ארכיון רשומות מאת: ניצן

פסק זמן

רגיל

ולפעמים החגיגה נגמרת (לעת עתה).

החלטתי לקחת פסק זמן משתיים בלילה. לפני שנתיים התחלתי את הבלוג הזה פשוט משום שהיה לי המון מה לכתוב. רווקות בתל אביב היא נושא כאוב והרגשתי שמישהו חייב לצחוק על זה. בין בחור פסיכי אחד ללא מתחייב ומבולבל אחר, נותר לי או לפצוח במסע הרג ברחבי העיר או לצחוק, בהיסטריה. אז בחרתי לצחוק. בכל פעם שמישהו אמר לי "אני מבולבל", "אני לא מוכן רגשית" "אני רוצה אבל לא יכול", שמעתי את זה כפאנץ' ליין יעודי לפוסטים שלי. הקטע הוא שכל החברות שלי שמעו את אותם משפטים. הנעלם, הרגיש, המיוסר, הפגוע, הלא מסוגל להרגיש. כולם קלישאה ענקית של איזו גבריות חדשה ומוזרה, שבעליה חושבים שהם המיוחדים והמורכבים ביותר שנראו מעולם, בעוד שהם לא יודעים שהבחור שלפניהם השתמש באותו הטקסט בדיוק. במקום להתייאש, בחרתי ללעוג לזה. בינינו- זה דורש לעג. תל אביב היא לא העיר היחידה שמנפיקה בנות שמוטרפות מן ההתנהגויות התמוהות האלו, שמשתוקקות לזוגיות עד שיעשו הכל עבורה ובחורים שלא יודעים מה לעשות עם כל המבחר הזה. זו כנראה בעיה דורית, אבל רבות כבר נכתב על זה. השפע, התזזיתיות, טווח הריכוז הקצר. אותם בחורים שאומרים את אותם משפטים ומאמינים להם בכל מאודם. "אני באמת רגיש כל כך עד שאף אחת בעולם לעולם לא תכיל אותי!". הדייט האחרון שלי ליווה אותי הביתה, אמר שזה לא זה, שאל אם אני רוצה סקס בכל זאת וביקש להכיר חברה שלי שהוא ראה בתמונות. אותי לא מעניין לדון בזה יותר. אני עברתי השנה תהליך אחר.  יתכן שפשוט הפסקתי לחפש פאנץ' ליין.

יצאתי עם בחור, והיה לי טוב, ואז זה נגמר. וזה ביאס אותי . וכששמעתי את אותם משפטים ממנו, איבדתי קצת את חוש ההומור. זו לא הסיבה שאני לוקחת הפסקה. אני פשוט כבר לא ההיא שהתחילה לכתוב את הבלוג. אין לי כבר מה לכתוב על חיי הרווקות בתל אביב. אני כבר לא "הרווקה". אני לא משתמשת יותר במשפטים קצרים ובסופים חדים. אני אחרת וגם הכתיבה שלי בהתאם. אני כבר לא מצליחה להנפיק את אותן בדיחות. להיות רווקה זה כיף אדיר מצד אחד ומצד שני, אני מוכנה לשלב הבא כבר. אני מוקפת, מוצפת, אהבה של חברות מדהימות. מי שלא חווה חברות נשית בחייו לא יודע מה זו אהבת אמת. הן שנונות, מקללות, אוכלות, אוהבות ומכילות.  אחפש לי גבר שיאהב אותי בדיוק ככה. אבל עד שאמצא, עד אז, נמאס לי לכתוב בפאנץ' ליינים על הבחורים שאנחנו נתקלות בהן. אנחנו צוחקות על זה, אנחנו מגחכות עליהם, אבל בינינו, זה שורט וזה מכאיב.  עם הבחור האחרון, כל סמס חשבתי שהוא הסמס האחרון. כל מפגש היה ברור לי שהוא יספר לי שהוא מאד רוצה אבל לא יכול. כל שיחת טלפון חיפשתי את הטון המהורהר שאומר שהוא פשוט מבולבל. כשזה כבר קרה, זה היה עצוב, אבל הייתה בזה הקלה, הנה הסצינה המוכרת שוב. הייתי בה, וחברות שלי היו בה, והקוראות שלי היו בה. יכלתי להפנות את הבחור לבלוג שלי ולהגיד לו שאין צורך לחשוב על מלל, שפשוט ישלח לי לינק. לא נהייתי מרירה, פשוט עייפה מלכתוב על זה. אין לי מה לחדש. בעיקר כי אני מאמינה באהבה, באמת. אני רואה ומרגישה אותה כל יום, לכן אולי אני מוכנה להפסיק להתייחס אליה בחשדנות, בציניות, ולתת לה קצת קרדיט.

התחלתי בזמן הזה ללמוד תואר שני. אולי עצם הלימוד, אולי אני שהתבגרתי, כל אלו גרמו לי לרצות לכתוב בצורה שונה, להביע את עצמי אחרת, להשתדרג קצת. אני לא מסתובבת נוגה והוגה בחיי, כותבת פואמות קצרות בעודי מביטה אל האופק. אני עדיין שונאת אנשים שמשתמשים במילה "קסום", או כותבים סטטוסים נרגשים על גשם. אבל אני פשוט שונה.                                      

הבלוג הזה שינה את חיי. חד וחלק. הדברים שהוא הכניס לחיי הם כל כך רבים מספור שאין אפילו דרך למנות אותן. הייתי סלב לרגע קט, התארחתי בטלויזיה וברדיו, אנשים זיהו אותי וציטטו לי דברים שכתבתי. אבל הדבר העיקרי שהוא הביא לי זה חברים חדשים. אמיתיים. שנשפכו החוצה מן האינטרנט לחיים שבחוץ. הגעתי למסקנה שכתבתי כל כך הרבה אבל מעולם לא כתבתי באמת בצורה חשופה- אז הנה, זו אני, אומרת תודה. בחיים לא תדעו כמה כל זה משמעותי עבורי. 

בקיצור, זו לא פרידה. אולי אשוב לכתוב פה ואולי אשוב בפורמט אחר. לכל רווקה בת 30 שקראה את הבלוג שלי אחרי דייט מסריח ושמחה לדעת שיש כנראה דייטים מסריחים יותר בחוץ, פדיחות רבות יותר, פרידות מבאסות יותר, אני שמחה. אני פה בשבילך. אם הצלחתי להגחיך את החוויות העגומות שלי ולהעלות חיוך על שפתיו של מישהו, זה הכיף שלי בחיים.   אם מישהי יצאה עם בחור שאמר לה שהוא לא יכול להיות איתה במערכת יחסים מחייבת אבל ישמח לשכב איתה עד שאולי ישוכנע אחרת, מגיע לך יותר. צאי עם חברות, תאכלי הרבה דברים משמינים, תשתי משהו ותעשי חיים. תמיד תזכרי, כל הסיפורים העצובים האלו הופכים לאיזה פוסט מצחיק בבלוג של מישהי. ואם בא לך ועבר עלייך שבוע מייאש, שהחיפוש אחר אהבה נראה כל כך רחוק ובלתי מושג, תכתבי לי, ואני אשתדל להצחיק אותך, או לפחות להתבאס יחד איתך. 

חוץ מזה שאני כבר שנים לא ערה בשתיים בלילה. ג'יזס. אני בת 32. לבלוג הבא יקראו 23:15 בלילה (בלילה פרוע ממש).

כמה פוסטים שאני גאה בהם במיוחד -

http://2balayla.wordpress.com/2012/12/26/foodgirls/

http://2balayla.wordpress.com/2012/08/15/modernman/

http://2balayla.wordpress.com/2012/05/31/sex-2/

ואם בא לכם להגיד לי היי – https://www.facebook.com/nitzan.arad.92

פדיחות

רגיל

ניצן: 

כשחן הציעה שנכתוב על פדיחות, גיחכתי לעצמי. פדיחה? פרצתי בצחוק גדול.  המסכנה תאלץ לסחוב על עצמה את עול הבלוג השבוע, מאחר ולי אין שום פדיחות לספר עליהן. לא, שום פדיחות מצידי. לי יש יותר השפלות מורבידות שמצלקות את נפשי ואת נפש סובביי לנצח. אבל פדיחות אין.

בשבוע שעבר חן חגגה יום הולדת והזמינה אותי לחגוג עמה. שמחתי מאד כשחן אמרה לי "מזל שהגעת! כולם שואלים עלייך!" (בדיעבד התברר שהיא הייתה מאד שיכורה ולא זכרה שאמרה דבר כזה). "הם מכירים אותי מהבלוג" הסברתי לנועה בתחושת חשיבות עצמית בעודי מזמינה שתייה ומדמיינת שההמונים מצלמים אותי בגלל שהם מזהים אותי. כעבור כמה דקות הגיעה המלצרית עם השתייה שלנו וצרחה על השולחן להיות בשקט כדי שתוכל לחלק את המשקאות שלנו "מי רצה למות לבד בלילה בחושך?" צווחה  המלצרית בעוד כולם מביטים סביב במבוכה. "למות לבד בלילה בחושך?? מי רצה??" צועקת המלצרית האדיבה שוב בעוד אני מנסה נואשות להזכר מה הזמנתי לשתות וכולם מצביעים עליי בידיים רועדות ומבטים מרחמים. אכן. מתפריט קוקטיילים מלא בשמות נחמדים וחיוביים שקשורים בסקס פרוע וחיים נפלאים אני הצלחתי להזמין את הקוקטייל היחיד שקרוי "למות לבד בחושך". בשולחן של זוגות. כשאני הרווקה היחידה. חה חה כמה צחקנו!  לקחתי לי את המשקה המריר שלי ושתיתי אותו בנוגות בעודי מדדה לעבר חברה של חן שישבה לצד הבחור החדש שלה, שנראה לי מוכר. סלבריטאי כמוני! חשבתי בשמחה וניגשתי להגיד להם שלום, אני ו"למות לבד בלילה בחושך". "אני מכירה אותך?" התעניינתי אצל הבחור "כן, את ניצן, יש לך בלוג" הוא ענה לי ורוחי צהלה. סוף סוף מישהו מזהה אותי. "יצאתי איתך לפני כמה חודשים" הוא המשיך "חה חה" צחקתי. "באמת יצאנו" הוא התעקש. "נראה לי שהייתי זוכרת", התעקשתי גם אני . לאחר עשר דקות כאלו התברר שאכן יצאנו. ולאחר יומיים הוא הודיע לי שהוא לא בקטע. אני והקוקטייל שלי זחלנו הצידה לפינה חשוכה ושמענו סלין דיון.

ובכן, אני מלכת הפדיחות. יעל קוראת לזה "הסיפורים המצחיקים של ניצן", אני קוראת לזה "השפלה טוטאלית" והשאר קוראים לזה "יום שני רגיל". מה שמיוחד בי הוא שאני לעולם לא אודה בפדיחה, בנסיון תמידי להיות מתוחכמת וגזעית (כן אני משתמשת במילה גזעית, זה מזניב).  "היה בור בדשא! זה מסוכן!" אני אכריז ברצינות בעודי מנסה להרשים בחור חמוד ומחליקה עם העקבים פנים קדימה, שמלה מעל הראש, כשחברתי עומדת לצידי ושואגת בצחוק בעודה מצביעה עליי. המבחר הוא בלתי נגמר! להלן כמה דוגמאות רנדומליות (לקוחות הישר מחייה של כותבת שורות אלו)

* הפעם בה בחור הודיע לי שהוא מגיע אליי ואז סימסתי לחברה "אלוהים ישמור, הוא מגיע, אני היסטרית!", אך כמובן שבפועל שלחתי את אותו סמס לבחור המדובר, צרחתי באימה, זרקתי את הטלפון על הקיר ואז קיבלתי מהבחור סמס תשובה – "אני אכן מגיע, שאלוהים יעזור לשנינו".

* הפעם בה שלחתי תמונת מחשוף מפתה לבחור בעת שכרות וקיבלתי ממנו תשובה יומיים אחרי ("סורי מאמי הרגע קמתי, שיהיה אחלה יום").

* הפעם בה הייתי בדייט וראיתי עטלף ופרצתי בצווחות ורצתי עם נפנופי זרועות לצד השני של הרחוב וגם קצת בכיתי (לא שמעתי מהבחור שוב).

* הפעם בה אמא שלי חלפה על פניי בשדה התעופה בניו יורק והמשיכה ללכת הלאה לעבר מישהי אחרת, בגלל העובדה שבפעם האחרונה שהיא ראתה אותי הייתי עשרים קילו פחות ואז שיקרה לי שיש לה ג'ט לג.

* וכמובן הפעם בה נסעתי עם ידידי הטוב לצפון בתקווה שמשהו יקרה בינינו, הוא ביקש ממני להכנס למקלחת בעוד הוא ממלא את החדר נרות ומוזיקה חושנית, אני יצאתי מהמקלחת בלבוש חלקי ובסלואו מושן, נכנסתי למיטה תוך כדי עיסוי פתייני של קרם גוף, ואז הוא הסתובב לצד השני ואמר "לילה טוב מאמי". הסוף (חוץ מהעובדה שפרצתי בבכי קולני, פדיחה).

תמיד מצליחה להדהים אותי רמת הפדיחות שבחורות (ובראשן אני) עושות כשהן ליד גברים. לפתע הן לא עוד נשים שורדות ועצמאיות אלא אסופה של צחקוקים אינפנטילים, מעידות, נסיונות הסוואת רעשים בשירותים ואז השמעת רעשים אלו באחת בלילה בדירה החשוכה והדוממת, כשהבחור ממתין חדר ליד. לביונסה זה לא היה קורה. לפתע איני איילה חיננית ופרח ענוג, אלא אותה אחת שמחייכת לבחור תוך כדי נפנוף שיער דרמטי בעודי רוכבת על האופניים ואז לא מבחינה בברז הכיבוי שלפניי, מתנגשת בו ומתהפכת לעיני כולם , לפני אלוהים והבחור ההמום. לאופניים שלום.

אבל היי! זה בסדר, למדתי לקבל את עצמי ולהעריך את הייחוד שבי. אני היא אותה אחת שתאלץ לספר כל חייה שיש לה קעקוע דולפין על הרגל בגלל שהיא אוהבת את הים (כשהאמת היא שזה בגלל שלמארק מטייק דאת היה אחד כזה בדיוק ואני הייתי מעריצה מושבעת בגיל 16) אני היא גם אותה אחת שנסעה בגיל 30 לראות את טייק דאת באמסטרדם. אני היא אותה אחת שנקעה את רגלה פעמיים- פעם כשרקדתי בחדרי לצלילי מייקל ג'קסון וקרסתי על הרצפה ופעם אחת פשוט כי ירדתי מן המדרכה. בקיצור, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. אני פשוט מעוררת רחמים. אבל ידיד שלי אמר לי לפני שבוע (אחרי שאמר לי שחבל שאני חוזרת תמיד מהים בצבע ורוד ומה קרה לשיער שלי לאחרונה) שאני מאד חכמה ויצירתית. הידד! ולכן, אחשוב על זה בפעם הבאה שאשב בחשכת ביתי, לוגמת קוקטייל בעל שם אובדני והוגה בנוגות על הטלפון שנפל לי לאסלה בשירותים בעבודה ושיורם היה צריך לחלץ לי. כן, גם זה קרה.

מי אנחנו? תודו שאתם במתח. לחצו ממש כאן

לייק בפייסבוק עשיתם לנו? למה לא?! לחצו כאן

אלייך , חן.

חן :

בוקר. אור. כאב ראש. אני זוכרת במעומעם שאתמול חגגתי יום הולדת 32. אני זוכרת ששתיתי, אני זוכרת שאמרתי לעצמי "אל תשתי יותר" ואני זוכרת ששכחתי מזה אחרי ששתיתי עוד צ'ייסר. "צ'ייסר", איזו מילה של צעירים. מיד משתלט עליי החשש שמא עשיתי פאדיחות. אני מנסה להבין למה סיפרתי לכולם שבכיתי כל הלילה אחרי ההופעה של "כוורת" כי התרגשתי נורא בגלל יצחק קלפטר. אני מנסה להיזכר איך כולם הגיבו לסיפור שלי ורואה לנגד עיניי המון מבטים רכים ואוהבים (רכים = רחמים, אוהבים = קצת גועל). אז בכי בגלל קלפטר, הליכה עקומה ותיאבון בריא. נראה לי שזהו… לא? לא חן, לא. כרגיל עשית פאדיחות.

כל חיי אני מנסה להימנע מלעשות פאדיחות ובכל זאת נדמה שחיי הם פאדיחה אחת מתמשכת. החל ברגעים שבהם חשבתי שאני אוחזת בידה של אחותי הגדולה בדרך חזרה מבית הספר וגיליתי שאני כמעט תולשת זרוע של נערה זרה, המשך ביום שבו בכיתי בהיסטריה באמצע הרחוב כי איבדתי את אימא שלי ואז היא אמרה לי "אני פה, מאחורייך", עוד המשך בתקרית שבה נשך אותי ברווז כעוס במהלך ביקור שגרתי בספארי וכלה באירוע מחריד במיוחד שבו כמעט טבעתי יחד עם גדוד שלם של צופי רחובות. זה היה אירוע נוראי. באמת. אני זוכרת איך בשארית כוחותיי הצלתי את עצמי מהמערבולת והמשכתי לשחות עוד ועוד לחוף, מפגינה כושר שיא ואומץ לב, עד שחברה טובה, שצעדה לה בשקט גמור לידי, שמה לב אליי ואמרה "חן, את יכולה לעמוד". כשהתרוממתי גיליתי שהמים מכסים לי בקושי את כפות הרגליים. מסתבר שדקות ארוכות שחיתי חדורת מוטיבציה על אבנים.

ככל שבגרתי כך השתכללו גם הפאדיחות, ובמיוחד עם בואו של העניין הראשוני בבני המין השני וגיל ההתבגרות שלא היטיב עמי ועם פרצופי (או עם מה שנותר ממנו אם לא מחשיבים את הגבות). הניסיון להיראות יפה כשחצ'קון מדמם מזדקר לי מהמצח, החוש האופנתי ששכנע אותי ששמלת מגבת ורודה מחמיאה לי והולכת מצוין עם נעליי היי-טק בז' והחשיבה שאם אדביק את שיערי באמצעות נטורל פורמולה אצור מראה רטוב שיסתיר את העובדה ששיערי מקורזל כשיער ערווה. לא אשכח לעולם את האימה שאחזה בי אחרי שנתקלתי בבחור שבו הייתי מאוהבת במקום הבילוי הלוהט של עירי, הלוא הוא דוכן בייגל-טוסט-עובש עם זיתים שנכבשו כשנכבש חצי האי סיני. לאחר שנפרדנו לשלום הגעתי הביתה, נעמדתי מול המראה וראיתי מולי בחורה מאוהבת ונרגשת לבושה בחולצת בטן עם הדפס בטיק, צווארון סיני ועיגולי זיעה של פועל בניין רומני.

ואז הגיעה המהפכה הטכנולוגית שהביאה עמה שלל המצאות וחידושים בעלי פוטנציאל מבוכה גבוה ולצערי גם ממומש. למשל המצאת הכוכבית 42 והכוכבית 43 שהובילה למקרה שבו שכחתי לעשות כוכבית 43 לפני שהתקשרתי וניתקתי לחתיך של בית הספר שהגיע היישר לאמי שמיד חשפה את זהותי ("אתה מחפש את חן? אז רגע, היא בדיוק מורידה שיערות מהרגליים, מאזינה לבראיין אדמס וכותבת ביומן האישי שלה על אהבה והתפתחות מינית. שתתקשר אליך מאוחר יותר?"). המצאת הפלאפונים גם היא לא עשתה עמי חסד. כשהייתי בצבא רציתי נורא בחור חמוד שהביע בי עניין לא יציב שהושפע משלל גורמים כגון: בנות אחרות, מצב רוח, עונות השנה וגלגל המזלות הסיני. ואולם, ביום שמח אחד, כשאכלתי במסעדה עם משפחתי, הוא עבר באזור והציע שאצא החוצה כדי לומר לו שלום. אלו היו הימים שבהם מכשיר הטלפון הסלולארי עוד היה בחיתוליו, או יותר נכון בקלקוליו, וכדי שאוכל לדבר באריקסון שלי הייתי צריכה להטיח אותו בקיר 3 פעמים ואז לחייג. בדיוק אז גם החל עידן הודעות הטקסט, ולכן, לאחר שהבחור נישק אותי לראשונה מחוץ למסעדה, הייתי חייבת לעדכן בכך את חברתי הטובה ובהתלהבות רבה שלחתי את ההודעה הנרגשת "הרגע התנשקתי עם אלי!" היישר אליו. כמובן. בהמשך הגיעו גם האלכוהול (הבחור: "אני אוהב אותך", אני: "אני חייבת להקיא"), הפייסבוק (כמה נחמד לפרסם סטאטוס שמכיל רק את שמו של האקס המיתולוגי בעקבות בלבול הרה גורל בין שורת הסטאטוס לבין חלון החיפוש), חברויות (לרקוד ולשיר בחרוזים מול מלא אנשים בחתונה של חברה כשעל הראש פאה בלונדינית זה לא מפדח אלא חינני. בהחלט. עד שרואים את זה בווידאו). ועוד… ועוד… ועוד…

אז לסיכום, אין מנוס מלהבין שפאדיחות הן פשוט חלק מחיים. וברור לי שהדברים האלה קורים לכולם. וזה טבעי. ובקטנה. וגם נסלח. והכול שטויות. וגם שכיח… בעצם חוץ מהברווז. שיקום מי שנשך אותו ברווז.

אל תשכחו לעשות לנו לייק בפייסבוק! כיף שם!

יום הולדת

רגיל

ניצן

ובכן, יום ההולדת שלי שוב פה. מי שמכיר אותי לפחות שתי דקות יודע שאני יצור סולידי ביותר כשזה מגיע ליום ההולדת שלי. אני מתעוררת באותו הבוקר, נזכרת במעורפל שמשהו שונה היום, מחייכת בנימוס למי שמאחל לי מזל טוב וזהו, נגמר היום.

(חה חה חה! צחוק משוחרר)-אכן, זו הייתה הלצה, כי אני היא היא הטירוף בהתגלמותו! חודשיים לפני יום הולדתי אני הופכת לניקול ראידמן, מבהילה את סובביי בצרחות "עשית אטנדינג???" רנדומליות, עושות ביקורות פתע לחברים בפייסבוק ("ניצן אני חולה ולא אוכל להגיע ליום הולדת שלך", "כן?? אז למה את בפייסבוק אם את חולה?!"), צורחת על ליאור לכתוב לי ברכה כל שעה עגולה, מכינה שלוש תלבושות להחלפה, עם אופציה לרביעית חירום, סובלת התקפי חרדה ומזמינה את פיליפ קירקורוב להופעה מיוחדת בארץ שכוללת ספיישל שירים ברוסית קומפלט עם משאית פאייטים. בקיצור, אני מפחידה. רק השבוע חברה אמרה לי- "ניצן, אנחנו נבוא למסיבה שלך כי אנחנו אוהבות אותך. וגם כי אנחנו מפחדות ממך". שזה, לעניות דעתי, מצב מושלם. שלטון הטרור שלי עובד כבר מספר שנים.

השנה החלטתי לעבור על רשימה שהכנתי לפני עשור שחוזה מה יהיה גורלי בעוד עשר שנים. וכמה מדהים! כל המשימות והשאיפות הושגו. מי שאומרת שיש לזמן את המציאות אלייך סטייל "הסוד" צדקה לגמרי. כי, הנה, כל תקוותיי התגשמו- אני נשואה להייטקיסט חתיך,חובב פילוסופיה ונשים שאוהבות לאכול. אני אמא לשני ילדים מדהימים וחרישיים, שלידתם גרמה לגיזרתי להצטמצם אף יותר (אני אומרת לכם, למי יש זמן לאכול כשיש לך המון כסף), ויש לי המון כסף. יש לי קריירה מצליחה בתור מנהלת של משהו בכיר מאד+זמן ללמוד, להתנדב, לעשות יוגה ולנקות את הבית. יש לי גם מנקה כמובן, אבל הבית שלי הוא בית יפואי ישן אך מודרני שמנקה את עצמו.

אז הנה היא הרשימה של כל הדברים שתכננתי להשיג לפני עשור ושאכן השגתי- אל תשנאו אותי, יש אנשים ברי מזל פשוט-

1. נשואה לבן זוגי אחרי סיפור אהבה מדהים- רווקה אבל בדיוק קיבלתי הודעה מבחור שיצאתי איתו האומרת "היי ניצן, הגעתי למסקנה שאני כרגע לא בנוי למערכת יחסים רציני. אני רוצה זוגיות אבל פוחד. אבל אם בא לך לקפוץ אליי מחר החל מאחת ומחצה בלילה, אני אשמח, אני פשוט לא אוהב לצאת הרבה (תביאי מה שצריך+ סמיילי קורץ). שנאמר – כנה, מחמיא, רציני. (*עדכון- עניתי לו שאני מחפשת קשר רציני אז הוא ענה לי "מי רוצה אותך בכלל יה מכוערת". יתכן שזה לא האחד, אבל יש מצב שאם אשחק את המשחק כמו שצריך, אצליח להפוך את היוצרות. מחזיקה אצבעות!).

2. רכב משלי   ובכן,יש לי אופניים,הברקסים בהם לא עובדים כי אין לי כסף לתקן אותם ועל כן אני נאלצת לבלום אותם על ברזי כיבוי הנקרים בדרכי בעודי רוכבת במהירות גבוהה.

3. נוסעת לטיולים אקזוטיים ברחבי העולם -Done and Done! כבר בשבוע הבא אני יורדת לנופש באילת (באוטובוס, אבל כי זה גורם לי להרגיש צעירה, לא כי זה חוסך לי כסף. כי אין לי כסף לחסוך בעצם).

4. ילד או שניים- יש לי כלבה והיא משוגעת. היא אכלה את הכל בבית. כלום לא נותר. היא ישנה איתי במיטה ולא מוכנה לרדת. היא נובחת עליי כשאני מנסה להוריד אותה. אני לעולם לא אשן  עם בחור. היא לא תתן לי. אני פוחדת. the end.

5. קריירה מדהימה- ובכן, פה, אני מודה, אין לי מה להתלונן. סיימתי תואר ראשון בתקשורת, שזה ה-תואר, זה הידוע יותר בכינויו "חייבים לעשות תואר ראשון נוסף במשהו פרקטי", זה היכול להבטיח אין סוף עבודות מדהימות ובעלות שכר מפנק- מלצרות! ברמנות! מזכירות! מזכירות בכירה! מוקדנות! והכי יוקרתי- מנהלת משרד!  ולא רק זה, אלא גם ידיעה ברורה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אני רוצה לנהל משהו שהוא אקדמאי ודורש עקבים ומרוויחים בו עשרות אלפי שקלים והוא גם יצירתי אך במשרד סטייל "השטן לובשת פראדה" וככזה שיש לי לפטופ ורוד מגניב אך כמובן בעל תרומה אקולוגית. כן, זו העבודה שנועדה לי ואני במסלול הישיר אליה.

6. לקום כל בוקר לשיעור יוגה לאחר שתיית תה ירוק ("אני במשקל הכי נמוך שהייתי בחיי") – עדיין מדדה מאחור מיוזעת בניסיון לרוץ ומתפשרת על הליכה מהירה. טוב, הליכה איטית כי חם בחוץ. עדיין חולמת על פחמימות. אה, על מי אני עובדת. "חולמת".  הראו לי רביצה על הספה+סיר פסטה ואראה לכם ניצן מאושרת.

7. להיות מפורסמת- הופעה כושלת אחת בתוכנית הבוקר. "את נראית הורסת, ניצן" חייכתי לעצמי בעידוד במראה "ירדת 400 גרם השבוע!" . ואז הושיבו אותי ליד גלית גוטמן ושאלו אותי איך זה להיות רווקה וממורמרת. המדריכה שלי משומרי משקל מעולם לא נראתה רחוקה כל כך.

8. לנהל רומן עם רובי וויליאמס – אלי מהקיוסק אמר לי אתמול שאני נראית רעננה היום. אולי כדאי לי?…

בקיצור, צ'ק צ'ק צ'ק, הכל הושג. מה עוד נותר להשיג בגילי המתקדם?

ובכן,בהתבוננות אחורה, לא השגתי כלום מהרשימה אלוהים ישמור אני כשלון, זה כזה ניינטיז לדעת מה אני ארצה לעשות כשאני גדולה, ופלוס בבנק, וכל מיני שטויות כאלו.

תמיד כשאני שומעת חברות צעירות יותר שלי אומרות מה יהיה כשהן יהיו בנות 30, אני נזכרת בנוסטלגיה שגם אני חשבתי פעם שגיל 30 זה נורא מבוגר ולבטח כבר עושים ניתוח להחלפת ירך בגיל כזה (הערת שוליים- יש לי כאב מסתורי במפרק הירך ואני חוששת שמדובר בבריחת סידן). אכן, דברים לא נראים היום  בדיוק כפי שתכננתי שיראו, אבל פתאום הדברים שתכננתי נראים לי כמו תסריט מדע בדיוני. מי בכלל מבוגר מספיק בגילי כדי לדבר על דברים של גדולים כמו ערבי גבינות ויין, משכנתא או תה ירוק. רובנו עדיין חיים עם ארבעה שותפים בדירה בגודל של הארון בבית החלומות שלנו מפעם, יוצאים לדייטים מופרכים, חוזרים בשתיים בלילה ואוכלים בורקס, נבהלים כשהטלפון מצלצל עם מספר לא מוכר (בנק,הוצאה לפועל, גבייה של השוק השחור או הודעה מוקלטת של רב שמציע לי זיווג). בקיצור, החיים הם ממש לא מה שהבטיחו לי אבל הם פי מאה יותר מעניינים. הנה, רק לפני חודש הייתי בניו יורק עם מאיה והדבר היחיד שעשינו כל היום היה ללכת ממסעדה סינית מגעילה אחת לשנייה, לצעוד בטיימס סקוור באמצע סופת שלגים כדי לחפש גלידריה אחת ספציפית, או להתחיל עם בחורים רנדומליים בברים ("וורי סקרי אין יזראל, פליז ביי מי דרינק"). רוצה לומר- איפה שאני נמצאת זה בדיוק איפה שאני אמורה להיות ולקח לי הרבה זמן להגיע לזה. הרווחתי ביושר כל קמט (*נאמר לצורך המחשה, אין לי קמט אחד על הפנים), אני מרוצה.

אז לכבוד יום ההולדת שלי, אני מברכת אתכם ב- תודה שאתם עדיין פה, תודה שבזכותכם אני מחייכת, תודה שאמרתם שאני רזה ותודה ששלחתם לי צ'קים (שני הסעיפים האחרונים נאמרים אף הם לצורך המחשה,אך עם תקווה בלב). יש לי שנה חדשה לפניי ואני בטוחה שבמהלכה אשיג את כל הרשימה הזו. למעט הקטע של לקום כל בוקר לשיעור יוגה. האופציה של רומן עם רובי וויליאמס היא יותר ריאלית מהשיט הזה, אני עייפה בבקרים, אני כבר בת 32, ראבאק.

עשיתם לנו לייק? למה לא בעצם? יש לי יום הולדת!!!! הנה, ממש כאן. 

זוכרים מי אנחנו? לחצו ממש כאן 

אלייך חן.

חן 

כשאני מנסה להיזכר בימי ההולדת שלי הדבר הראשון שעולה במוחי הוא אותו ספר אדום של עוגות מגניבות בצורות שממנו אמי הייתה אופה לי בכל שנה עוגה על-פי בקשתי. וב"בקשתי" אני מתכוונת להסכמה מלווה בדמעות שהתקבלה לאחר משא ומתן מתיש שסופו ידוע מראש. בכל שנה, כשבוע לפני היום המרגש, היא הייתה מגיעה לסלון עם הספר, מתיישבת לידי בחגיגיות ושואלת "איזו עוגה את בוחרת?" ואני, אופטימית וצוהלת, הייתי מכריזה – "את הרובוט הכחול!"

"מממ… מה דעתך על הטלפון?" הייתה אמי מנסה לפייס אותי בעוגה דו-ממדית.

"לא!"

"אז אולי את הספרה שמונה?", הייתה מציעה בתחינה מהולה בבצק סוכר.

"רובוט כחול!", הייתי דורשת ומתעקשת ובסופו של דבר מקבלת עוגת שוקולד בחושה עם קצפת ו-2 סוכריות ג'לי שחורות בטעם שומר ששימשו כעיניים מפחידות של שד מאיים.

וכך הבנתי שהחיים הם פשרה.

ומאז ימי הולדת הם עבורי עוד יום בשנה שפשוט צריך להעביר איכשהו, וכשאני אומרת "איכשהו" אני מתכוונת לבזבוז כספים. היום המיוחד לרוב יתחיל בקניית מתנה חגיגית לעצמי בדמות בגד, כאשר ההבדל היחידי מכל יום אחר בשנה הוא שהבגד יהיה יקר יותר. לאחר מכן יגיע מסאז' מפנק, סושי מפנק, התקף בכי מפנק ובערב בילוי כלשהו עם החברות + בן זוג/ רק עם החברות/ רק עם בן זוג/ רק עם עצמי בוכה במיטה בפיג'מה. כשאני חושבת על זה ייתכן שהציפיות הסבירות שלי מימי ההולדת שלי הן תוצאה ישירה של התאריך – תחילת החופש הגדול. שהרי ברוב שנות בית הספר המוקדמות איש כלל לא ידע שיש לי יום הולדת ומעולם לא זכיתי לחגוג בכיתה עם המורה והתלמידים. כמעט אף פעם לא הרימו אותי על כיסא והפעם היחידה שבה כיביתי נרות הייתה בתום הפסקת חשמל ארוכה שבמהלכה נאלצתי להתקלח במים קרים לאורם של 3 נרות חנוכה, 2 נרות שבת ונר נשמה אחד לעילוי נשמת החלב שהספיק להתקלקל במקרר. וגם בכלל לא הבעתי משאלה.

בשלב מאוחר יותר, בתיכון, יום הולדתי לרוב נחגג בין הבגרויות והמגנים וכשהייתי בת 17 אף זכיתי לטאטא את חצר בית הספר ולאסוף בדלי סיגריות ביום המרגש כי קיבלתי "בלתי מספיק" בהתנהגות ונשלחתי לרצות את עונשי בקורס קיץ בהתנהגות. הקורס, שארך 4 ימים תמימים וכלל בעיקר עבודות שירות, היה במעמד יועצת בית הספר, פסיכולוג חיצוני ושרת שפיקח על קצב העבודה של אסירי המחנות. אגב החטא שלי, מלבד היותי יהודייה, היה פטפוט בשיעור. (וזה המקום לפנות לכל תלמידי בית ספר קציר ברחובות, תביעה ייצוגית?)

דווקא את יום הולדתי ה-30 חגגתי כמו שצריך. חברותיי המסורות, חברות הכת הסודית ששמה "החבורה", עזבו בני זוג, בעלים ואפילו טף אחת ונסעו איתי כולן לצימר בירושלים כדי שאוכל להטביע את יגוני בבריכה ובפחמימות. אלו היו יומיים של גיבוש, עומק והעצמה נשית. התעצמנו מזלילת ביסלי גריל, העמקנו לחפור בגלילת חציל עם פטה והתגבשנו סביב צלחת של חומוס גרגירים. היה מושלם.

והנה, בעוד כחודש וחצי, שוב יגיע יומי ועליי להתחיל להיערך בהתאם. ומה אאחל לעצמי ליום הולדתי ה-32? מה מבקש אדם שכבר קיבל עוגה בצורת רובוט כחול? (ידיד טוב, שהוא גם שף, הכין לי אותה לרגל יום הולדתי ה-27. אגב, גם בפעם ההיא הייתי צריכה להתחנן אליו בדמעות). אז לקראת יום הולדתי הקרב ובא אאחל לעצמי שנת בליסות נוספת עם חברותיי המדהימות, שנת בגדים ונעליים עם רחוב דיזנגוף המדהים (שהפך לאחרונה קרוב מתמיד, הן גיאוגרפית והן נפשית) ועוד שנים רבות של אהבה מדהימה. אה, והכי חשוב: מזל טוב לניצן!

בחירות

רגיל

ניצן: 

בחירות. שבוע אחרי הבחירות ועודני נרגשת מהתוצאה. אני פשוט לא מאמינה שאלירז זכה!  ובשבוע מרגש כזה אני לא יכולה שלא לחשוב על  בחירותיי בחיים שהובילו אותי למקום הנפלא בו אני נמצאת היום.

ובכן, לפני הכל אתחיל ואומר שאני בחורה הידועה בקרב חבריי ככזו העושה תמיד בחירות נבונות ומושכלות המביאות רק לתוצאות טובות. באמת, אם אני מביטה אחורה על חיי אני מגלה שאני תמיד בוחרת בבחירה הנכונה, הרציונלית והנפלאה ביותר שיכולתי לעשות.  זו מתת אל להיות מסוגלת לזהות תמיד הזדמנויות וללכת תמיד בדרך הנכונה. אני כמעט משעממת מרוב שאני כזו.  וכמובן שאתן מספר דוגמאות -

הכל בעצם התחיל לפני כ-11 שנה. אני וחברתי הטובה סיימנו את שירותינו הצבאי ושתינו קיבלנו הצעה מפתה- להשאר ולעבוד באותו המקום גם אחרי שירותינו. כמובן (?!) שאמרתי לא. מדוע שאומר כן? אחרי הכל, אני היא אחותה האובדת של קארי בראדשו ונועדתי לבלות את חיי בניו יורק, בין מסיבת קוקטייל אחת למיסטר ביג אחר. ולכן בחרתי בבחירה הנבונה לטוס לניו יורק. אח, ואיזו בחירה זו הייתה! בניו יורק נהניתי מדירת ארון רקובה בברוקלין, משיחות בכי עם אמא שלי בטלפון הציבורי ליד הקיוסק של הערבים (לא היה לי כסף לקו טלפון משלי), בעבודת מלצרות עבור בוס שצרך קוקאין יחד עם אספרסו הבוקר, וכמובן , שם גם עשיתי את הבחירה לאכול את המקדולנדס האחרון הנוסף ההוא, מה שגרם לאמא שלי שלא לזהות אותי בשדה התעופה בישראל ואז לרוץ להורות לאבא שלי לומר לי  שאני נראית "קורנת" ו"מלאת חיים" (קורנת עקב עורי המבהיק משומן טראנס, "מלאת חיים" בגלל הגזרה האוביסית שעטיתי על גופי ושלקח לי בערך 5 שנים להשיל מעליי). על זה נאמר – גוד צ'וייס.

לאחריו הייתה את הבחירה שלי להאמין לאקס השקרן הפתולוגי שלי (אם אכן זה באמת היה שמו) כשאמר כי הוא אוהב לעשות ג'וגינג באמצע הלילה,  שהוא צאצא למשפחה אפריקאית, שהוא תקוע בסופת הוריקן בארה"ב ושהוא לא יודע איפה הארנק שלו (*אנקדוטות שסופרו למחברת הבלוג במציאות).

הייתה גם את הבחירה לעזוב עבודה טובה בשביל להיות כתבת באתר נופש, כשבעוד שבדמיוני אני עוברת מעיסוי מפנק לצימר קסום בעודי לוגמת יין עפוץ, בפועל ישבתי מול קיר ביתי וכתבתי את המילים "מפנק", "קסום" ו"עפוץ" (זו מילה?) מאות פעמים בעודי סופרת את משכורת המינימום שלי בניסיון לחשב האם הגיע הזמן לשוב לגור עם הוריי. ואולי הייתם לפחות יכולים לקרוא את מילותיי האלמותיות "הג'קוזי המבעבע משקיף על ההרים המפנקים" , אך לדאבוני האתר פשט את הרגל ומעולם לא עלה לאוויר.

הייתה את הבחירה הגאונית לבחור ללמוד תואר בתקשורת מאחר והיה ברור שלי ולליאור עומדת להיות תוכנית רדיו שתקרא "ערים!" ושתעבור לטלויזיה ותמכר לHBO, אך בפועל קוראים לה "היוש למלצרות, מוקדנות ומזכירות לנצח נצחים!" והיא משודרת בתחנה המקומית שבמוחי בלופים.

וכמובן,הבחירה לצאת לדייט שני עם הבחור שלמד ב"אוניברסיטה של החיים" וכתב לי "אני ידבר איתך מחר", הבחירה להתעלם מהווייז שלי בירושלים ולהגיע לשטח שמעליו שלט בערבית עם סימני גולגולת והבחירה לקנות אוברול מנומר בשבוע שעבר מתוך מחשבה שכל בחורה צריכה אחד כזה. הרבה, הרבה בחירות נבונות.

ישנו שיר שנקרא ה"הדרך שלא נבחרה" ,שהוא שיר דכאוני למדי על הבחירות שלא עשינו בחיים. ובכן, אני כאן כדי לספר שאני כן עשיתי אותן, את כולן, את כל אותן בחירות, גם אם לצד הדרך היה בחור לבוש שחור עם מגל וגלימה שצרח "מפגרת, תעשי פרסה!". ואז החלטתי לעשות בחירה אחת נבונה ולספר את כל אותן בחירות עגומות פה בבלוג, כשאני חדורת תחושת שליחות אחת יוקדת ובוערת – לגרום לכל מי שקורא אותי להרגיש טוב יותר עם עצמו ועם הבחירות שהוא עשה בחיים, כי, היי, יכול להיות גרוע יותר. הייתם עלולים לסיים כמוני, עם קעקוע של דולפין בצבע טורקיז על הקרסול, שבחרתי לעשות כי למארק אוון מ"טייק דאת" היה בדיוק כזה.

הידעתם שדף השנאה שלנו מלא באנרגיות שליליות ? לחצו ממש כאן 

מי אנחנו? ממש כאן 

וכמובן אל תשכחו לעשות לנו לייק בפייסבוק!!! 

ועכשיו- אלייך חן.

חן-

זהו, הגיעה לסיומה חגה של הדמוקרטיה הפשיסטית של מדינת ישראל, יום שבו כולנו מצאנו את עצמנו במגרש כדורסל של בית ספר תיכון שלא היה שלנו, ולרגל המאורע החלטנו לכתוב טור מיוחד על בחירות. אבל לא על הבחירות לכנסת (למרות שיש לנו דעות פוליטיות מנומקות ועמוקות שמבוססות באופן מקרי בהחלט על הדעות המנומקות והעמוקות של ההורים שלנו), אלא על בחירות שעשינו בחיים.

מאז שאני זוכרת את עצמי נאלצתי להכריע בסוגיות חשובות – האם לישון למעלה במיטת הקומתיים שלי ושל אחותי הגדולה או שמא ללון במפלס התחתון (רציתי למעלה, היא החליטה שהיא למעלה, ישנתי למטה), האם לאכול לארוחת ערב ביצה קשה או מקושקשת (רציתי קשה, אימא כבר החליטה להכין לכולם מקושקשת, אכלתי מקושקשת) או האם לאכול לקינוח חטיף "כיף כף" פריך או עיסת "טוויסט" מעוקם (רציתי "כיף כף", אחותי אכלה את ה"כיף כף", הוצאתי סתימה עם "טוויסט" מעוקם). עם השנים הבחירות הפכו להרות גורל באמת – איפה לגור (איפה שזול), מה ללמוד (מה שקל) במה לעבוד (איפה שיש קשרים), מה ללבוש (מה שלבשתי אתמול בתנאי שביליתי עם אנשים אחרים, לא צולמתי לפייסבוק ואפשר להסתיר את הצחנה הקלה באמצעות ריסוס ישיר של דאודורנט + אוורור) ואפילו הבחירה עם מי לצאת (מי שמצחיק אותי/ מי שחתיך/ מי שלא רוצה אותי מספיק/ מי שמצחיק וגם חתיך/ מי שחתיך ולא רוצה אותי מספיק/ מי שלא רוצה אותי מספיק וזה לא מצחיק).

ואולם, מעבר לבחירות הטכניות בחיים, בחירות הן גם עניין של גישה לחיים, ואם יש משהו שאני שונאת זה שאומרים לי שהכול בחיים זה בחירה. לא אחת האשימו אותי בכך שאני בוחרת להיעלב, בוחרת לכעוס, בוחרת להסתכל על חצי הכוס הריקה. אבל מדובר בשטויות. כלומר, אני בוחרת לחשוב שמדובר בשטויות. כי הרי כולנו יודעים שהכוס באמת חצי ריקה, שהנהג שחתך אותי בכביש באמת מרגיז ושהעובדה שהחבר שלי בכיתה ז' אמנם אהב אותי אבל הצמיד לי את הכינוי "שפמנון" היא באמת מעליבה. אז בקיצור, אני לא חסידה גדולה של גישת הבחירות אבל בכל זאת החלטתי שלא להביט הפעם בחצי הכוס הריקה של הקמפרי אשכוליות שלי ולדבר דווקא על הבחירות הטובות שעשיתי בחיים (חוץ מלהתמכר לאלכוהול כי זה מקשה עליי לראות את חצי הכוס המלאה של הקמפרי אשכוליות שלי כשמעליו יש חצי כוס ריקה של קמפרי אשכוליות).

אז הנה לכם מצעד הבחירות הטובות:

במקום הראשון: הבחירה לאמץ את צ'אי הכלבה הנכה – כבר חמש שנים שהכלבה המהממת הזאת צועדת איתי לכל מקום (כלומר על הידיים, היא נכה), ישנה איתי בבתים זמניים אחרי פרידה כואבת, מתקרבת אליי בחום כשאני עצובה או אוכלת, מפתיעה אותי כל הזמן בבחירת לוקיישנים (שינה בארון, משחק באמבטיה, השתנה על המגבת, הקאה על המיטה) ובכלל, נמצאת שם בשבילי תמיד כי אין לה בררה.

במקום השני: הבחירה להיות צמחונית – זו אמנם בחירה טרייה יחסית אבל היא תרמה לי כמה דברים חשובים. דבר ראשון סוף סוף יש לי עיקרון, מה שמעיד על כך שאולי יש לי מצפון שזה גילוי נהדר. דבר שני הצמחונות מאפשרת לי להתנשא מעל אנשים אחרים בדרך נוספת שזה תמיד נחמד. ודבר שלישי מתות פחות חיות, שזה מעולה כי חיות הן אחלה ומגיע להן לחיות (חוץ מתיקנים שהם לא חיות אלא מפלצות מסוכנות שיש להשמיד בדרך הכי לא הומאנית שיש).

ובמקום השלישי: הבחירה לכתוב עם ניצן את הבלוג הזה. את יצירת המופת "שירלי בממלכת הקסמים" כתבתי כשהייתי בכיתה ג'. מדובר היה בספר עלילתי באורך מלא וּמָלְאֶה שבו כיכבה הילדה שירלי שנפלה לתוך מדרכה והגיעה לממלכה קסומה (האם ייתכן שבדיוק סיימתי לקרוא את "האריה, המכשפה וארון הבגדים"?) בהמשך הקריירה שלי נכתבו גם שיר הראפ "כסף הוא משחית" ושיר האהבה "כשרקדנו שם בחדר המדרגות", אך אז מחסום כתיבה קטע את ההצלחה והמגירה התמלאה רק בעוד ועוד כרכים של יומן אישי בסגנון 'טיים אאוט למתבגרות שלא מכניסים למועדונים כי הן קטינות אז במקום לרקוד הן נוסעות לאכול ג'חנון בנאפיס בראשון לציון' (והרי דוגמה מפסקת הפתיחה של כרך 18: "אתמול אני והחברות יצאנו לפאצ'ה והיה מזה כיף. היו מלא חתיכים ועשינו full צחוקים"). ועכשיו אני שוב כותבת עם ניצן ואנחנו עושות full צחוקים!

אז לסיכום, תמו הבחירות, תמה הרשימה שלי ותמה כוס הקמפרי אשכוליות (אלא אם אצליח לבחור להיות אופטימית ולהסתכל על שש עשרית הכוס המלאה שמכילה מים בטעם של לוואי ועלה נענע רקוב).

בחורות ואוכל

רגיל

ניצן:

יחסיי עם אוכל מורכבים כמו יחסיי עם רווקי העיר תל אביב. כמוהם, גם הסמבוסק שבמקפיא שלי מסמס לי "ערה?" בשתיים בלילה. כמוהם, גם הוא מבטיח לי בילוי קליל ומפתה אותי בהבטחות שווא ("נסי ביס!" "ביס אחד זה לא מחייב!" "תזרמי, מה כבר יכול לקרות!")   ואז נעלם ומותיר אותי נזקקת לעוד ועם הלשון בחוץ.  שניהם ארוזים ומשווקים יפה, אך בפועל הם קטנים ולא מספקים (וכן, אני מדברת עלייך, טילון מגנום פקאן).

"אנחנו עומדות לדבר על חייהן הסודיים של נשים והאוכל שלהן." סיפרתי לחברותיי בחשיבות עצמית רבה. "את חיה בסרט!" נאמר לי "זה הרי כזו קלישאה, הרווקה התל אביבית שיושבת בערב שישי וטובלת מאפים בחבית בן אנד ג'ריס, זה לא באמת קיים".  "פחח, לגמרי, קלישאה" גיחכתי בביטול בעודי משחזרת באימה את ערב שישי האחרון שלי. אני לא זוכרת הרבה, רק שהתעוררתי מתבוססת בשלולית cookies and cream, ואז- אפלה.

טוב, נו, אני תמיד הייתי קלישאה.

כל חיי חלמתי תמיד להיות זו שמתעוררת בחמש בבוקר לריצה מרעננת, פותחת את הבוקר עם טחינה גולמית ודבש טהור אותו הפקתי מדבורים בצפון, מנשנשת ירקות טריים מהשוק עם קצת לימון ומתענגת על הפריכות, כמה רציתי. כזו שקונה גלידה בגלונים אבל אוכלת כף אחת בלבד בשביל שיהיה קצת מתוק. כזו שמבשלת תבשילים מקטניות (או שיודעת מה זה, בדיוק, קטניות).

אבל, כאמור, מערכת היחסים שלי עם אוכל היא מורכבת וסבוכה. בשעות היום אני זן מאסטר הוליסטית ודיאטטית. "פיצה?!" אני מפטירה בשלווה סטואית כשאני נשאלת על ידי חבריי למשרד אם ארצה להזמין איתם דומינו'ס "ודאי שלא, לא אכלתי פיצה מ-2003!" (שקר! אכלתי פיצה חצי קפואה ביום שישי שעבר, חצות וחצי לפנות בוקר). "פסטה?" אני מסתכלת בחלחלה על מנות הצהריים של עמיתיי לעבודה בעודי מנידה ראשי ונאנחת למול הבושה. "גופי הוא מקדשי!" אני ממלמלת בתבונה למול מבטי ההערצה ומציעה עצות לעולים לרגל למשרדי "הכי טוב זה להשאר קצת רעב, אף פעם לא לחוש מלאות".

אך בליבי, בנשמתי, אני אוביסית אמריקאית בשם שנטל המתגוררת בעליית גג באיווה, שחיה בחברת חביות עוף מטוגן ושהדרך היחידה שלה לצאת מהבית היא בעזרת עגורן דרך הגג. ניצן הזו משוטטת ברחבי הAMPM בשעות הקטנות של הלילה ונוהמת בבושה תוך שהיא משפילה עיניים "נשאר קרמבו??". ניצן הזו מזמינה מג'ירף ומסמנת תחת רובריקת "כמה סועדים תהיו?" את התשובה "ארבעה". אותה ניצן גם צועקת לעבר הדירה הריקה  "חבר'ה! האוכל פה!" כשהשליח מגיע עמוס בשלוש שקיות והבעה מלאת רחמים על פניו, כי הוא יודע את האמת.

בכדי למתן את יכולות האכילה העל אנושיות שלי וללא כל תחושת שובע (אני די מתגאה בזה, כי זה כמו כוח על. רק שזה לא, כי אני משמינה אם אני אוכלת, וזה הופך את זה לכוח על די עלוב), אני מגבילה את עצמי לתפריט מאוזן+ אימוני עינוי במשך חמישה ימים בשבוע. אך! בהנץ החמה על יום השישי, אני מקיצה עם שיר בלב ועם דילוג בצעדיי, כי יום השישי, כך נכתב בתורה, הוא יום שכולו אכילה. ואכן, מרגע בו אני פוקחת את עיניי אני מקפידה להעמיס לגופי כמות מזעזעת של קלוריות,פחמימות ושומנים,  כשהמטרה היא לסיים את היום מעולפת, מותשת ומדוכדכת, ולעיתים אף סובלת מצניחת סוכר ופראנויה קלה. רק אז, אני מרגישה שזהו יום שישי מושלם.

ובכן, קוראים יקרים, חשפתי בפניכם פה צד מחמיא וחושני באישיותי, ללא ספק. כדי לסיים את פוסט זה בנימה אף רבה יותר של כנות, דעו , שלאחר שאני מכוונת את שעוני לשש בבוקר רק כדי לעדכן את סטטוס הפייסבוק שלי במשפט "אין כמו ריצה ארוכה להתחיל את הבוקר!",ומיד אחרי שאני מתעוררת שוב בשתיים בצהריים עם נעל ספורט אחת על רגלי ורעב יוקד בבטני, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה הנפלאה שבחורות שאוהבות לאכול, גם טובות יותר במיטה. אני לא יכולה להוכיח את זה מדעית, אבל זה הסיפור שלי ואני נשארת איתו.

מהן עשרת המכות של הדיאטה שלנו?  הקליקו ממש כאן. 

עשו לנו לייק בפייסבוק, קבלו קרמבו (NOT) – ממש כאן! 

וכמובן, תקראו את חן. היא רזה.

חן:

אוקיי. פוסט חדש על אוכל. אין זמן טוב יותר לכתוב פוסט חדש על אוכל מאשר הזמן הזה שבו אני מעכלת בנחת סלט קטן ודיאטטי (לא משביע), עוד קצת סלט בינוני ודיאטטי (לא משביע), 2 פריכיות אורז עם קולסלו (עדיין לא משביע), עוד 8 פריכיות אורז עם קולסלו (אוף! למה לא משביע?!) ולקינוח 15 עוגיות בטעם חמאה (משביע + בחילה).

אפתח בגילוי נאות, אני רזה. שזה נחמד וגם נעים. אבל מעבר להיותי רזה אני גם אישה. שזה פחות נחמד וגם פחות נעים. מה שאומר שהיחס שלי לאוכל חייב בהכרח להיות מורכב, בעייתי ומלא קונפליקטים ומהמורות. לפעמים אנחנו רבים, לפעמים אנחנו מחליטים להתנתק, אבל בסוף אנחנו תמיד משלימים ופותרים את הבעיות על גלידת שמנת. כן, גם אני כמו רוב הנשים לא אכלתי בחג החנוכה סופגנייה, אכלתי רבעי סופגנייה (בדרך כלל טעמתי ארבעה רבעים). וכן, גם לי יצא לספור קלוריות כמה פעמים בחיי בתקופות שבהן הבטחתי לעצמי שממחר דיאטה. לאחרונה אפילו מצאתי דף כזה מפעם עם פירוט קלורי מלא בהערכות גסות כמו "אכלתי בבוקר 6-10 קרמבואים" ובסימני שאלה כגון "המבורגר ספרדי כפול עם צ'יפס בבורגר-ראנץ', 100 קלוריות?" ובמילים אחרות: מזל שאני רזה.

אפשר לומר שהבעיה העיקרית שלי בכל הנוגע לענף המזון היא השנאה התהומית שאני רוחשת לתחום הבישול. כיצור בעל אפס יכולת לדחות סיפוקים המאכל היחידי שאני מסוגלת לבשל הוא כזה שמוכן תוך 5 דקות גג. אם אני לא טועה הפעם האחרונה שבה ניסיתי לאפות עוגה נגמרה באכילת גוש בצק, נשנוש עיסת גבינות, כרסום עצבני של שקדים טחונים, לגימת שמנת לבישול ויציאה מהבית כדי לרכוש במאפייה עוגת גבינה פירורים. מאחר שאני לא מבשלת אני גם שונאת לצפות בתכניות בישול (אפשר לומר שהז'אנר איבד אותי עם הקלוז אפ הראשון שנעשה על אצבעותיו השעירות של אהרוני ממולל פולקה). אפילו 'מאסטר שף', שבה אני צופה כי המשתתפים בוכים (אישה, זוכרים?), היא התכנית הכי לא מעוררת תיאבון שיש. האחד מבשל לו להנאתו ריזוטו פטריות בזיעת מצח מטפטף, האחרת מנשירה שיערות שחורות לתבשיל גוויית פרה והשלישי משרה רצועות קישוא ברוטב סויה מתובל ברוק.

ואולם, לפני שנה או שנתיים תגלית קולינרית אינפנטילית שינתה את חיי ויום אחד ראיתי את האור שבקצה האטרייה. קצה נפשי בסלטים ובממתקים (שלפעמים מוגשים יחד) והחלטתי להקדיש 5 דקות מזמני כדי לבשל דבר מה שיהיה טעים וגם משביע – פתיתים! עם הזמן שכללתי את המתכון מפתיתים שנשרפים למטה או שוחים במים לפתיתים שנשרפים למטה או שוחים במים בליווי ירקות/ טופו/ גבינות/ דגים/ אופס נשפך לי קצת קפה לסיר/ המון יין. מאז הגילוי כל דבר הפך עבורי לדבר שאפשר לבשל עם פתיתים, כל חומר גלם הפך לרכיב אפשרי וכל מזון אחר שנקלע למטבחי בושל כאילו היה פתיתים (למשל פסטה שנשברת לחתיכות זעירות או בורגול שמתבשל בסיר למרות ששמועות עיקשות אומרות שבכלל צריך להשרות אותו במים).

אז לסיכום, לא נותר לי אלא לחשוף כאן (באופן בלעדי!) את המתכון הסודי שלי לפתיתים על מצע פתיתים שרופים.

הרכיבים:

חוסר סבלנות

חוסר כישרון

אחד קישוא רקוב למחצה בלי החלקים השחורים חתוך באופן אמורפי

שתי טיפות שמן זית הזול ביותר שיש בסופר

2 גושים קשים של אבקת מרק בטעם e212  שפג תוקפה אך לא נס ליחה

כוס פתיתים מכל סוג שהוא שהיו זולים ובמבצע

8 כוסות יין אדום

אחד גזר ספק רקוב ספק גמיש חתוך ברישול

מלח לפי הטעם (של מישהו שסומכים עליו)

סיר שרוף

אופן ההכנה:

שופכים את כל הרכיבים לסיר השרוף ומכסים

מחכים 3 דקות

פותחים את המכסה, מוציאים קצת גזר, מנשנשים, מבינים שלא מוכן עדיין, סוגרים שוב.

מחכים עוד דקה

פותחים ואוכלים קצת קישוא, הוא מר. סוגרים את המכסה.

מחכים עוד 2 דקות ובינתיים אוכלים פריכית.

מורידים מהאש, מתעלמים מההוראות על השקית שממליצות לחכות 5 דקות, לא מחכים 5 דקות ואוכלים מיד.

*מומלץ להגיש על מצע חצי פריכית שנשארה על הצלחת לצד רוטב מיונז לייט ובעיטור שבבי פחם.

בתיאבון!

מלחמה

רגיל

ניצן

אפתח את בלוגי השבוע בהודעה חגיגית- השבוע, לפני שנה בדיוק, פתחנו אני ושרון את הבלוג. הבלוג התחיל במתכונת אמא טרייה ורווקה ערה, שתיהן מוצאות עצמן עסוקות בשתיים בלילה, כל אחת מסיבותיה היא. מאז, שרון פרשה, אני נותרתי, ואליי הצטרפו עם הזמן כותבים אורחים- זוגות, שלישיות, רווקות,  ממורמרים וזועמות, ממש תיבת נוח משלי.

עכשיו-תמיד הייתי סלב בעיני עצמי. גם עכשיו אני עדיין סלב בעיני עצמי, אבל מדי פעם, ממש לעיתים רחוקות, יוצא שפוגשים אותי זרים שאומרים לי "היי, את זו מהבלוג!" וגם "היי, את לא נראית בת 31!" (אני מעדיפה את אלו, פור דה רקורד). ועד כה הבלוג הזה הביא לי דברים מופלאים באמת- הוא הביא לי המון חברים חדשים, חלקם וירטואליים,  חלקם ממשיים. הוא הביא לי תיבת אינבוקס מלאה במיילים יפים, הוא הביא לי את גבי גזית ונתן זהבי (היוש גבי, איי לאב יו). הוא הביא לי את חן, שתמיד הייתה מושא קנאתי הרזה והמגניב בתיכון, ואת ליאור, שהיה משמעותית יותר יפה ממני במכללה, ואת יעל, שהתבקשה להכתיב לי  בפעם המיליון איך לענות לבחור אידיוט ואז קלטתי שהיא כותבת מעולה. הוא סיפק לי מפלט מופלא לקיטורים וזעם, הוא אפשר לי לא להתייחס לעצמי ברצינות רבה מדי, הוא חוסך לי במילים כשבחור מעצבן אותי ("שומע, אני שולחת לך לינק רגע"), הוא חיבר אותי עם חברים מהעבר וחיזק לי קשרים עם חברים מההווה, שמתגייסים תמיד להעביר את הבלוג הלאה ולפרגן מכל הלב. הוא זיכה אותי בתארים "רווקה ממורמרת", ואפילו בכמה דייטים. הבלוג הזה בעיקר הוכיח לי שכשעושים משהו באהבה  גדולה אנשים מגיבים אלייך, פותחים את הלב, ושולחים לך המון אהבה חזרה. אז אני יותר מאשמח אם תמשיכו לשלוח לי מיילים, הצעות לטורים עתידיים, סיפורי זוועות, או הזמנות לדייטים. בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא, תודה רבה לכם. אתם חמודים וסקסיים ורזים, ולכבוד הוא לי שאתם קוראים אותנו, אנחנו  אולי  לא מראים את זה, אבל אנחנו חוגגים כל לייק וכל קורא וכל תגובה, אז שוב, תודה, תודה, תודה. אה ותעשו לייק, כיף אצלנו.

ועכשיו, מלחמה

גם אחרי חמש שנים בתל אביב, אני לא מגדירה את עצמי כתל אביבית. אבל בשבוע האחרון חשתי כאחרונת הזועמים. "בועה?!" זעקתי בטלפון "האם לא ישבתי כמו כולם בחדר המוגן ב1991, עשיתי פאזלים, קישטתי קופסאות אב"כ במדבקות של בוורלי הילס 90210 ושמחתי כי לא היו לימודים למחרת?!"  ואז, כאילו כדי להוכיח את טענתי, זה קרה. אזעקה. שקית הסושי שלי נשמטה מידיי, הבטתי סביבי בשכונה ברמת אביב בה צעדתי לכיוון טיפול הפנים שלי והבנתי שאני אמצא מחסה רק תחת כוס ההפוך חלש על סויה שנחה על הרצפה באורח פלא. חה! בועה מיי אס! הנה התחילה המלחמה גם בתל אביב! מבין ענני החרדה, פרצה קרן אור בודדה. הנה ההזדמנות שלי לזכות סוף סוף בליבו של השכן החתיך שלי מהקומה ראשונה, שתמיד נתקל בי בטיול-כלבה-בוקר+פיג'מה+אפרו. נצטופף לנו יחדיו במקלט, נלחש זה לזו בחושניות "שמעת בום?", ואת החתונה שלנו נערוך שנה מאוחר יותר באותו המקלט בו נפגשנו (או בגן אירועים בקיסריה, אם הוא יודע מה טוב עבורו).

לפני האזעקה השנייה מרחתי על פניי מסיכה למראה זוהר וכמובן שבדיוק בשנייה זו היא נשמעה. זחלתי החוצה עם פרצוף חצי מרוח, גוררת אחריי את לולה שנשנשה בדיוק גליל נייר טואלט, רק כדי לנחות, כמובן, על חדר המדרגות העמוס שכנים, בראשותם השכן החתיך מקומה ראשונה. "היוש" נסוגתי אחורה באיטיות "אני פשוט, הממ, אעמוד מתחת למשקוף. בתוך הבית שלי. מאחורי דלת סגורה. בואי לולה" משכתי את לולה ששמטה חתיכות נייר טואלט לח למפשעתו של השכן החתיך מהקומה הראשונה, שהביט בי ובה במבט לא מאוהב בעליל. לא נורא, חיזקתי את עצמי,תמיד יש עוד אזעקה. לאזעקה הבאה כבר הייתי מוכנה. ישבתי על הספה משעות הצהריים עם נעלי עקב, שיער מדוגם ועוגיות שאפיתי כדי לחלק במקלט. התעוררתי על הספה לאחר כמה שעות לצלילי סמס "אזעקה?" שזה "הערה?" החדש של עיתות מלחמה (למעט העובדה שזו הייתה אמא שלי), ודילגתי למטה בבהילות, גוררת אחרי את לולה שאחזה בפיה גרב מלוכלכת שלי. פרצתי למקלט כרוח סערה , מאוכזבת לגלות שהשכנה מהקומה הרביעית תפסה את המקום לצד השכן החתיך מהקומה הראשונה. לא נורא, עודדתי את עצמי, אזכה בו באמצעות חוש ההומור החד שלי. "אז מה?" אמרתי לחבורת השכנים הדוממים שלי שעמדו ובהו ברצפה שמולם "זה כמו מסיבות ניינטיז שהיינו עושים במקלט,לא? רק עם טילים וזה…" שמעתי את קולי דועך. השכן החתיך מהקומה הראשונה הסתכל עליי בגועל. השכנה מקומה ארבע הביטה בו בהערצה. השכנה מקומה שתיים סיפרה לי יומיים אחר כך ששניהם התחילו לצאת אחרי שהכירו בחדר המדרגות בזמן האזעקה הראשונה.

אז מה למדתי מהמלחמה האחרונה -

1. כשאומרים שהרבה סיפורי אהבה מופלאים התפתחו בזמני מלחמה, ודאי לא התכוונו לערבי שכתב לי בפייסבוק שהוא מעוניין להתחיל איתי מערכת יחסים סודית אך מרגשת (*בסוף התברר שהוא הודי).

2. אם לא הייתה הפסקת אש, הייתי עוברת למקלט של הבניין הסמוך, שם יש הרבה יותר שכנים חתיכים. לעזאזל איתך ביבי, הפסדת את הקול שלי!

3. שהשכנה מקומה ארבע היא כלבה רזה ומרושעת.

ועכשיו, אם בא לכם לקרוא את חווית המלחמה הנוראית של ליאור, לחצו ממש כאן.

אלייך, חן.

חן:

מלחמות הן לא דבר כיפי. זה ברור לכולם וכך גם אני חושבת כיום, בגיל 31.

ואולם, כשהייתי בת 9 מלחמת המפרץ דווקא די מצאה חן בעיניי. ואיך אני יודעת, אתם ודאי שואלים את עצמכם (הרי מי זוכר מה בדיוק הוא חשב כשהוא היה בן 9?) או! אז כך. לא חן הילדה הג'וחה תיתן למלחמה לחמוק מבין אצבעותיה מבלי לתעד. כי חן, הילדה המורבידית, תנהל יומן שיקבל את השם הקליט "יומן המלחמה". חן, הלוא היא אנה פרנק משופמת, אף תוסיף ליומן שלה שלל ציורים (של טיל פטריוט, של מזרק אטרופין, של מסכת אב"כ למבוגרים, של מסכת אב"כ לנוער, של מסכת אב"כ לילדים וגם של "יונת השלום").

בהמשך היומן, ככל הנראה מפאת מחסור חמור בחומרי כתיבה איכותיים (כמה פעמים כבר אפשר לכתוב "ואז נשמעה אזעקה וקפצתי מהמיטה כנשוכת נחש!"), אף הוספו לו שירים בחרוזים ומשחקי מזל היתוליים כמו קווה קווה שעל גבו השאלה "היכן יפגע טיל?" ובתוכו אפשרויות כגון: "בתל אביב", "בבית שלנו", "בחדר שלי" ו"באוגרת שלי מתילדה". נוסף על הקווה קווה, הכנתי מבריסטול גם מעין כיס קטן ובתוכו פתקים כשעל הכיס עצמו כתבתי את השאלה הנחמדת "מי ימות?" ובפנים ציינתי את שמותיהם של היקרים לי מכל – האוגרת מתילדה הזכורה לנו מההגרלה הקודמת, חברה הטוב והפרוותי האוגר סתוש וגם במבה, כלבת הזאב של סבתא. מוזר שאמי, שהייתה מודעת היטב ל"יומן המלחמה", לא תהתה לגבי נטיותיי הפסימיות וגם לא בנוגע לניצניה של ההתמכרות להימורים. בכל מקרה, בתחילתו של היומן אני גם מודה בפה מלא שאני די שמחה שיש מלחמה כי זה מעניין ומרגש ("קצת רציתי שזה יקרה, הרגשתי מן מתח כזה").

מאז חלפו שנים רבות. במבה מתה, מתילדה אכלה את סתוש, מתילדה מתה, טיל לא פגע בביתנו ואני הורדתי את השפם והבנתי שמלחמות הן לא דבר כיפי.

ופתאום, כ"שמעתי בום" ביום בהיר, פרצה לה מלחמת הצדק וההיגיון עמוד ענן שאילצה אותי להתמודד שוב עם כל אותן תחושות קשות מאז ("איזה כיף! לא הולכים לבית הספר וכל היום אני רואה 'טאו טאו' בטלוויזיה!"). השמחה התחלפה בעצבים, היומן התחלף בבלוג הזה והגרלות המזל התחלפו בהבנה שהייתי ילדה מוזרה ומה נסגר איתי. אבל באמת, איך ייתכן שבין החלטה אם להזמין סושי או נודלס, אם לקפוץ שנייה לזארה או לקאלה או אם לצבוע את השיער בחום אגוז זוהר או בחום בהיר נחושתי, משתלבת החלטה אם להיכנס למקלט המצחין או להישאר בחדר המדרגות המבאיש? לא ברור.

למען האמת מלחמת הקודש הזאת די הצחיקה אותי. השכנים בפיג'מות הפסים, הפרשנים המנומנמים בטלוויזיה, הערסים שהיו יושנים או הלכו הבית כשפגע בהם הטיל ובמיוחד כל החבר'ה בפייסבוק שפתאום נהיו פרשנים מדיניים מלומדים ובמקום לכתוב כמו תמיד "בואו מחר לאומן 17, יהיה אשששששששששששש!" התחילו להביע דעות מנומקות כמו "הערבים חרא וביבי מלך".

ולסיכום, מה היה לנו פה? אזעקה אחת שבה עמדתי מחוץ למקלט בעבודה כי השומר לא הצליח לפתוח את הדלת ואז שמעתי בום, אזעקה אחת שבה ירדתי למקלט עם הכלבה הנכה ועמדתי שם עם כמה שכנים ואז שמענו בום, אזעקה אחת שבה עמדנו בחדר המדרגות, השכנה המשוגעת הפליצה ואז שמענו בום ואזעקה אחת שאמרו בטלוויזיה שיש אזעקה ברמת גן אבל לא הייתה אזעקה ברמת גן אז עמדתי בפתח הדלת ולא שמעתי בום.

וכעת, שבו הבנים לגבולם, עפה לה היונה הלבנה עם עלה הזית בפיה, הצטלמו הצנחנים ליד הכותל המערבי של קניון אשדוד וכולנו חזרנו לשגרה. ובקרוב כולם גם יבחרו בביבי כי הוא מלך, והוא ילחם בערבים כי הם חרא, ואני אמשיך לטפח את מפלגתי הסודית "אמסטרדם ביתנו", אצבע את שיערי בחום ערמונים עמוק, אקנה חולצה בקאלה ואזמין לי קצת סושי כדי לחגוג את השלום.

ולכבוד אותו שלום מרגש שסוף סוף הגיע, אסיים בשיר שיזכיר לכולנו את ימי המלחמה המותחים והלא פשוטים שעברו עלינו. מדובר בעיבוד מחודש בסגנון אינדי לשיר "באנו חושך לגרש" מתוך הקובץ המקורי והבלעדי של "יומן המלחמה" מאת חן לבקוביץ':

"באנו סדאם לגרש

בידינו פטריוט ואש

כל אחד פטריוט קטן

וכולנו חזקים איתן

סורה סדאם מהעולם!

סורה, כל עיראקים גם!"

                                             -סוף-

כלבים

רגיל

ניצן :

כשליאור וחן הציעו לי לכתוב על כלבים, צחקתי בבוז. קודם כל, אין לי כלב. ו-זהו בעצם. אבל בגלל אהבתי הגדולה לבלוג שלי והאישיות הטוטאלית והלויאלית הנפלאה שלי, החלטתי שאעשה הכל כדי לספק חומר לפוסט חדש. ועל כן, אימצתי כלבה.

כן, כזו אני. נאמנה למערכת. מה לא אעשה בשביל הבלוג. כתבה על שופינג? אאלץ לצאת למסע קניות מטורף כדי לשוות אמינות לטקסט. כתבה על אוכל? אצא בגבורה למסעדה יקרה על מנת להנפיק טור מספק. ולכן , ברוח זאת, יצאתי לי לצער בעלי חיים כדי לאמץ לי כלב. אימוץ כלב זה דבר מוזר, במיוחד כשאת רווקה. את צריכה לדמיין את אותו הכלב מלווה אותך בשלל סיטואציות עתידיות שלך והדבר מוכיח את עצמו כמעט בלתי אפשרי. קודם כל, כל כלב שלי חייב להיות פוטוגני ובגרסה מותאמת אינסטגרם. הוא חייב להיות זכר, הוא חייב להתאים לכל סיטואציות שישתנו בחיי (האופנתי בערב בנות בדירה שלי, הרומנטי איתי ועם זוגי העתידי בצימר, המתרפק מעל עריסתו של בני בכורי העתידי, היושב על ברכיי בבית האבות *כמה שנים אמרנו שכלב חי? אוקי, לא רלוונטי). הוא חייב לאהוב תחפושות (כמו הכלב של ליאור), וחייב להיות בגודל מדויק שיתאים לסלסלת האופניים שלי, עליהן אסע כשאני לבושה בשמלת קיץ וכובע קש על שערי המתנפנף, ו..אוקי, הבנתם את הכיוון.

לאחר שמניתי את כל התכונות האלו, שעליהן לא אתפשר לעולם, צעדתי בצעד נחוש לצער בעלי חיים, ושם הבטתי בעקשות בכל הכלבים הזכרים שענו על הדרישות המפורטות שלי, בעוד שבזווית העין קיפצצה לה כלבה קטנה שדרשה התייחסות. "אני לא יודעת מה לעשות" סימסתי למאיה "אמרתי שאני לוקחת זכר, אפילו יש לי עבורו שם ורעיון לתחפושת פיראט בפורים! אבל הכלבה הזו רצה לה עם כל הכלבים הגדולים כמו ערסית והגיעה אליי כרגע בריצה עם פרוסת לחם! אני מזדהה עם התשוקה שלה לפחמימות ועם האהבה שלה לבחורים!". "אין מה לעשות, מאמי" ענתה לי מאיה "היא פרחה רעבה, כמונו".

ובזה זה נגמר, הבחירה נעשתה עבורי.

במשך יומיים הכנתי את ביתי ללולה, הזמנתי עבורה ארגז אקססוריז מEBAY (קולר עם ניטים לרגעי הילדה הפרועה, קולר עם פפיון לסופ"ש, חגורה עם נצנצים), פתחתי כרטיס מועדון בחנות החיות שם רכשתי לה שני כדורים שונים, שלושה סוגי חטיפים, ארבע עצמות לעיסה שונות וקרמבו (עבורי, הייתה לי נפילת סוכר). ונסעתי להביא אותה. "אח, לולה" הבטחתי לה "יחד נהיה מאושרות, כל ערב מסיבת פיג'מות, אספר לך את כל סודותיי" לחשתי לה, בדיוק בשנייה בה היא השתינה במרכז הדירה שלי.

אוקי. את זה לא סיפרו לי.

לשאלה ששאלו אותי – מדוע לא התפרסם פוסט בשבועות האחרונים, התשובה היא פשוטה. אני לא ישנה כבר שבועיים. אני מתעוררת כל בוקר בחמש בבוקר עם כלבה שמזנקת על בטני, עם הבעת פנים שמרמזת שאם לא ארד איתה למטה, בחושך, בקור, היא תתפוצץ (למרות שלא ממש קר בחוץ, אבל זה נשמע טוב). אני עוקבת אחריה לכל חדר בבית בציפייה למצוא אותה הורסת משהו או צריכה משהו, בעוד היא מביטה בי במבט מבולבל שאומר "גט אה לייף, וומן, ותפסיקי לעקוב אחריי, אני צריכה ספייס". אני מתעלפת לידה על הרצפה ליד צלחת האוכל כי החלטתי שקשה לה לאכול כשהיא לבד ותופסת שם נמנום לרבע שעה. אני מטיילת איתה בפארק, נטולת איפור, עם בגדים מוכתמים, שיער יבש וממררת בבכי (מאיה אמרה שזה העייפות , זה לא בגלל שאני לא שפויה), אני נוזפת בה כשהיא עולה למיטה שלי ואז שוכבת במיטה אכולת רגשות אשמה, הולכת למיטה שלה, מעירה אותה ומעלה אותה חזרה למיטה שלי, למרות שהיא בבירור לא רוצה להיות שם. תמיד ידעתי שאני עומדת להיות כלה מפלצתית ואמא חרדתית, אבל חשבתי שכאן לפחות אהיה זורמת ומשחררת. התברר שלא. בקיצור, כל מה שרע באישיות שלי (שזה לא הרבה כמובן) צף ועלה. זה המקום להסביר, לכל מי שמרחם על רווקות שגרות לבד, תנו לי לספר לכם, זה כיף גדול. את מגיעה הביתה אחרי יום עבודה מתיש, משתרעת על הספה שמותאמת ספציפית לטוסיק שלך, זורקת תרנדומלית חפצים בדרך, במחשבה שיום יבוא ותסדרי, משאירה צלחות,לקים, צמר גפן. אבל כמובן שזו גם הנכות של חיים כאלו. המחשבה שמישהו נוסף חולק איתי את הספייס הזה היא כל כך מוזרה ומלחיצה, ונהיית אפילו מוזרה יותר בחמש בבוקר כשמישהי דוהרת לחדר השינה שלי כשמשהו וורוד זוהר בפיה (תחתוני תחרה חדשות, זצ"ל), ודורשת ממני תשומת לב (היא, אגב, לא יודעת שכל כך הרבה תובנות פסיכולוגיות הולבשו על גבה, היא ישובה כרגע באמבטיה שלי ולועסת נעל חדשה. הממ, להגיד לה משהו? לא, לא משנה. אולי אני אביא לה גם את השנייה, לגיוון).

אבל, אני יודעת, בכל מערכת יחסים חדשה יש קשיים. זה לא יהיה תמיד קל, אנחנו לא תמיד נסתדר, לפעמים הדירה תהיה צפופה מדי לשתינו, לא תמיד נבין אחת את השנייה, לפעמים הדירה שלי לא תריח כמו סניף של סבון של פעם. עם כל זאת, לולה- ידעתי שאת הכלבה שלי ברגע שראיתי אותך. ואת הולכת להראות נפלא בתחפושת הארנבת שקניתי לך, רק חכי ותראי.

מי האורחים שלי השבוע? לחצו ממש כאן

ואל תשכחו לעשות לנו  לייק בפייסבוק, או שנשלח את הכלבים שלנו להשמיד לכם את הסלון. זה לא נעים, מניסיון. 

 ותודה לרועי כץ הנחמד,שהוא גם מאלף, גם דוג ווקר וגם הלוחש לכלבים (זה אני החלטתי) שהרגיע לי התקף חרדה, אמר שאני לא חייבת להשאיר ללולה "הופ קטנטנים" ואת כל אורות הבית דולקים כשאני יוצאת, ונתן לי טיפים מעולים. אם בא לכם לדעת מי הוא, לחצו ממש כאן

אלייך, חן.

חן:

במהלך סידור ארגז המיטה שלי נתקלתי בכמה דברים שכתבתי פעם (מבחנים בטבע, יומני מלחמה, שירים על שכול) ומצאתי גם עבודת "נושא אישי" שעשיתי בכיתה ב' על כלבים. וכך נפתחה עבודת המחקר המעמיקה: "הכלב גר ברחובות ומשם בדרך כלל לוקחים אותו לצער בעלי חיים או לעירייה כדי שיהרגו אותו". בהמשך אני גם מפרטת על שלל סוגי הכלבים (כלב פודל, כלב קוקר, כלב ספנייל), מתארת את מחלת הכלבת: "כשכלב חולה בכלבת אם הוא נושך כלב אחר הכלב מת והכלבים שהוא נשך גם כן מתים" ומספרת על במבה, הכלבה של סבתא שלי: "פעם לסבתי היה כלב ושמו במבי. במבי היה טיפש ותמיד נשכו אותו כלבים. יום אחד הוא הורעל ומת ולבמבה קוראים במבה לזכרו של במבי". בהמשך העבודה מופיע גם סיפור קצר פרי עפרוני הלא מחודד שהנה, במעמד מכובד זה, הוא סוף סוף יוצא לאור:

הכלב והמלך

"פעם אחת לפני שנים (פרדוקס אקזיסטנציאליסטי. ח.ל) חי לו מלך אחד שהחליט לצוות על משרתו לקנות לו כלב. קנו לו כלב יפה תואר אך הכלב שובב היה וטרף הוא חתולים וציפורים (התחביר הבעייתי במקור. ח.ל). יום אחד ראה המלך נחש מסתובב בארמונו, ומה יכול היה לעשות? הוא החליט לנסות. הוא שלח את כלבו ואמר לו 'תפוש-אותו!' (ייתכן שהכוונה לתפישה מנטאלית. ח.ל). לפתע זינק הכלב והמלך ראה שהנחש שוכב על הרצפה ללא נשימה וזרק אותו לפח".

סוף

אז אף על פי שמסתבר כי מדובר בכלל בעבודה על מוות ועל מחלות, תוך כדי קריאה נזכרתי כמה מאז ומעולם אהבתי כלבים. לא אשכח איך בילדותי הייתי מתחננת לאימא שלי שתביא הביתה כלב, ואימא, שחשוב היה לה לספק את כל צרכיי, אמרה "לא" וגם תיבלה ב"אין סיכוי". ואולם לבסוף, לאחר כמה סצנות בכי קורעות לב, היא הסכימה לקנות לי צמד אוגרים מצחין. סתוש החום ומתילדה הלבנה הביאו יחד לעולם 6 גורים מולטים, נשנשו אותם בהנאה ואז נשנשו זה את זו למוות. וזה היה מקסים, כי הרי אין שלב התפתחותי מתאים יותר מגיל 9 כדי ללמוד איך נראים גפיים כרותים.

בסופו של דבר הגשמתי את חלומי ובגיל 26 לקחתי לי כלבת פקינז נכה. קשה לי להיות צינית כשמדובר בכלבה שלי כי א. אני חושבת שהיא היצור המושלם ביותר בעולם ו-ב. היא נכה. אין כמו השמחה שלה כשאני חוזרת הביתה (אני, חברים שלי, בני משפחה, אנסים). אין גאווה גדולה יותר מלראות אותה נשכבת על הרצפה כשאני מצווה עליה "ארצה!" (מיד אני שוכחת את 3 השעות שבהן קרצפתי את השטיח כי היא חרבנה עליו. שוב). אבל הכי חשוב – אין כיף גדול יותר מלגדל יצור שאוהב אותך אהבה אמיתית וללא תנאים (חוץ מאוכל), שמבין אותך (כשאתה רעב), ששם לב מתי אתה עצוב (כשאתה רעב?) ומיד בא לנחם אותך (אלא אם כן מישהו בדיוק נותן לו נקניק).

אבל צ'אי, הכלבה שלי, היא באמת מהממת… לא אשכח לעולם את השבועות הראשונים לחברות האמיצה שלנו שבהם התנהגתי כאילו אני לוקה בדיכאון שאחרי לידה – בכי לא מוסבר (בזמן שהיא רובצת בשיעמום או מתגרדת), עייפות תמידית (בזמן שהיא לועסת בהנאה עצם מצפצפת או את התחתונים שלי) ושלל מבטי גאווה ורוך (בזמן שהיא שקועה כולה בליקוק אינטנסיבי של איבר המין שלה).

ולסיכום, אין ספק שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. ולא רק שהוא ידידו הטוב ביותר של האדם, הוא גם ידידו היחיד של האדם שמשתין לו על השטיח.

ליאור:

"ליאור היקר, כבעל כלב האם אתה ממליץ לי לאמץ? החלטתי שהגיע זמני להפסיק לגור לבד ועד שיבוא "הנסיך" אז חשבתי על כלב אבל מעולם לא הייתי בעלים של כלב לבדי אז מה עמדתך?"

האמת שעד אותו רגע בו ניצן הפילה על עליי את השאלה הזו, לא ידעתי בכלל שאמורה להיות לי עמדה בנושא. כלומר, בתור ילד תמיד התפללתי לכלב, ולא הבנתי מתי מגיע השלב  שילדים מתבגרים ויחד עם ניסיון החיים מחליטים שה לא אוהבים כלבים. למען האמת זה כל כך הטריד אותי עד שהבטחתי לעצמי שלי זה לא יקרה. ברגע שאני אזהה קמצוץ של חוסר אהבה או סבלנות כלפי גושי הפרווה האלה, אזכיר לעצמי שלי זה לא יקרה. הבעיה היחידה, שזה קרה.

על כלבים, ריחות ושערות

המחשבה על להזמין אליי חברים לארוחת ערב, שריח של כלב עופף את האוויר ומתחרה בריח הפרפיום שלי. וברגע שאני מגיש את ארוחת הערב המדהימה (שהזמנתי במו כספי, ודאגתי להעלים את שקיות המשלוחים, הקבלה ושאר הראיות)  על כלי ההגשה החדשים שלי, אחד האורחים ירים שערה של כלב שהתעופפה לה באוויר, מעבירה בי חלחלה בכל הגוף.

נקודת השיא הייתה, אחרי לילה רווי אלכוהול ושאר ירקות, הלכתי לישון אצל חבר. כשהתעוררתי עם האנג-אובר עצבני שאפילו צחצוח שיניים היה נשמע לי כמו מקדחה של רופא שיניים, ארזתי את חפציי במהרה וכל מה שרציתי זה שהשקט ימשך ומשום מקום זינקה עליי כלבת פינצ'ר צווחנית, רגע לפני שחטפתי התקף לב והחזרתי את נשמתי לבורא ידעתי.. זו הנקודה בה זה קורה. עברתי מילד למבוגר.

 תמיד תעמדו על שלכם

דצמבר 2010, גשם בחוץ ואני מנהל שיחת טלפון עם המיועד. המיועד שקיפץ בין השלוליות, כאילו היה המאושר באדם, פצח בגינונים דביקים במיוחד ועוד לפני שהספקתי לעצור את שצף ההתלהבות שלו, הוא עצר אותי בטענה שהוא רואה לנגד עיניו את הדבר הכי חמוד בעולם ושהוא כבר ידבר איתי. הקול שלו לא השתמע לשני פנים. התחלתי לצעוק לו שיעזוב את זה וימשיך הביתה, ניסיתי הכל, אפילו הצעתי לו נישואין בלהט הרגע, והכל בתנאי שלא יסתכל הצידה וימשיך הביתה. לבד.

 אחרי שעה המיועד שוב התקשר: "מאמי, הוא הכי יפה בעולם!!!!!! ועכשיו אחרי שקילחתי אותו הוא אפילו עוד יותר יפה והוא רעד מקור, והוא עכשיו שמח, ו.. ו.. אפשר? בבקשה!"  אז לא. לא רק שאי אפשר. אתה צריך לדעת עליי משהו. אם אתה רוצה לחיות איתי, אתה צריך לוותר על אהבתך לבעלי חיים. לא תוכי, לא אוגר, לא דג זהב, לא כלום. אז נפרדנו! מה לעשות, זה אני ואלה הם הקווים האדומים שלי. גבר צריך שיהיה לו עמוד שדרה.

 מסר אישי לכלב

אחרי חצי שנה כבר גרנו שלושתנו ביחד. אני, המיועד ובוץ (כי מצאו אותו בבוץ). בוץ שקיבל אותי בעמידה על שתיים וניתורים מרשימים בכל פעם שחזרתי הביתה, זכה לנביחות מצידי. הוא מצידו עשה כל שביכולתו כדי למנוע את המגורים שלו לצד הקבצן שגר מחוץ לביתנו. מה שאומר שהוא היה מחכה שארדם בשביל לעלות על הספה. אז תקשיב לי טוב, יצור רפה שכל שכמותך, לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי להבין שהשערות הלבנות לא מגיעות מראשו העירקי של המיועד.
וכך יחסי האהבה שנאה שלנו נמשכו. בכל בוקר הייתי מוציא אותו לטיול, עובר קבצן, קבצן ומתאר לבוץ אילו חיים נפלאים יהיו לצד כל אחד מהם, אם רק ימשיך לעלות על הספה.

נקודת האל חזור, חוזרת

יום אחד כשהוזמנו לארוחת ערב + לינה בבית הוריו של המיועד, החלטתי בצעד חסר תקדים לקחת גם את בוץ. המיועד שלא ידע את נפשו מרוב שמחה לא הבין שכל מה שחשבתי זה שלהביא את בוץ מוריד את תשומת הלב המביכה ממני. מכל מקום, אחרי נסיעה בה בוץ הספיק להקיא פעמיים הגענו ליעד המבוקש. ביחד עם אימו ואחותו היפות  (לא בציניות) קיבלה את פנינו מפלצת שחורה העונה לשם אוגי (ושוב, לא בציניות). בוץ שהיה מפוחד למראה הבולדוגית הצרפתייה שיצאה מכלל שליטה, לא הסכים לרדת לי מהידיים. אז לאחר ארוחה טעימה במיוחד, כשגוש  פרווה יושב לי על הברכיים וחרחורים מעצבנים מגיעים מהמפלצת, בקשתי מאחותו, בעדינות, אם אפשר לנעול את המפלצת במחסן. אחותו, נבהלה מעצם הבקשה ושאלה בכעס אם כל זה בגלל העכבר שהבאנו איתנו. המומים מתגובתה הסתכלנו בוץ ואני זה לעיניי זה וידענו שזו הנקודה בה חזרתי להיות ילד. ומעתה זה אנחנו מול כולם.

 יתרונות הבוץ

מאותה נקודה אין שום דבר שמפריד ביני לבן כדור הפרווה הקטן. אני משתמש בו כאביזר משלים לכל תחפושת בפורים (הוא היה מקסים בתוך שק המתנות של סנטה קלאוס), לובש חולצת הזדהות ורודה כאשר הוא חוזר ממעצבת השיער שלו עם זנב ורדרד ומרשים (יאללה, לכו לקרוא לשירות למען הכלב, נראה אתכם), מתעלף מאושר מכל אפצ'י שיוצא לו מהפה, מתגאה שכל תמונה שלו גורפת יותר לייקים מכל הילדים של החברות שלי גם יחד, מצלם אותו ככרטיס ברכה לפני כל חג (בוץ' חנוכה, בוץ' יום העצמאות, בוץ' חג המולד) ואפילו מסביר לאודליה מה היתרונות של הכלב שלי על התינוק שלה. כמובן שהכל בטל בשישים כאשר בשעה שש בבוקר שאני מאחר לישיבה בעבודה, גשם זלעפות יורד בחוץ, המיועד מתהפך במיטה ולא מראה סימנים של התעוררות, בוץ' משתמש בפרצוף הפאפי פייס שלו ואודליה מזכירה לי כמנצחת שברגעים אלה ממש הילד שלה עושה פיפי והיא לעומתי, יבשה.