אזהה את הקול של אראלה גם מתוך שינה), אמשיך למרוח לעצמי לק בכישרון של חולת פרקינסון, לנשנש פריכיות אורז עם מיונית שפג תוקפה ולמעוך צימוק במי ברז כדי להכין לעצמי מים בטעמים. אה וגם למחות בגרון ניחר – "די לנסיקת המחירים כלפי מעלה, גם אני רוצה לקנות שמלת וינטג' בקאלה!"

וכמו תמיד- דף השנאה שלנו מתחדש תדיר, בקרו בו וספרו לנו מה אתם שונאים!

מודעות פרסומת

»

    • חיכיתי בקוצר רוח לטור השבועי……ו, כמו תמיד, מילים כדורבנות גבירותיי, אני, בת 32, גרה עדיין אצל אמא בשל יוקר המחייה, נוסעת על אופניים בכל סוגי מזג האוויר – מייחלת לביטוח בריאות שיכסה על תאונות האפניים הרבות…(בשל סיבות כאלה ואחרות…) ומייחלת רק לאיזה גבר שקראו לו פעם "מלח הארץ", שאמנם רחוק מלהיות מיסטר ביג, אבל אולי לפחות, יתן לי אורגזמה או שתיים…..שהרי מי צריך בגדי ונעלי מעצבים כשגברים מסתפקים בך ערומה…?!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s