שכנים

רגיל

דון שרון:

"על כל הפעמים שהבן שלי מתעורר בגלל האופנוע שלך, מבחינתי, מגיע לך למות, אתה שומע? אין יום שהאזעקה או המנוע המפלצתי של האופנוע שלך לא מפרים את מה שאמור היה להיות שקט. אתה בריון, מרשה לעצמך להחנות את המפלצת הזאת במקום שברור לך שהוא לא חניה, במקום שברור לך שזה מפריע לאחרים ואתה יודע שזה מפריע כי אני כבר ביקשתי ממך כמה פעמים. ביקשתי יפה. אז תקשיב לי טוב טוב חתיכת גוש בשר מיותר, הולך לי עם כיפה וציצית, נוסע לי בראש השנה לאומן להשתטח על קברים ולהתפלל להוא שאתה חושב שאולי ייתן לך אופנוע גדול יותר שכמוך- מכל הלב אני מאחלת לך תאונה שתיקח את שתי ידיך. מכל הלב אני מאחלת לך שיגנבו לך את האופנוע. אבל הכי אני מאחלת לך ילד שלא יוכל לישון בדיוק מאותה הסיבה שהבן שלי שלי לא נרדם כל פעם שאתה מתניע את המפלצת פח שלך".

כבר כמה ימים שהמכתב הזה תלוי לנו על המקרר, מחכה לגזר דינו. זה מכתב שכתבתי לשכן בעקבות תסכול גדול על הרעש שהוא עושה עם האופנוע שלו. אנחנו גרים בקומת קרקע, ברחוב קטן שהוא בעצם שביל. יש בערך חמישה שכנים עם טוסטוסים וכולם מחנים לנו על הבית. לפני שהילד נולד, אפילו לא שמתי לב לזה, אבל מה לעשות- ברגע שיש לך ילד ולוקח לך שעתיים ורבע (במקרה הטוב) להרדים אותו אחרי ששרת, קפצת ובעצם, עשית הכל חוץ מסטריפדנסינג ואז מגיע איזה טוסטוס שמחרבן לך את כל העבודה – קצת קשה שלא לשים לב לרעש הזה. ודיברתי איתם, דיברתי עם החארות. אמרתי להם תשמעו, זה עושה רעש, שלא נדבר על הריח של האגזוז שנכנס לי ישר לסלון, וזו לא חניה פה, ויש לכם מגרש חניה חמישה מטרים מפה ויש תינוק וזה, אבל הם לא אכפת להם החארות. ממשיכים. ואני עצבנית רצח מזה. ובא לי לפוצץ ת’עולם. בא לי פעם אחת להתפרק על מישהו (במקרה הזה על השכן), ככה טוב טוב ולהוציא אחת ולתמיד את הכל. רוצה לשים לו את המכתב ולהרגיש טוב עם זה. בלי כל המחשבות האלה של – אולי זה לא בסדר וצריך לשמור על שלום עם האחר והשלום מתחיל בתוכי ולקבל ולהכיל את האחר ובטח עכשיו יקרה לי משהו רע רק בגלל איך שהתנהגתי וכואב לי הגרון בתור עונש ולא התקבלתי לעבודה ההיא רק כי אמרתי להוא את מה שאני חושבת וכוסססאמו. די! לפעמים בא לי באלימות. שלא יתעסקו איתי, שיתנו כבוד. שידברו עליי ויגידו- “זאתי אל תתעסקו איתה, תנו לה כבוד”. בא לי להסתכל על השכן עם האופנוע ולהגיד- “זה מפריע פה” ושהוא לא יתווכח אלא רק יהנהן, יתנצל ויאמר שזו פעם אחרונה שזה קורה. ואז אני אגיד לו- “אתה מתכוון- זאת פעם אחרונה שזה קרה” ואז ככה מול העיניים שלו לוקחת מפתח שוודי (משום מה יש לי הרגשה שזה הכלי הנכון שיעשה ת’עבודה) ומפרקת לו את כל האופנוע לחלקים, ככה מול העיניים שלו והוא עומד  לידי ובוכה ובוכה ובוכה, כמו ילד קטן, בוכה – אבל לא אומר מילה, למה יש לו כבוד אליי עכשיו. הוא יודע שלא מתעסקים עם אמהות מניקות, מאדר פאקר. אני נעמדת, מלאה בגריז, רזה וחטובה, מחזיקה ביד את המפתח השוודי ומגישה לו אותו. בעצם לא. זה המפתח שלי מהבית, למה שאני אתן לו אותו.

 אבל בינתיים, אני בבית, חיה בתוך הסצינות האלה שיש לי בראש, מדמיינת שאני איזה דון שרון קורליאון והוא עדיין מחנה פה. כוסאמק, מרמור זה לא טוב לחלב.

ניצן:

שרון, כהרגלה, היא נציגת המרמור וההנקה. אני, לעומתה, בגלל שאני מבלה את רוב זמני לבד בדירה (כי אני רווקה, לא בגלל שאני דוחה או בהסגר או משהו), דווקא נהנית מרעשי השכנים. אני גרה בבניין תל אביבי דק קירות, שגורם לי להרגיש כאילו אני אף פעם לא לבד. תיאור קלאסי לכמה אני שומעת הכל הוא אותו יום שמשי בו שמעתי נשימות כבדות בדירתי בכזו בהירות עד שפתחתי כל ארון וכל חדר מצוידת בגז מדמיע. בסוף פתחתי את החלון רק כדי לגלות כלב בדירה שמולי, יושב ובוהה בי להנאתו. בכל אופן, אני מכירה את השכנה שעושה סקס בקולי קולות, את העובדה שהשכנה מלמטה יוצאת רק עם ידידים הומואים כי הם היחידים שמוכנים לאכול איתה סושי (היי! אני אבוא!) וכמובן את הזוג הצווח מלמעלה, שמנהלים ריבים הזויים לחלוטין בכל שעות היממה, ריבים שגורמים לי לרצות לרוץ למעלה ולהציע לבחור לגדל זוג ביצים ולעזוב את זוגתו, שמשפט המפתח שלה, אחרי שהוא אומר לה שהוא מכין לה פיתה, הוא "לך קבינימאט אתה והפיתה שלך" (היי! אני אוכל את הפיתה שלך!).

אני מכירה את השכן מהדירה הצמודה אליי שהולך לשירותים כל לילה בדיוק באותה שעה, ואת השכנה שהולכת עם עקבים ומזיזה רהיטים בכל שעות היממה ולפי התיאוריה שלי היא מלכת סאדו- מאזו (ההנחה ההגיונית שלי היא שהיא קושרת את הנתינים שלה לשולחן. או שאולי היא סתם יושבת על כסא, אבל הגרסה שלי מעניינת יותר).

בקיצור, אלו החבר'ה שלי, ההומיז שלי. נכון, קצת נעלבתי כשהבחורה מהקיוסק למטה, שהתברר שגרה שתי קומות מתחתיי, שאלה אותי למה אני לא מצטרפת למסיבות הבניין השבועיות שלהם. ונכון, מעולם לא הוזמנתי למסיבות האלו, אבל זה שולי. בליבי אני חשה שאנחנו משפחה גדולה ולפעמים, כשקשה לי להרדם, אני נהנית להרגיש שאם במקרה יצוץ מתוך האפילה רוצח סדרתי מוטרף וזה קורה כמעט בכל ספר שאני קוראת, אז יהיה מי שישמע אותי. או נגיד אם אצטרך פותחן או סוכר, אבל זה נשמע הרבה פחות דרמטי.

והשבוע, השבוע קרה דבר נפלא אף יותר. לשכנים שלי האהובים הצטרפו שכנים חדשים, שבע עשרה חיות קרקס מרגשות שמוכיחות שאכן, כמו בסרט "כוכב הקופים", יש סיכוי רציונלי לחלוטין שששימפנזות אכן ישתלטו על המין האנושי ומעתה אנחנו נחיה בצילם. ואני מגלה יותר מתמיד, כמה נחמד זה כשיש שכנים, או במקרה הזה שותפים. או אפילו יותר מדויק, חיות מחמד. כמה טוב כשיש עם מי לדבר וממי לשאוב תובנות ונחמה. בקיצור, תודה לאל שהאח הגדול חזר.

בכל אופן, לסיום, אקדיש לשרון את השיר הבא בתקווה שהיא תוכל למחול קצת לאופנוען הרועש, לי על שאני רואה "האח הגדול" ומחבבת את שכניי, ולחסוך מזוזו את נטיותיה האלימות- גובלות בפסיכוטיות.

כמו שאתם ודאי מבינים, יש הרבה שנאה בלבנו. קפצו ל"דף השנאה" שלנו לראות מה התחדש.

מודעות פרסומת

»

  1. אפשר למצוא חיבור ולהבין את שתיכן. אבל כאבא לילדה קטנה אני מתחבר יותר לשרון ולא פעם אחת תופס את עצמי מייחל " דברים טובים" לערסים העוברים ברחוב שלי ב 3 בלילה עם מוסיקה בפול ווליום.

  2. שככה יהיה לי טוב, ההיא עם העקבים עדיין שם? אני הגעתי למסקנה שאין אף אחד בדירה הזאת, וזה פשוט זוג נעלי עקב בלי אף אחד בתוכם שמתעוררות לחיים כל לילה בחצות וגוררות אחריהן את הרהיטים בדירה. את בטוחה שגר שם מישהו?

  3. למה תמיד בודקים מי הבעלים של הדירה שמשכירים, ולא מי השכנים? צריך ליצור אישור מיוחד שיונפק ע"י המשטרה, ויאשר שב-3 שנים האחרונות, לא הוגשו כנגד השכנים הפוטנציאליים תלונות על הפרעה לציבור…. לא סטרט אפ???
    חישבו כמה תינוקות תמימים וחסרי ישע היו ניצלים….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s